כתב הרמ"א (או"ח סי' תרס"ט סעיף א') שעושין סעודה ושמחה לגמרה של תורה, והביאו לזה סמך מדברי המדרש במעשה דשלמה המלך ע"ה. ובפי' נפש יוסף הביא גיר' בעל הילקוט הריני שואל דבר שכל הדברים טפלים לו, שואל אני לך שתשיאני את בתך, וביאו"ד כוונת שלמה לא היתה לעניינים גשמיים, אלא שרצונו הי' להתקרב ולישב בבית המלך ומתוך כך לזכות לחכמה שכל הדברים טפלים אליה. והקשה שם מה ענין משתה שלמה לסיומה של תורה, הלא בשלמה לא הי' סיומה של תורה אלא שמחה בחכמה שנתן לו השי"ת. ותי' דאין שמחה בשום דבר אלא כאשר יהי' שלמותו, ולכן כשזכינו לסיומה נשמח ונעלוז שזכינו ללמודה להתחיל ולהשלים, ומזה פשט המנהג לעשות סעודה בגמר מסכת והיא סעודת מצוה.
אלא שעיקר הדברים צריכים ביאור, דאם יסוד השמחה הוא השלמות, מה נחשב שלמות בתורה, דהלא אדם יכול לסיים מסכת בסדר הבקיאות בלא שירד לעומקה, וכי עצם ההגעה לדף האחרון עושה את המסכת דבר שלם.
והנה שמעתי ממור"ח מרן הגרא"מ שך זצ"ל בביאור דברי חז"ל במדרש שהביאם רש"י על הפסוק ויתן אל משה ככלותו לדבר איתו, ככלותו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן. וביאר מרן זצ"ל שהדימוי לכלה מלמד שגמר אינו הפסקה בלבד, דאישה פנויה בשעה שהיא נעשית כלה מסיימת את מעמדה הקודם, אך באותה שעה עצמה היא נכנסת למעמד חדש ומתחילה לבנות ביתה. נמצא שהסיום אינו נקודה סופית אלא מעבר למעמד חדש. כך גם בתורה, מסירת התורה למשה רבינו היתה גמר הנתינה, דכל התורה נמסרה לו במתנה, אולם בזה לא תם עניינה אלא מכאן ואילך מתחיל עמלה של תורה. והגמר ר"ל השלמת השלב שלפניו, שמכוחה יכול האדם לעמוד בשלב הבא.
וכבר שמעתי ממרן זצ"ל בשם הסבא מסלבודקא הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל שביאר ענין השם ש-ד-י, שהקב"ה נקרא בו על שם שאמר לעולמו די, שבשעת הבריאה היה העולם הולך ומתרחב עד שאמר לו די, אבל התורה הקדושה שהיא חכמתו יתברך אין בה בחינת די, ואין גבול לעומקה. וממילא אין לומר שבסיום מסכת הגיע האדם לסופה של תורה, אלא שהשלים מה שלמד ומתוך כך נעשה כלי להוסיף עוד.
ובזה יש לבאר משתה שלמה, שקיבל בלילה בחלום גבעון חכמה ולב מבין, והשמחה היתה על מדרגת חכמה שניתנה לו שעל ידה נפתח לפניו אופן חדש של השגה, וע"ז עשה משתה. ומכאן הראי' לסעודת גמרה של תורה, שכשם ששלמה שמח על מדרגה חדשה שנפתחה לפניו, כך אנו שמחים על השלמת הלימוד שמעמידה אותנו למדרגה הבאה. וכעי"ז אחז"ל (ברכות מ.) שהקב"ה נותן חכמה רק למי שיש בו חכמה, שהחכמה הנוספת באה ע"ג מה שכבר נמצא אצל האדם ונעשית לו בסיס להשגה חדשה, וזהו ענין 'כלי מלא מחזיק', שמה שכבר בידו משמש כלי לתוספת.
וכמה הרבה מור"ח מרן הגרא"מ שך זצ"ל לדבר על חשיבות הלימוד בפרשיות התורה, ואמר שחכמים חייבו ללמוד שנים מקרא ואחד תרגום, ובע"כ שאין הכוונה לקריאה בעלמא אלא ללמוד ולהבין ולדקדק. נמצא שהחזרה על אותה תורה אינה חזרה לאחור, אלא חזרה מתוך מדרגה שכבר נרכשה, ולכן מביא הבנה חדשה.
וזהו ענינה של שמחת תורה, דכשגומרים את התורה כולה אין עומדים בסוף הדרך, אלא משלימים את מחזור הלימוד שממנו אנו יוצאים מיד ל"בראשית", ואי"ז חזרה נוספת לנקודת המוצא, שהרי כל מה שנלמד במשך השנה עומד עם האדם, והוא חוזר אל התורה מתוך היקף וידיעות שלא היו בידו בתחילת השנה. וזהו עומק השמחה בגמרה של תורה, שאין שמחים על סוף התורה, שהרי לתורה אין סוף, אלא על שלמות הלימוד שלפנינו, שמכחה נעשית התחלה הבאה במדרגה אחרת, ומשתנה כל מעמד הלומד בחינת כלה הנכנסת למעמד מחודש.