בתוך עמי אנוכי ישבת
דבר זה יש לנו לזכור ולהשיב אל ליבנו, ששלמות מצוות סוכה היא הכנסת אורחים, ואף האושפיזין הקדושים מזהירים על כך לכל מי שרוצה לארחם.
בזוהר הקדוש כתוב, שאם אין האדם נוהג כן, אזי קמים האושפיזין משולחנו ואומרים עליו פסוקים שונים בגנותו. לעומת זאת, אם מעניק משולחנו לעניים, אומרים עליו האושפיזין פסוקים בשבחו.
ממשנתו של הרב הקדוש רבי חיים מצאנז זי"ע בעל 'דברי חיים' למדנו, שעיקר נוי הסוכה הוא האורחים המקשטים את הסוכה.
מסופר שפעם אחת ראוהו יושב בערב סוכות, ועל פניו שרויה דאגה גדולה עד מאוד.
החסידים ובני הבית התמלאו פחד ויראה שמא אירע, חלילה, איזה מקרה רע, ושאלוהו לפשר דאגתו. השיב הרבי כי דואג באיזו זכות יתאפשר אצטרף לשלחן שאין בו אורחים". לו להיכנס לתוך הסוכה הקדושה, ולאחר מחשבה הסיק כי רק עצה אחת יש לו: אם יהיה לו ממון לחלק לצדקה. כי זוהי ההכנה המעולה ביותר להכין עצמו לכניסה לסוכה.
על כן, ביקש מהם הרבי עצה כיצד ישיג סכום מעות לחלקו לצדקה.
לאחר מכן התבטא הרבי ואמר:
"יבואו ימים אשר הרבנים ייטיבו לקשט סוכותיהם עם ציורים נאים, אבל אצלנו - מצוות הצדקה היא הקישוט הנאה ביותר".
דבר מפליא סיפר הרב הקדוש רבי חיים מאנטיניא זי"ע, אודות זקנו, הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ זי"ע:
מענקי הדורות היה רבי פנחס, איש קדוש ומפורסם מאוד בצדקותו.
בתחילת דרכו כמעט ולא ידעו על גדלותו, הוא הסתופף בצל הבעל שם טוב הקדוש ועבד את עבודתו עם מדרגותיו הנשגבות, אך לא התפרסם בשער בת רבים.
לימים, החל להתפרסם, ולפניו החלו לבוא אנשים בעלי מדרגה ופשוטים כאחד, כדי לחזות בעבודתו הקדושה ולשאלו בעצתו.
לכאורה, צריך היה רבי פנחס לשמוח באנשים הבאים אליו, אלא שבעיניו לא מצא הדבר חן, הן משום שהרגיש כי הדבר מפריע לו בעבודתו, והן משום ענוה שהייתה בו, ולא החזיק עצמו ראוי להיות רבי לחסידים.
למרות התנגדותו, נוכחו רבים בגדלותו ומיום ליום הרבו לבוא אליו לשאול עצה וברכה, וככל שהרעיף עליהם מברכותיו כן התרבו הבאים להסתופף בצל קורתו ושמעו יצא למרחקים.
דלתו פתוחה היתה בפני ההמונים, שבאו בנקל, ממקומות רחוקים להגיש לפניו פתקאות ולשאול את פיו בדרכי עבודת הבורא, והוא קיבלם בסבר פנים יפות והעניק לכל אחד כמשאלת ליבו.
חש רבי פנחס כי משא כבד הוטל עליו, והחל להצטער על אשר אין ביכולתו לעבוד את הבורא ברוגע, כמימים ימימה. מיום שהחלו לבוא ההמונים לא היו עתותיו בידו ולא יכול היה ללמוד ולהתפלל כראוי, לפי מדרגותיו.
לא ידע רבי פנחס את שעליו לעשות, אולם מוחלט היה בליבו שההמוניות הסובבת אותו אינה מתאימה לו כלל, ועליו לפעול לצמצמה ביותר.
ניסה רבי פנחס למנוע את ההמון מלבוא אליו, וככל שניסה לא עלה בידו, מאחר והאנשים ידעו על צדקותו, שהוא איש אלקים, רצו בקרבתו, והגיעו אליו בכל דרך אפשרית.
באין ברירה בידו, נעמד רבי פנחס להתפלל, וכך היתה תפילתו:
"רבונו של עולם, עשה שלא אמצא חן בעיני אנשים. אדרבה, עשה שאהפך לבזוי ונתעב בעיני אחרים, כך לא ימשכו אלי, ויניחו לי ולנפשי!"
ואכן, 'צדיק גוזר, והקדוש ברוך הוא מקיים'. רבי פנחס התפלל ממעמקי ליבו, וכך היה. אנשים חדלו מלבקרו, ולא זו בלבד, אלא שכאשר היה מהלך בעיירה, היו בני האדם מתרחקים ממנו, והיו מפנים את ראשיהם אל הצד, וכל חינו אבד כלא היה.
הדבר לא נגע כלל לליבו של רבי פנחס, אדרבה, הוא שמח מאוד, כיוון שהתגעגע לאותם ימים בהם יכל ללמוד ולהתפלל באין מפריע.
אמנם פעם אחת הפריע לרבי פנחס הניתוק ששרר בינו לבין ההמונים:
חג הסוכות הגיע. נוהג היה רבי פנחס בכל שנה להזמין אל ביתו מספר תלמידי ישיבה או אנשים מן העיר, שיעזרוהו לבנות את סכתו, והאנשים, שראו בכך זכות, שמחים היו מאוד לעזור לו.
הפעם, נפש חיה לא הסכימה לבוא. איש לא אהב אותו, וממילא לא היה אחד שבא לעזרתו, איש לא רצה בקירבתו, והכול הפנו לו עורף.
כיוון שלא היה מוכשר בענף הבניה, לא ידע רבי פנחס את נפשו, כיצד יעלה בידו להקים את הסוכה.
מחוסר ברירה, מאחר שלא מצא חן בעיני אף יהודי, נאלץ לשכור גויים שיבנו את סוכתו. אלא, שלרבי פנחס לא היו כלים מתאימים לבניית הסוכה, ואף לא היה לו ממי להשאיל. הרבנית נאלצה ללכת ולשאול כלי עבודה מאחרים, וגם זה עלה בידה רק בקושי רב, בשל היחס ששרר כלפי בעלה.
כמה שעות בודדות נותרו עד התקדש החג, כאשר לבסוף עלה בידם להתקין סוכה רעועה וקלושה ביותר.
מתוך מצב שפל זה, מיהר רבי פנחס אל בית הכנסת לתפילת ליל החג, על מנת שלא להחמיץ את ההזדמנות להזמין אורח לסעודת החג.
נהוג היה באותם ימים, שהאורחים שרצו להיות מוזמנים לסעודה, עמדו בירכתי בית הכנסת בתום התפילה, ובעלי הבתים המארחים היו מזמינים אותם לבתיהם בדרכם החוצה.
למרבה הצער, לא עלה בידו של רבי פנחס הדבר ואפילו האנשים שלא היה להם מקום לאכול, והשתוקקו נואשות להיות מוזמנים לסוכה בה יוכלו ליהנות מסעודת החג, סירבו להענות להזמנתו. לבסוף, באו על סיפוקם כל המבקשים להם מקום לסעוד בו, ומכל בעלי הבתים שביקשו אורח, נשאר רק הצדיק רבי פנחס בגפו, בלי אורח לסוכה.
בלב מלא צער ועצב פנה הצדיק לביתו, כשהוא מבין שיתכן ולעולם לא יזכה לארח איש בביתו, אפילו לא לחג הסוכות. בליבו דאב על כך שאף "אצטרף לשלחן שאין בו אורחים".
קרא אליו רבי פנחס: "אברהם אבינו! מדוע לא תיכנס לסוכתי? מהו חטאי ופשעי?"
השיב לו אברהם:
"אני נושא את דגלה של מדת החסד, ואני משרת את הבורא רק על ידי נדיבות הלב של אנשים, לא אצטרף לשלחן שאין בו אורחים".
משהבין רבי פנחס כי כלתה אליו הרעה, מיהר והתפלל שישוב המצב לקדמותו, ושימצא חן בעיני אנשים.
גם כאן נענה בתפלתו, ותוך זמן קצר צבאו שוב המוני אנשים על דלתו, לבקש ממנו הדרכה בעבודת הבורא, ברכות והזכרות, עד שנעשה לרבי גדול ולפועל ישועות בקרב הארץ.
אכן, כבר לא יכול היה רבי פנחס להקדיש את כל זמנו ללמוד תורה, לתפלתו ולדבקותו, אך הודות לאורחו הקדוש בחג הסוכות, כאשר נוכח לראות את חשיבותה של מדת החסד, להתחסד עם הבריות, ראה גם בעבודתו זו את מילוי רצונו של הבורא בעולם.
וצדקה תהיה לנו
את חשיבות מתן הצדקה לעניים בערב החג חידד הגאון רבי יהודה אסאד זי"ע באמצעות רעיון נפלא:
חכמינו ז"ל דרשו במסכת שבת (קלג:) מלשון הפסוק 'זה א-לי ואנוהו' (שמות טו ב), שנאמר בלשון 'נוי', שיש להתנאות לפני הבורא בעשיית המצוות. לא די בקיום המצוה בלבד, אלא יש להקפיד שתהיה המצוה נאה ומהודרת.
וכיצד? הביאו חכמים מספר דוגמאות לכך:
- כשבונים סוכה יש לעשותה נאה, וגם הלולב, הניטל כאחד מארבעת המינים, יש להקפיד שיהיה מושלם ביופי ובהדר.
באופן שונה דרש התנא אבא שאול את המלה 'ואנוהו', ולדבריו היא מלשון 'אני והוא', ומלמד שעל האדם להידבק בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, וכפי שהבורא חנון ורחום, כך על האדם להיות חנון ורחום.
אמר על כך רבי יהודה אסאד, שכיון ששמע אבא שאול את דברי קודמו, שאמר שהפסוק 'זה א-לי ואנוהו' בא ללמד שיש לבנות סוכה נאה וליטול לולב נאה, חשש שמא יהיו אנשים שיסיקו שדי בכך כדי לצאת ידי חובת המצוה, וידי חובת הידור מצוות החג, ולא יעלו על דעתם כלל שיש חיוב לדאוג לאוכל עבור העניים.
לכן נזעק מיד אבא שאול ואמר, שתבת 'ואנוהו' באה ללמדנו עוד: שעלינו להיות דומים במעשינו למעשי הבורא, וכפי שהקדוש ברוך הוא חנון ורחום, והוא זן ומפרנס את בריותיו, כן עלינו להיות חנון ורחום.
האושפיזין
מוטלת החובה לרחם על העניים ולתמוך בהם במהלך החג.
כשם שחובה עלינו לדאוג לסוכה וללולב נאים ומהודרים, כן חובה עלינו לדאוג שלא תחסר פיתם של העניים, ויהיה להם היכן לסעוד בחג הסוכות - לא פחות מהאופן שאנו דואגים לעצמנו.
סיפור מופלא על מסירות נפשו של יהודי עבור קיום מצוות סוכה, שבשכרה זכה לראות את האושפיזין, סיפר הרב הקדוש רבי אברהם שלום מסטרופקוב זי"ע, כפי ששמע מאביו, הרב הקדוש רבי יחזקאל שרגא משינאווא זי"ע ('מקור חיים', אות רצט):
עני ודל אמצעים היה האיש, וביתו שבקצה הכפר רעוע ומט לנפול.
ירא שמים היה מעודו, ואם כי לא ידע אלא מעט הלכות ודינים, שומר היה בתמימות ובאדיקות כל מה שידע, וכשקרב חג הסוכות לבוא, והכול החלו לבנות סוכותיהם בהדר וביופי, לא היה לו מהיכן להתחיל, באשר מאומה לא היה בידו לרכוש דפנות וסכך.
ערב חג הסוכות. בעוד מספר שעות יתקדש החג על יושבי הכפר, ובראות האיש את סוכתו כי איננה, הלכו הוא וזוגתו אל היער הסמוך כדי לתלוש ענפים מהאילנות לסכך בהם.
נטו צללי ערב ובלב האיש עלה חשש שכבר התקדש היום, ותלישת הענפים - מלאכה אסורה היא.
לבל יחלל את קדושת החג, החל לתלוש ענפים בפיו ובשיניו, במחשבה שבכך יינצל מחילול קדושת היום, והיו תלישותיו מעלות חבורות ופצעים מדממים בפיו ובשפתיו.
התפעלו בשמים מתמימותו וממסירות נפשו של היהודי לקיים את המצוה, ובשכר זה נשלח אברהם אבינו עליו השלום להתראות עמו בסוכתו פנים אל פנים.
בליל החג, לאחר שבא היהודי מבית הכנסת, הבחין בהלך עני הניצב על יד סכתו, ומכיוון שהסיק כי מחפש העני אחר סעודת חג להיטיב את נפשו, פנה אליו ואמר:
"הן אנוכי איש עני ואין כל בידי לכבדך בו, מוטב ותלך עמי אל הבית שממול, שם שוכן גביר נכבד ומעדנים לרוב מצויים על שולחנו".
אמר לו אברהם: "לא באתי לאכול מפתך, ולא ליהנות ממך מאומה, כי אנוכי אברהם אביך ובאתי לסוכתך שתראה את פני בשכר מצוות סוכה שקיימת במסירות נפש ובייסורים".
בסיימו את דבריו נעלם ההלך העני והסתלק כלעומת שבא.
גם מי שאינו זוכה לראות את האושפיזין ולחוש בקדושתם, אל לו להתייאש מרוממות החג, כי בוודאי כל איש מישראל זוכה בחג הסוכות שתתקדש נשמתו ותקבל אל תוכה מאור השכינה, המסככת בצלה על כל יושבי הסוכה.
למד זאת הרב הקדוש רבי יהודה אריה לייב מגור זי"ע בעל 'שפת אמת' (סוכות תרמ"ד), מהכתוב 'למען ידעו דרתיכם' (ויקרא כג מג). תבת 'דרתיכם' נכתבה חסרה, ללא האות וא"ו, ללמד לבני ישראל שבאחרית הימים, שאף שחסרים הם ממעלתם של הראשונים, מכל מקום יכולים בחג זה לזכות לידיעת הבורא ולדבקה בו.
והוסיף ה'שפת אמת' דבר נורא, שחביבות מיוחדת יש למצוות הסוכה בדורות האחרונים, כי הצדיקים שבדורות עברו הרגישו בחלות שם שמים על הסוכה וראו האושפיזין, ואנחנו, אף כי איננו זוכים לכך, מכל מקום אנו חוסים בצילו, באמונה ששכינתו שורה עלינו על ידי הסוכה.
ומסופר (שיח שרפי קודש, ח"א מער' הרה"ק מקאצק אות שטו), שכאשר ספרו לפני הרב הקדוש רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע על צדיק אחד שהעיד על עצמו שהוא רואה תמיד את האושפיזין אצלו בסוכה, השיב על כך: "אני אינני רואה אותם, אבל אני מאמין לדברי חכמינו ז"ל, שהאושפיזין באים אלינו לסוכה, ובאמונה הזאת אנו משיגים יותר משרואים בעיניים, כי אמונה גדולה יותר מראייה!"
דברים נפלאים ומעוררים מצאנו בספר הדרשות 'מאור החיים' לרבנו ה'אור החיים' הקדוש זי"ע (עמוד כב), כפי שרשם מפיו תלמידו הגדול רבי משה פרנקו זצ"ל:
ארבעה מינים שבלולב, רמז, האתרוג דומה לחכם שלומד ועושה, דוגמת האתרוג שהוא טוב למאכל וטוב לריח. ההדס דומה לחכם שלומד ואינו עושה, כמו כן יש לו ריח אבל לא טעם. הלולב יש בו טעם אבל לא ריח. הערבה דומה למי שאין לו לא תורה ולא מצוות, גם כן אין לו טעם ולא ריח.
והטעם גם כן ברמז. האתרוג דמיו יקרים כמו שיש אחד בעיר שיש לו תורה ומעשים טובים. ההדס אינו שווה כל כך, ובכן מצוי יותר. הערבה מצויה בכל פינות, דומה למי שאין לו תורה וכו'. ומזה הקדוש ברוך הוא צונו לאגוד הכול ביחד, כדי שהערבה גם כן יהיה לה זכות עם השאר טובים.
גם כן האתרוג דומה לראש האדם, לולב דומה לברית מילה, השלוש בדי הדס, האחד לידו הימין, והשני לידו השמאל, והשלישי לגוף. והשני בדי ערבה לרגליים, כדי שכולם יהיו יחדו בשלום לעבוד את בוראו.
קשה עלי פרדתכם
בפסוק (במדבר כט לה) 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם', פרש רש"י בשם המדרש, שהענין של שמיני עצרת הוא משל למלך שזימן בניו לסעודה לשמוח אתו באהבה, כיוון שהגיע זמנם להיפרד ולילך ממנו, אמר להם 'עכבו עמי יום אחד'. כך הענין של שמיני עצרת, שאנו נפרדים מהקדוש ברוך הוא אומר הקדוש ברוך הוא 'עצרו עמי יום אחד', ואומר להם 'קשה עלי פרדתכם'.
בספר 'ייטיב פנים' (שמיני עצרת אות ו) כתב הרב הקדוש רבי יקותיאל יהודה מסיגעט זי"ע, לפרש בזה, על פי דברי רבנו ה'אור החיים' הקדוש זי"ע בפרשת ואתחנן (דברים ד ד), שפרש הפסוק 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', עפ"י מה שאמרו חז"ל (שבועות לה.) שיש הבדל בדין קדושת האותיות הדבוקים לשם ה', שהאותיות שלפני ה', כגון 'בה" נמחקים, והאותיות שלאחרי ה', כגון 'אלקיכם' אינם נמחקים.
וזה שאומרת התורה 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', שדבקותם של כלל ישראל בהקדוש ברוך הוא תהיה כמו האותיות שאחרי השם שאינם נמחקים, שרק כאשר בני ישראל דבוקים בהקדוש ברוך הוא, הוא נקרא 'אלקיכם', אבל כאשר אין מתנהגים כראוי אינו נקרא 'אלקיכם', ונפרדים האותיות 'כם' מ'אלקיכם'.
והנה בימים הקדושים האדם פונה את עצמו מכל עסקיו, ובמחשבתו דבוק הוא רק בהשם יתברך, ואחרי הימים האלו שב כל אחד למקומו לעסוק גם בענייני עולם הזה, לכן אומר הקדוש ברוך הוא 'עצרת תהיה לכם', שגם אחרי הימים הנוראים יהיו דבוקים בהקדוש ברוך הוא, ושיהיו מחוברים ועצורים אליו כאותיות 'כם' של 'אלקיכם' שיש בהם קדושה, שאחרי החג יהיה גם כן עליהם בבחינת 'אלקיכם'.
ולפי זה יתפרש גם הלשון 'קשה עלי פרדתכם', דהיינו פרדת 'כם', שלא יהיו בבחינה זאת לא להיות דבוקים בהשם יתברך, עד שלא יוכל כביכול להיקרא 'אלקיכם' ויצטרך להפריד האותיות 'כם' מ'אלקיכם'.
(מאוצרותיו ושיחותיו של הגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)
והדרת פני זקן
'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ויראת מאלוקיך אני ה". (ויקרא יט לב)
כולנו מייחלים להגיע לימי זקנה ושיבה לאורך ימים.
מגיע אדם לימי זקנתו ומביט לאחוריו, מה עשיתי במשך שנים. מה הספקתי ואיך היו חיי.
הגמרא במסכת סוכה מתארת את מעמד 'שמחת בית השואבה' בבית המקדש. אלו שזכו לחיות את שנותיהם כראוי, ניצלו את זמנם לתורה ומצוות ונמנעו מלחטוא, היו משוררים בהודיה לה' מתוך שמחה פנימית "אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו". הרגשה נפלאה של אדם שלא קלקל ולא כילה ימיו להבל.
לעומתם, בעלי התשובה אשר זכו לעת זקנותם לשוב ולהתקרב וניצלו מחיי ההבל שהיו שקועים בהם, הם הודו בצורה שונה "אשרי זקנותינו שכיפרה על ילדותנו".
הודיה על נס ההצלה הפרטי שלהם.
הבט אל עבר העתיד, אומר האור החיים הקדוש – והדרת פני זקן - תכבד את הזקן שבך!
כבר מצעירותך תחשוב על הזקן שבתוכך ותכבד אותו, תתנהג כל ימיך כראוי, וממילא תוכל לומר אשרי ילדותך שלא ביישה את זקנותך.
כל יום ראוי, כל מעשה ראוי, תורם לכך.
האחדות סיבת ההצלחה
'ויהי בישורון מלך וגו', יחד שבטי ישראל'. (דברים לג ה)
אומר האור החיים הקדוש, מתי 'בישורון מלך', אימתי תהיה מלכות ישראל מתקיימת, בעת שיהיה 'יחד שבטי ישראל'.
כשישראל יחד, באחדות, הם 'ברום גדר ההצלחות' כלשון האור החיים הקדוש.
כשמתקיים בהם 'יחד שבטי ישראל' יהיה 'בישורון מלך' - תהיה במלכות ישראל הוויה של קיום.
השלום ואיחוד הלבבות הם כלי מחזיק ברכה.