אסור לזלזל אתרוג ושארי מצוות שהנכרים מוכרים, מפני שבפעם אחרת לא יביאו למכור, אלא יתן להם מעט יותר מכדי דמיהם.
פסולים כלליים בד' מינים
לאחר שנתבארו בסימנים הקודמים פסולים מיוחדים שיש בכל מין מהד' מינים, מבאר השו"ע בסימן זה כמה פסולים כלליים הפוסלים בכל הד' מינים, מתי ובאיזה אופן הם פוסלים, והאם הפסול הוא רק ביום הראשון או גם בשאר הימים.
גזול או גנוב
מישראל או מנכרי פסול בכל הד' מינים, דכתיב "ולקחתם לכם" משלכם. ואף לאחר יאוש אינו יוצא בו, דיאוש כדי (-לבד) לא קני, וכן אם קנאו אדם אחר מהגזלן בהגבהה אינו יוצא יד"ח בהגבהה זו, דהוי מצוה הבאה בעבירה, אלא צריך לחזור ולהגביהו כדי לצאת בו, אבל אם קנאו לפני המצוה, כגון שגזל לולב שאינו מתוקן ועדיין אין עליו שם לולב, ושיפהו, כשר, דקנאו בשינוי מעשה, ואפילו בלא יאוש כשר, ואפילו ביום הראשון, דכיון שקנאו חשיב "לכם", ואינו חייב לנגזל אלא דמים בעלמא, וכן מי שקנאו מן הגנב במכירה או במתנה לאחר יאוש יוצא בו יד"ח אפילו ביום הראשון. וכתב השו"ע שבקונה בשינוי מעשה לא יברך עליו, שכיון שבא לידו בגזל מחמירים בזה לענין ברכה שיש בה הזכרת שם (ואם עבר ונטלו א"צ ליטול לולב אחר, וכ"ש שלא יברך עליו), וכתב המ"א שדווקא בלא יאוש אין לברך, אבל אם היה יאוש יחד עם השינוי מעשה או עם שינוי השם או עם שינוי רשות מותר לברך עליו, אכן דעת הט"ז והגר"א שבכל גווני לא יברך, וע"ע בבה"ל סימן י"א. וי"א שגנוב וגזול פסול בכל הימים משום מצוה הבאה בעבירה רק לגנב ולגזלן עצמו וכן ליורש, ואפילו לאחר יאוש, אבל לאחרים פסול רק ביום הראשון ורק לפני יאוש, דס"ל שלא שייך מצוה הבאה בעבירה אלא לגזלן עצמו, ודעת המ"א שאין להקל כהי"א, מפני שהרמב"ן חולק על זה, אבל הא"ר כתב שיש לסמוך להקל כהי"א, וכן משמע מהגר"א, אמנם גם להגר"א אין לברך עליו. אין לקצוץ בעצמו ד' המינים מקרקע שביד נכרי אפילו אם הנכרי נותן לו רשות, דסתם נכרים גוזלי קרקע הם, וקרקע אינה נקנית ביאוש אלא היא בחזקת בעליה, ופירות מחוברים הרי הם כקרקע, וא"כ התלישה היא הגזילה, אלא יקצצנו הנכרי (וה"ה ישראל אחר) ויחול היאוש ביד הנכרי, והנכרי ימכור או יתן במתנה לישראל, ואז הישראל יקנה ביאוש ושינוי רשות, ומברך על זה. ואין חילוק בזה בין ארץ ישראל לחו"ל, שאע"פ" שרוב הקרקעות הם של נכרים, מ"מ גם גזל עכו"ם אסור. ובדיעבד כשר אם הוא ברשות נכרי ומברך על זה, דמספיקא אין חוששים לגזולה. וכתב הביכורי יעקב שבזמננו לא אומרין שסתם נכרים גוזלי קרקע, וגם כל הקרקעות מוחזקים לבעליהם מדינא דמלכותא, ולכן מותר לישראל לקצוץ מקרקע הנכרי, וכתב הבה"ל שהדבר תלוי לפי המקום. והלוקחים מהאריס בידיעת בעל הגן, הפמ"ג כתב שי"ל דידע ומחיל, ובביכורי יעקב מפקפק בזה מאד. וכתב המ"א בשם רבי בצלאל שבארץ ישראל אם ישראל קוצץ מלבד האיסור הנ"ל הוי טבל כיון שנתמרח ביד ישראל, ובטבל יש מחלוקת אם יוצא יד"ח, ובפמ"ג משמע שרק אם קנאו מנכרי בדמים בשעה שקצצו חשיב נתמרח ביד ישראל. ומי שגזל ע"י כיבוש מלחמה קנה.
ואלו פוסלים רק ביום הראשון
יש דברים הפוסלים בד' מינים רק ביום הראשון, כגון פסול גזול דכתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון", ויש דברים שפוסלים רק ביום הראשון משום שנטילת ד' מינים בגבולין היא מדרבנן ורבנן לא תיקנו לפסול בכהאי גוונא, ויש דברים שפוסלים בכל הימים, וכדלהלן.
גזול
לשו"ע גזול פסול רק ביו"ט ראשון ולא בשאר הימים, (וביו"ט שני, כתב המ"א שרק אם אגדו אם אפשר יתירנו ויאגדנו שנית. ודעת המ"ב לכתחילה אין לקחת גנוב או גזול, אבל בדיעבד יצא, ובמטה יהודה כתב שזה פסול גם בדיעבד, וכן משמע מהגר"א), אמנם גם בשאר הימים אין לברך על גנוב או גזול משום "בוצע ברך ניאץ ד' ". וכתב הרמ"א שי"א שגזול פסול כל ז' הימים, והכי נהוג, אמנם אין לברך כשחוזר ונוטל, דספק ברכות להקל.
שאול
פסול רק ביום הראשון, אבל בשאר הימים כשר, וכן מותר בשאר הימים ליטול לולב של חבירו ללא ידיעתו, דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה, כיון שאין בזה פסידא (משא"כ ספרים אסור שמא יתקלקלו). וכתב הפמ"ג שרק פעם אחת מותר, אבל לכל ז' הימים אפשר שהבעלים מקפיד ואסור, ולפ"ז ה"ה שאסור לתת לולב זה לאדם אחר אף שבמתנה ע"מ להחזיר מותר, ובכל גווני אם הבעלים כאן ראוי להזהר שישאלנו, אבל דאין סומכים על החזקה כשאפשר לברר זאת בקלות, וכ"ש שאם הוא יודע שהבעלים מקפיד דאסור מדינא ליטול שלא מדעתו. וגם כשחבירו אינו כאן רק מותר באותו מקום, אבל אסור להעביר את הלולב מביתו לבית הכנסת או איפכא. חסר לכו"ע פסול רק ביום הראשון, אבל בשאר הימים שרבנן תיקנו שכל אחד יטול בגבולין ד' מינים, לא תיקנו לפסול חסר ושאול. ואם ניטלה פיטמתו או עוקצו של האתרוג, לדעת הרמ"א דינו כחסר, והמ"א מצדד כהפוסקים שניטלה פיטמתו פסול משום שאינו הדר, ועל כן אין ליטול אתרוג כזה בשאר הימים כדלקמי', ואם אין לו אחר כתב הא"ר שיש להקל, ומשמע ממנו שיכול לברך ג"כ, ויש מפקפקים לענין הברכה, ואם מצטרף לזה עוד ספק בודאי אפשר לברך בשאר הימים. ואם ניקרוהו עכברים, לכתחילה לא יטלנו בשאר הימים משום שהוא מאוס, עד שיסיר ניקור מהני, כיון שעל כניסת היום לא התנה, וממילא הוקצה לכל העכברים, ואם נטל בלא הסרת ניקור העכברים, נחלקו הפוסקים אם יוצא, וצריך לנקר ולחזור וליטול בלא ברכה.
אתרוג האסור באכילה
פסול בכל הימים וכנ"ל, ואם הוא אסור רק מדינא באכילה ומותר בהנאה, כגון טבל, פסול, אבל דעת התוס' שאותם שאין בהם איסורי הנאה כשרים ביו"ט שני, ובחו"ל אין איסור טבל כלל, דאין תרומות ומעשרות בחו"ל בזמן הזה כלל. וערלת חו"ל כשר אפילו ביום הראשון. ואתרוג דמאי כשר. ואתרוג שנבלע בו איסור כגון שנפל מקצתו לתוך חלב רותח יש להחמיר שלא לצאת בו ביום הראשון, אבל בשאר ימים יש להקל, וכשאין לו אחר יש להקל גם ביום הראשון. וכתב הביכורי יעקב שאתרוג שנתבשל פסול משום שאינו הדר, וא"כ אינו נפסל אלא ברובו.
עוד מדיני ד' מינים
מנומר או יבש שהסיר את החלק הפסול
לדעת הרמ"א זה פסול, כיון שזה בא מכח דבר הפוסל מדינא משום הדר, והגר"א והמאמר מדרכי מצדדים שלדעת השו"ע בסי' תרמ"ח זה כשר, וע"כ מצדד המאמר מרדכי שיש לדון להקל בזה, ובמקום הדחק בודאי יש לסמוך על זה.
תנאי להתיר להשתמש באתרוג
מותר לכתחילה להתנות בערב יו"ט לפני בין השמשות שהאתרוג עומד למצוה רק ליום הראשון, ואינו בודל ממנו כל בין השמשות של הלילה השני ואילך, ואם התנה מותר לכתחילה לאכול ממנו מהיום השני ואילך, ויכולים לצאת בו (ביום ג', דאסור לאכול לפני הנטילה) אחרי שאכלו ממנו, (לדעת הר"ן בעינן שישאר רובו, ודעת התרומת הדשן להתיר אף במקצתו אם נשאר שיעור כביצה), ואם התנה שאינו בודל ממנו מיום שני ואילך לא, כיון שעל כניסת היום לא התנה, וממילא הוקצה לכל היום. ואם לא התנה אסור לאכול ממנו בכל ימי החג. ולא יתנה שאינו בודל ממנו כלל ויוכל להנות, כיון שביום הראשון איתקצאי כולו דחסר פסול בו ובעל כרחו צריך לבדול ממנו. וכתב הרמ"א שאין אנו בקיאים בתנאים (כמבואר בסימן תרל"ח). ואם הפריש מתחילה ליום השני, דעת המ"א בשם הרא"ש שמותר לאכול ממנו ללא תנאי ובלבד שישאיר שיעור הראוי למצוה, וי"א שגם בזה הוקצה כל האתרוג אא"כ התנה, וכן הסכים הגר"א.
אם אין מין כשר בכל העיר
יטול פסול, ולא יברך כיון שזה לזכר בעלמא, (והרמ"א בסוף הסימן מוסיף שגם אם אח"כ יהיה לו כשר, יכול ליטול את הפסול, ואח"כ יברך על הכשר, ואינו נחשב שהוא מכניס עצמו לספק ברכה, כיון שהוא פסול בודאי), ואם יש בעיר כשר, צריך לטרוח ולברך על של חבירו אם יתן לו, וכל זה בפסולים מחמת מום, אבל הפסולים מחמת שאינם מינם כגון הדס שוטה וצפצפה או מורכב, וכן גזול וכתב הביכורי יעקב שמיום שני ואילך יקח בלי ברכה, פסול אפילו בשעת הדחק, דאתי למיטעי לצאת בהם תמיד. ואם אין בכל העיר ד' מינים כשרים, יטול מה שימצא שנים או שלשה מינים, ויעשה כל הנענועים, וכן הש"ץ, ובלבד שלא יברך, אבל לא יקח מין אחר.
יבש
כתב הרמ"א שיש מכשירים לולב יבש אפי' לברך עליו, (ודעת הרמב"ם שבשאר מינים אין להקל אפילו בשעת הדחק, ושאין להקל אפילו בשעת הדחק אלא ביבש ולא בשאר פסולים), וכתב שנוהגים לברך על לולבים יבשים אפילו כשיש אחרים לחים, והיינו בארצות שאין לולבים לחים גמורים, וגם היבשים לא הגיעו לשיעור שישביחו פניהם), וכיון שהם כמעט דומים זה לזה אין לנהוג כך, ויש מקילים גם בהדס יבש כיון שאינו מצוי לחים, ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק. אבל ערבות מצוי לחים, ובאתרוג לא רצו להקל בזה כי אם בשאר הימים, ובפרט לפי הדבר שמואל שהביא השע"ת שלא לברך בודאי יש להזהר לקחת מאחרים כדי שיוכל לברך. וכשנוטל אחד שאינו קטום כתב השערי תשובה שהדבר שמואל מצדד שיטול יבשים אם אין בעיר אלא יבשים, ואם יש לו יבשים גמורים ולאחרים יש לחים גמורים יברך על של אחרים, ואפילו בדיעבד לא יצא אם בירך על היבשים, ובמקומות שלא מצוי לולבים והדסים לחים גמורים וגם היבשים אינם יבשים גמורים מברכים לכתחילה על היבשים שלו, ואם יש לאחרים לחים גמורים יברך לכתחילה על של עדיף ללכת ביו"ט ראשון למקום שיש בו ד' מינים, ואפי' בספק, מאשר למקום שבודאי מתפללים רק ואין בו ד' מינים, דלולב ביו"ט ראשון דאורייתא ותפילה דרבנן. וביו"ט שני ילך למקום שודאי מתפללים.
אתרוג שחילקוהו לשנים או שלשה חלקים
אין לצאת בו אפילו בשעת הדחק, דחסר כשר דווקא כשהעיקר נשאר.