לצאת בשאול, מ"מ אמדינן דעתו שרוצה לצאת בשלו. וגם בזה לא מהני שיחזיר דמים, ומ"מ אם נאנס בידו כתב רבינו ירוחם שמשמעות בעל העיטור שכיון שלא אמר בפירוש שיחזירנו יוצא בחזרת דמים.
כשמחזיר מתנה ע"מ להחזיר צריך לחזור וליתנו לו במתנה. והנה משמע מהרמ"א שאם לא יחזירו במתנה לא יוכלו הבעלים לצאת בו, ולכאורה באופן זה נתבטלה המתנה למפרע והמקבל לא יצא בו, ואילו הבעלים תמיד יכולים לצאת בו, וצ"ע. ומסתבר עוד שאפילו אם המקבל החזיר בסתמא, הוי כמפרש שמחזיר לו במתנה.
העברת מתנה ע"מ להחזיר לאחר
המקבל מתנה ע"מ להחזיר לכאורה יכול לתתו לאחר ובלבד שיוחזר בסוף לבעלים הראשונים, ועיין בביאור הלכה ובשער הציון דעות החולקים בזה. ואם היה מהד' מינים, והוא נתן לאחר ע"מ שיחזיר לבעלים הראשונים, והאחר נתן לאחר וכו', והאחרון החזירו לבעלים, יצא, אפילו אם זה עבר אצל הרבה אנשים, דמסתמא אין הבעלים מקפידים אלא שלבסוף החפץ יוחזר להם בלי פסול. ואם הבעלים עצמו הוצרך לטרוח לקחת את האתרוג מהמקבל האחרון, ואותו מקבל נתנו לו במתנה, יש להסתפק אי מהני, ונראה שהדבר תלוי בטבעו של הנותן ובקפידתו. ואם מחזיר לבעלים ע"י שליח בודאי הוי חזרה, ואף אם מחזיר ע"י נכר או קטן שאינם בני שליחות והקנאה מהני, כיון שהמקבל האחרון דעתו לתת במתנה, והשלוחים עושים מעשה קוף בעלמא. ואם פירש בהדיא שאין לו רשות ליתנו לאחר, אם נותנו לאחר מתבטלת המתנה וגם הוא לא יצא בו. וכן אם יש אומדנא שהנותן מקפיד שלא יטלוהו רבים שמא יופסד לו, אין המקבל רשאי לתת, ובלאו הכי יש אחרונים שמחמירים שבכל גוונא אין המקבל יכול לתת לאחר ללא רשות הנותן.
נתינה לקטן ע"מ להחזיר
אין לתת לקטן ביום הראשון )או ביו"ט שני בחו"ל( לפני שיצא בו, או אם רוצה שהרבים יברכו עליו, לא יתן לקטן לפני שכולם בירכו, )ויש מחמירים בכל גוונא שמא יזדמן אחד שירצה לצאת בו(, מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר. ולפי זה אין לברך על לולב של אשתקד אם זוכר שנתנו במתנה לקטן. וי"א שאם הקטן הגיע לעונת הפעוטות דהיינו כבן שש או שבע מותר, דאז מתנתו מתנה מדברי סופרים. ויש להחמיר כדעה ראשונה שלא לתת במתנה לשום קטן, ואפילו במתנה ע"מ להחזיר. ודין זה שייך בכל הד' מינים. ואם נתן לקטן במתנה ע"מ להחזיר, אף שהקטן אינו יכול להחזיר ולא התקיים התנאי, חלה המתנה ואין הנותן יכול לצאת בו, דכל תנאי שא"א לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו תנאו בטל. וקטן לדעה ראשונה היינו עד י"ג שנה ויום אחד, והפמ"ג מחמיר מספק בבן י"ג שאין יודעים שהביא ב' שערות, והכתב סופר מתיר. עוד כתב הכתב סופר שקטן המוכר אתרוגים, לכתחילה יש למנוע מלקנות, ובדיעבד אם יצא בו אינו חוזר לברך.
אם הנותן מחזיק יחד עם הקטן אין הקטן קונה כלל, ומותר לעשות כך אפילו בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות, וכן יכול לתת לקטן בלי להקנות לו, או שיאמר לו שיהא שלו עד שיצא בו ואח"כ יהיה של הנותן כבתחילה דהוי כשאול, אלא שבכל העצות האלו לא יצא הקטן בנטילה, ולא קיים בו אביו מצות חינוך, וי"א שמצות חינוך מתקיימת גם בשאול, שגם בזה מתחנך הקטן למצוות, וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן, וכן משמע מפשטות לשון השו"ע.
שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות
אין אחד מהם יוצא בו ביום הראשון עד שהשותף יתן לו את החלק השני במתנה, ואפילו בע"מ להחזיר סגי, )ועיין לעיל מה הדין באמר לו בסתמא טול לך לצאת בו(. ואם קנו לצורך מצוה יוצאים בו בסתמא אף שלא הקנו להדיא אחד לחבירו, דכיון שידעו בשעת לקיחה שאינו ראוי ליחלק, הוי כאילו פירשו שכל אחד יהיה כולו שלו בשעה שיקחהו לצאת בו, ע"מ שאח"כ יחזירהו לחבירו, ומ"מ טוב לומר בפירוש שנותן במתנה ע"מ להחזיר.
אחים שקנו אתרוגים לאכילה מתפיסת הבית ונטל אחד מהם אתרוג ויצא בו, אם יכול לאוכלו ואין האחים מקפידים בכך הוי כשלו ויוצא בו, ואם הם מקפידים על אכילתו אינו יוצא בו עד שיתנו לו חלקם במתנה. ואם אחד קנה אתרוג והשני קנה פריש, או שקנו כאחד אתרוג רימון ופריש, אינו יוצא באתרוג עד שיתנו לו את חלקם במתנה, אע"פ שאינם מקפידים על אכילה, דכיון שאין שם עוד אתרוג גם הם רוצים לקיים את המצוה, אבל אם יש שם עוד אתרוג אפילו אם זה שלקח הוא מעולה מהאחרים מועילה מחילתם בסתמא, לפי שאינם מקפידים.
קנית אתרוג עבור הקהל
מה שנוהגים במקומות שאין האתרוגים מצויים שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות, בסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו ע"מ שיחזירהו להם, ולכתחילה טוב שיכריזו שכל אחד יתן חלקו במתנה ע"מ להחזיר. ואע"פ שכל זה הוא דין גמור, מ"מ כיון שלא כולם יודעים להקנות, כתבו כמה אחרונים שמוטב לברך על שלו אע"פ שאינו מהודר כשל חבירו, ואם אין לו כל הד' מינים, עדיף ליטול משל חבירו מליטול משל הקהל, די"א דבשל קהל לא יצא דשמא אחד מהקהל אין דעתו להקנות חלקו לחבירו, ואף דלא קיימא לן הכי, מ"מ לכתחילה עדיף ליטול של יחיד. וכתב הרמ"א שכל אחד ישתדל לקנות לעצמו, כיון שרוב העולם אינם יודעים להקנות, וכדי לעשות הנענועים כהלכתם, ואפילו אם חל יו"ט ראשון בשבת נכון לעשות כך. עוד כתב הרמ"א שגובים מעות אתרוג לפי ממון, דהידור מצוה מונח יותר על העשירים, ואשה פטורה מלתת לזה אא"כ היא רוצה לברך, ואם בעלה בעיר רק בעלה נותן, ואם יש מנהג שכל המברך נותן גם היא צריכה לתת אם היא מברכת, ומי שאינו בעיר א"צ לתת. וכתב החיי אדם שגם לפי מנהגינו שכל אחד נותן כמה שירצה, מ"מ נראה שמי שלא נתן כלל והוא יכול לתת לא יצא.
מי שיש לו אתרוג ובעיר אחרת אין להם אתרוג כלל, מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של קהל, וי"א שבזמן הזה שאחרי כמה ימים האתרוג מתקלקל ע"י רוב משמוש בני אדם, אפשר שא"צ לשולחנו, והיינו בשאר הימים, דביום הראשון אינו מצוי כ"כ להתקלקל, וגם יכול לברך עליו בבוקר לפני שכולם ימשמשו בו.