יב. אושפיזא דאברהם רחימא - אמונה ובטחון בהשי"ת ואין יאוש בעולם בעבודת האדם
- Sukkos
- 5787
- Hebrew
איתא במדרש (וילקוט פיסקא ס' וכסגנון לסל כמלכ"ל יד, פ"ג) שחג הסוכות הק' הזה זכינו בזכות אברהם אבינו ע"ה, דכתיב ביה (בראשית יח, ל) 'והשענו תחת העץ', וז"ל המדרש, אתה אמרת להם והשענו תחת העץ אני נותן להם מצות סוכה ע"כ. והנה אברהם אע"ה היה ראש המאמינים אשר הכיר את בוראו ופרסם שמו לכל באי עולם, להאמין ביחוד השי"ת שהוא בורא ומנהיג לכל הברואים, ואי' בחז"ל שעשה זאת ע"י הכנסת אורחים, כמ"ש (בראשית כד, לג) 'ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' קל עולם', ופירש"י ע"י אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוק לכל העולם, לאחר שאוכלים ושותים אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם משל מי שאמר והיה העולם אכלתם. וכן דרשו חז"ל עה"פ (בראשית יב, ה) 'את הנפש אשר עשו בחרן' שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום. ועבודתו היתה ע"י שהיה מקרב כאו"א אפי' הפחותים ביותר, ונתן להם אכילה שתיה ולינה, ולימדם דעת שיש מנהיג לבירה והוא ברא את כל הבריאה כולה, ובכל מצב שהוא אין יאוש בעולם רק להתחזק באמונה ובטחון בהשי"ת, וכך הצליח להכניס תחת כנפי השכינה אלפים ורבבות (עי' למנ"ס פ"ס מסל' ע"ז ס"ג), וכמו"כ המלאכים שהכניסן לביתו נדמו לו לערביים, וגם אותם הכניס וקיבל בסבר פנים יפות וקירבן.
וענין זה לימד אברהם אבינו לאליעזר עבדו במלחמת המלכים דכתיב (בראשית יד, יד) וירק את חניכיו שמונה עשר ושלוש מאות וגו', ולכאו' צ"ב מהו מספר זה דייקא, וברש"י שם הביא מאחז"ל (נדרים לג, ל) שאליעזר לבדו היה והוא מנין גימט' של שמו של אליעזר, אך עדיין צ"ב למה נכתב בתורה מספר הגימט' ולא שמו של אליעזר. וי"ל שיסוד גדול כתוב כאן שאמר אברהם לאליעזר שאם הוא רוצה לדעת סוד ההצלחה במלחמה, ובפרט בהתחלת דרכו בקודש, כדפירש"י חניכיו לשון התחלת חינוך, הדבר הראשון הוא 'שמונה עשר ושלוש מאות', כי יאוש בגימ' שי"ז, וצריך להתגבר על היאוש ולהגיע למספר שי"ח, ואפי' כאשר כבר רואה את נפילתו, אל יתייאש כי עדיין יש תקוה מהשי"ת, והוא המשגיח והמנהיג מי יצליח ומי יפסיד ויתייאש, וזהו כלל גדול בכל מלחמותיו של האדם בחיי חיותו.
ולפי"ז יש לבאר יפה מאמר הגמ' (סוכה לח, ב) בעובדא דההיא סבתא שבאה לפני רב נחמן ואמרה לו שריש גלותא ורבנן יושבים בסוכה גזולה, וטענה שעבדי ריש גלותה גזלו ממנה עצים וסככו בהן, וצווחה ולא אשגח בה רב נחמן, עד שאמרה לו 'איתתא דהוה ליה לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה', ופירש"י שכוונתה שלאברהם אבינו היה ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות. וצ"ב טובא מה היתה כוונתה בדברים אלו, וכן מדוע באמת לא השגיח בה רב נחמן.
אלא י"ל שההיא סבתא באה בטענה שהסוכה שהיו יושבים בה היא גזולה, וחשבה שאולי הם סוברים כרבי שמעון (ב"ק קיד, לז) דסתם גזילה יאוש בעלים, ובפרט עבדי ריש גלותא שהם תקיפים ואלימים, אך היא צווחה שהיא לא נתייאשה, ולכן רמזה זאת ואמרה שהיא מזרע אברהם אבינו ע"ה שהתאזר עם שי"ח עבדים לעורר דבר זה שאין להתייאש, ואם כן למה לא ישגיחו בה, כי היא בוטחת בהשי"ת שיעזור לה אף כנגד עבדי ריש גלותא, ואם כן צריך לחוש לדבריה לא לשבת בסוכה הגזולה. [ועי' בספר דברי סופרים להרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע (לות טז) שהביא מהלך זה, והקדים שגם כל האבות הקדושים באה ישועתן אחרי יאוש ומהם למדה ההיא סבתא שאין להתייאש].
אמנם רב נחמן לא השגיח בה ואמר לחכמים 'פעיתא היא דא' שהיא קולנית ואין ממש בטענותיה, ואין לה אלא דמי עצים בלבד, מפני שחז"ל תיקנו תקנת מריש, שאם גזל קורה וקבעה בבנין אי"צ להחזיר הקורה, וסגי בדמי הקורה, ועשו זאת מפני תקנת השבים, שאם גזל אדם קורה ובנאו בבירה, לא חייבוהו לקעקע את בנינו וכו' (עי' גיטין נס, ל), ונמצא שכדי שלא יתייאש האדם מן התשובה תיקנו תקנה זו, וא"כ מאותה טענה גופא שאאע"ה לימד לנו שלא להתייאש, לכן באמת זהו סיבה שאין צריכים ריש גלותא ורבנן לצאת מן הסוכה, ואחר החג ישלמו לה דמי קורה.
והרמז בכך שהעובדא בגמ' היה עם סוכה, כי אברהם אבינו ע"ה הכניס את האורחים והשעינם תחת העץ, והפיח בהם אמונה ותקוה, ועמד בפתח והכניס לתוך סוכתו עוברים ושבים, ולימדם והדריכם תקנת השבים, ובזכותו זכינו לחג הסוכות.