סימן תרנ"ו
כמה צריך להוציא עבור הידור מצוה
איתא בגמרא (ב"ק ט:) הידור מצוה עד שליש במצוה. ונחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא אם הכונה להוסיף בשביל הגודל או בשביל ההידור, והפוסקים נחלקו כמו מי ההלכה, וכדלהלן. עוד יבואר כמה צריך האדם להוציא מנכסיו עבור קיום מצוה, והאם זה בכלל מה שאמרו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הדינים דלהלן שייכים בין לענין אתרוג ולולב ובין לענין שיעור ההוצאה עבור שאר מצוות.
איתא בגמרא הידור מצוה עד שליש במצוה. י"מ שכוונת הגמרא שהקונה אתרוג ששיעורו שנמצא בידו מצומצם (כביצה), ואח"כ מצא אתרוג גדול יותר, אסור להחליפו בגדול יותר, דחיישינן שמא יתמעט מהשיעור, אבל אם יש לו אתרוג גדול מהשיעור א"צ להחליפו בגדול יותר, ואף אם בעת הקניה יש לפניו גם אתרוג מהודר יותר, א"צ לקנות את המהודר יותר אם שניהם יותר מהשיעור. והמ"א מצדד דה"ה בספר תורה (שגם בו יש שיעור לכתחילה ושיעור בשעת הדחק) או שופר וכדומה. שיעור שליש הוא מלגו (שנים לכל שש), ויש מחמירים שצריך להוסיף שליש מלבר (שלשה לכל שש). ואם המוכר אינו מסכים להחליפו אלא רק למכור את השני, אינו חייב לקנותו ולהחזיק שתים, אא"כ יש לו קונים שיקנו את האתרוג הקטן.
וי"א שכוונת הגמרא שצריך להוסיף שליש במחיר האתרוג עבור אתרוג מהודר יותר, אפילו אם שניהם גדולים יותר מכביצה, ויותר משליש א"צ להוסיף אפילו מי שאין חייו נדחקים, ומי שמזונותיו מצומצמים נחלקו הפוסקים אם צריך לדחוק חייו כדי להוסיף שליש בשביל הידור. ואם אחרי שהוסיף שליש מצא אתרוג מהודר יותר, א"צ להוסיף עוד פעם שליש.
מהשו"ע משמע שהוא פוסק להלכה כדעה הראשונה, ומהגר"א משמע שהוא נוטה לדעה השניה, וגם הא"ר והאחרונים מפקפקים על זה דהתם היה פיקוח נפש. וביו"ד רל"ב מבואר שלענין שבועה אונס ממון נחשב כאונס לענין לומר שאדעתא דהכי לא נדר.
אם יש לו ה' סלעים והוא צריך לפדות את בנו ולקנות אתרוג, יקנה אתרוג, כיון שזו מצוה עוברת, והפדיון קודם.
הקונה אתרוג ומצא שנרקב, וכן לולב, אם יכול לתלות שזה נעשה אצל המוכר הרי זה מקח טעות, ואם זה ספק המוציא מחבירו עליו הראיה.
הנותן מעות עבור אתרוג ולא עשה משיכה, לדעת הי"א בחו"מ קצ"ט שבמצוה מעות קונות, י"ל דה"ה לענין אתרוג, ושניהם אינם יכולים לחזור.
תוספת יותר משליש
תוספת השליש הנ"ל אין פורע הקב"ה על זה בעולם הזה, כדאמרינן "היום לעשותם" ולא היום לקבל שכרם, אבל אם מוסיף יותר משליש, שאינו מצווה על זה, יפרע לו הקב"ה בעולם הזה. וי"א שאיש אמיד שנתן לו הקב"ה הון, צריך להוסיף בשביל הידור אפילו יותר משליש.
מצוה שיש בה חשש פסול והדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא, אף שלהלכה כשר, י"ל שבזה לכו"ע צריך להוסיף עד שליש.
כמה צריך האדם להוציא עבור מצוה
מצות עשה, אפילו מצוה עוברת כגון אתרוג אין להוציא עליה הון רב, וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ועד עישור נכסיו מחויב (שנה ראשונה מן הקרן, ומשם ואילך מן הרווח), דגם בצדקה שיעור בינוני הוא מעשר, ואולי במצוה עוברת החיוב הוא חמישית או שישית וכדומה, וא"א ללמוד מצדקה שהיא מצוה שאינה עוברת, אלא מה שאין נכון לתת יותר מחומש שמא יעני. בה"ל (ד"ה יותר מחומש).
עוד כתב הבה"ל (ד"ה אפילו מצוה עוברת) שהיה אפשר לומר שמה שהגמרא מביאה לרבותא שרבן גמליאל הוציא אלף זוז בספינה עבור אתרוג משום חיבוב מצוה, היינו משום שמחיר האתרוג מחוץ לספינה לא היה כ"כ יקר, ואין חייבים להוציא יותר מהמחיר הרגיל, אבל מצוה שאפשר להשיגה בשויה כל אדם מחויב בזה אפילו אם יש לו מעט, כמבואר בקידושין כ"ט שגם מי שיש לו רק ה' סלעים חייב לפדות עצמו, וכן מבואר שם לענין עליה לרגל. אכן סתימת כל הפוסקים שא"צ לפזר הון רב עבור שום מצוה בכל אופן, ואף שיש לו עוד הון, ורק עד חומש לכל היותר יוציא, וצ"ל לדבריהם שמה שצריך לפדות עצמו כשיש לו רק ה' סלעים איירי כשהוא מתפרנס ממלאכתו ולא תיגרע פרנסתו ממה שיוציא על המצוה וגם לא תתחזק פרנסתו אם לא יוציא, וכן מוכח מהנמוקי יוסף והרמ"ה שגם מי שחייו נדחקים צריך להוציא עבור הידור וכ"ש למצוה עצמה, והרש"ל חולק וסובר שאפשר שאף לגוף המצוה אינו מחויב מי שחי בדוחק, דאצלו זה נחשב כהון רב, אכן מהגמרא משמע שגם מי שהוא דחוק מחויב בזה.
לשון לחזור על הפתחים עבור מצוה
העולת תמיד והא"ר הביאו ראיה מהירושלמי שאין חייבים בזה, וקשה שהרי לנר שבת ונר חנוכה וד' כוסות מצינו שצריך לחזור על הפתחים, ונראה שהירושלמי סובר שעשית המצוות היא מצוה בפני עצמה, ויש על זה ברכה בפני עצמה, ודלא כהבבלי, ועל זה אומר הירושלמי שא"צ לחזור על הפתחים כדי לעשות בעצמו, ויכול לקנות מאחרים, אבל עבור עצם המצוה לא גרע מנר שבת ונר חנוכה וד' כוסות שמוכר כסותו כדי להשיגם, ואפילו את"ל שאינו מחויב לחזור על הפתחים כדי להשיג מעות עבור תפילין, עכ"פ מחויב לחזר אחר מי שישאיל לו תפילין.
מצות לא תעשה צריך לתת כל ממונו כדי שלא לעבור עליה
אף אם יצטרך אח"כ לחזור על הפתחים, (כיון שהוא עושה מעשה נגד רצון השם יתברך ואינו רק מניעת קיום מצוה), וכ"ש בחייבי כריתות, ועל כן אסור לעבוד בעבודה שמוכרח לעבוד בה בשבת אף אם הדבר נוגע למזונותיו ולמזונות אנשי ביתו. וכתב המ"א שבגיטין במעשה דבר קמצא משמע קצת שמותר לעבור על לא תעשה מפני אימת מלכות עכו"ם, והאחרונים מפקפקים על זה דהתם היה פיקוח נפש. וביו"ד רל"ב מבואר שלענין שבועה אונס ממון נחשב כאונס לענין לומר שאדעתא דהכי לא נדר.
ביום הראשון אין אדם יוצא בלולב שאול, ועל כן מי שאין לו לולב צריך להזהר לקנות את הלולב כדין כדי לצאת בו, ולהלן יבואר מה נחשב קנין, ומה הדין אם נתנו במתנה על מנת להחזיר.
החושן האריך להביא הפוסקים החולקים על זה וסוברים שכל שאמר הנותן בפירוש שהוא מקנה למקבל קנין הגוף, אפילו אמר לזמן קצוב הוי מתנה, ובאתרוג אפילו אם לא אמר בפירוש שנותן קנין הגוף מהני, דאי לפירות מאי קיהיב ליה, אכן בנתיבות הסכים עם השו"ע.
נתנו במתנה ע"מ להחזיר, אם החזירו יצא, ואפילו אם נתן לו את דמיו, ואפילו אם נאנס בידו אינו יצא (אף לשו"ע דס"ל (חו"מ רמ"א) שפטור מתשלומין, ומשמע מרוב הפוסקים שגם בנאנס לא מועיל שיחזיר לו דמים, והח"א מסתפק אם מועיל שהנותן יאמר הריני כאילו התקבלתי, ובמאירי מבואר שזה מועיל), ואם הלולב אינו בעולם, נראה שמועיל לתת לו לולב אחר כשר ומהודר (ויש חולקים), ואם יש לנותן לולב אחר לצאת בו, מסתבר שמועיל לתת דמים. ואם החזיר את הלולב בערב אחרי זמן המצוה לא יצא, ואם הנותן כבר בירך ואולי במצוה עוברת החיוב הוא חמישית או שישית וכדומה, וא"א ללמוד מצדקה שהיא מצוה שאינה עוברת, אלא מה שאין נכון לתת יותר מחומש שמא יעני. בה"ל (ד"ה יותר מחומש). לולב שלו עדיין לא בירכו, לא יצא אם לא החזיר באותו יום. ואם החזיר אחרי כל התפילות ובגלל זה לא עשה את הנענועים בהלל בציבור כדרכו תמיד, יש להסתפק אם זה מבטל את המתנה, ולכתחילה ודאי צריך להחזיר קודם הלל. ואם יש לנותן לולב אחר לברך עליו, אפילו אם מחזיר לו ביום השביעי יצא.
כתבו הפוסקים שאם אמר ע"מ שתחזירהו, ולא אמר "לי", יצא אפילו אם החזירו אחרי החג, ד"לי" היינו שהוא ראוי לדבר שעומד, ומ"מ למעשה צ"ע כיון שכמה אחרונים מפקפקים על סברא זו.
המ"א כתב שבסתמא המשאיל אתרוג לחבירו כדי לצאת בו, כוונתו למתנה ע"מ להחזיר, וכ"כ הבית שמואל, אבל הט"ז והבית יעקב פוסקים שלא יצא, ועל כן צריך לחזור וליטול בלי ברכה.
אשה שנתנה לולב במתנה לאחד מאוהביו או קרוביו של בעלה כשבעלה אינו בביתו לא יצא, דשמא לא ניחא ליה אלא במכירה, אם לא שהוא אדם חשוב דזילא מילתא למוכרו לו, כ"כ המ"א, ודעת הביכורי יעקב שבכל גוונא לא יצא, אפילו אם נושאת ונותנת בתוך הבית, ואפילו אם אח"כ הבעל שמע ונתרצה, וצריך לחזור וליטול בלא ברכה, ואפילו במה שהפמ"ג מיקל היכא שהאשה נושאת ונותנת בתוך הבית, ג"כ אין דעת הביכורי יעקב נוחה בזה. ולמכור מותר היכא שדרכה למכור בלא רשות בעלה.
אפשר לתת את האתרוג במתנה ע"מ שלא יקדישנו, דרק היכא שזה הערמה לא הוי מתנה, אבל אם אינו נותנו לו לשום דבר רק לצאת בו ידי מצות החג ג"כ מהני, וכ"ש שאם אמר לו הרי הוא שלך שהיה מונח עליהם מערב יו"ט מותר, כיון שכבר נתנו סתם ואין לו עוד אתרוג, הוי כאילו אמר לו במתנה ע"מ שתחזירהו לי, ואם לא החזירו לא יצא וכנ"ל, דאומדנא דמוכח שלזה כוונתו, ואפילו אם כבר יצא בו באותו יום, ובשאר הימים הרי אפשר