ליובאוויטש שאמרו שכל יום הוא בחינה של יו"כ. בק"ש שעל המיטה אומרים וידוי, ובבוקר אין אוכלים קודם התפילה. אכן קדושה נסתרת יש בתוך הימים הרגילים ואפשר לעורר אותה. אבל האדם צריך לעשות לעצמו מהלך שאפילו יהיה בבחינת שבע יפול, יחזור ויקום. האדם צריך שיהיה לו מהלך שאף שהיה לו יום קשה, יהיה לו איך לחזור. וכשהאדם עושה כן, הקב"ה נותן לו מלוא חפניים.
בזוה"ק איתא שיש להתפלל בעת פתיחת הארון כי עת רצון היא כשפותחים את הארון להוציא את ספר התורה לקרות בו ואפשר לבקש אז על הצרכים הרוחניים. ובכן, כשנפתחת השנה החדשה אחרי שנכנס בקרבנו שפע רוחני רב ועצום ויוצאים אל ימות החול, הקב"ה רוצה ליתן עוד ועוד. הוא שואל: מי מגיע? מי מגיע לזמן החדש? אל תהיה טיפש! קבע לעצמך חברותא, תוסיף סדר לימוד. קשור את עצמך לדבר מעשי כדי שלא תהיה תלוי כל הזמן בהרגשים. הצדיקים אמרו שכאשר האדם משעבד עצמו לתורה, כגון על-ידי קביעת חברותא, באופן שאינו יכול להחסיר, זה יכול לשמש אותו שנים ארוכות. אכן כן, האדם צריך לבחור בטוב ולקשור את עצמו באופן שלא תהיה לו יכולת אח"כ להתחמק. וכן יש בספרים שכאשר האדם מקבל על עצמו קבלה, ראוי לו לגלותם לאחרים כדי שיתבייש אח"כ לעבור עליה. כך נהגו הצדיקים וכך נהגו יראי ה'. אסרו חג פירושו: תעשה משהו שיקשור אותך, שגם כאשר לא יהיו לך ההרגשים, לא תהיה לך ברירה ותאמר אז לעצמך: אוי, קשרתי את עצמי ועכשיו אין לי דרך החוצה. והיצר טוב יחייך ויאמר: כמה נפלא. הרווח כולו שלך. וכאמור לעיל, כשהאדם מקשר את עצמו, הוא לא לוקח עמו את הקבלה בלבד, אלא הוא מקשר את עצמו עד קרנות המזבח.
יהי רצון שבאמת נזכה לקחת אתנו את כל ההרגשים המאירים. כך איתא בבית אהרן שצריך לקחת אתנו רשימה של אהבה, רשימה של יראה, רשימה של תשובה ורשימה של שמחה. כל אלה קיימות בתוכנו, וכשיעזור ה' ונקשור את עצמנו, הן יישארו בתוכנו ונקבל את כל צרכנו הרוחניים ועם זה בוודאי יגיע הכל, כנאמר: אורך חיים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד.
ישועות האדם תלויות בכליו
בצאתנו מחג מאיר וקדוש כזה, ובכלל מחודשי אלול ותשרי, עלינו לזכור שדרכו של היצר הערמומי לבוא דווקא עתה ולנסות לשבור את רוח האדם. הוא אומר לו: הנה עתה תשוב אל כל בעיותיך. הרי מאז שבת סליחות פועל האדם להסיח את דעתו מכל בעיותיו, אבל הללו לא נעלמו, אלא המתינו בסבלנות, וכעת הן מרימות את ראשיהן ומנפנפות לו בידיהן, ואומרות לו: הנה אנו כאן ומקבלות אותך בזרועות פתוחות.
והנה התשובה הפשוטה היא: פתרון בעיותיו של האדם, בין ברוחניות בין בגשמיות, אינו תלוי כלל בסדר הטבע. אין הדבר תלוי אם יש מי שיכול להציע לו עצה שיוכל לסייע לו, או מלאכה שתכניס לו הכנסה חדשית, או מי שיכול להציע לו שידוך הגון. הפתרון אינו תלוי בכל זה. הוא תלוי אך ורק בשאלה האם האדם כבר נעשה כלי ראוי ומוכן לקבל את השפע שהקב"ה רוצה ליתן לו. אם האדם נשתנה בתוכו וחדרו ללבו יסודות יותר חזקים של אמונה ותשובה, תפילה ותורה, אהבה ויראה ושמחה, הרי הוא נעשה כלי מוכן לקבל את השפע שהקב"ה ממטיר עליו, כמאמר הכתוב: 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'. אכן הקב"ה ממטיר בכל עת שפע. צריך רק להיזהר שלא להיות בבחינת 'ויצאו העם ולקטו', כמו שכתב הרבי ר' אלימלך זיע"א בפרשת בשלח. אל תצא מתחת כיפת השמים.
ההרגשים הם קניינים של אור
ובכן, על האדם להבין שבמשך החודש הוא רכש לעצמו כלים, ולא רק כלים, אלא אור גדול. בנשמתו חדר אור של היסודות הנצרכים לאיש היהודי. נשמתו קיבלה מאור זה. זה נעשה אצלו קנין, כי זה באמת התחבר לנשמתו. במשך החודש, היה לו לכל אחד רגעים של הרגשים טהורים ונעלים, כפי שפירש ה'בית אהרן' זיע"א את מאמר חז"ל (ירושלמי סוכה ה, א) 'משם שואבים רוח הקודש' א הייליגער ווילן. רצון טהור. והנה אותם הרגשים, לאו הרגשים בעלמא הם, כפי שנדמה להם לבני אדם שהם ברי חלוף, אלא קניינים של תורה הם שהאדם מקבל בנשמתו.
כשהאדם זוכה להרגיש משהו של אהבה או יראה או שמחה או תשובה או אמונה ובטחון, או הבנה במהות היהודי, ובגודל האהבה שיש לו להקב"ה ליהודי, הבנה בפירוש המילים כי אנו עמך ואתה אלוקינו, הרי זה תורה, כי כך הקב"ה אומר לנו בתורתו: 'את ה' האמרת היום וה' האמירך להיות לו לעם סגולה'. וכן: 'אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. פסוקים מפורשים הם בתורה שבכתב, ומאמרי חז"ל מלאים הם בתורה שבע"פ. הם באמת נחשבים כתורה שבע"פ, כי הם דברים אשר עמוקים ורחבים יותר מן האותיות, והרי הם מופיעים בתורה - בתפילין של הקב"ה. ובכן, אם האדם הרגיש מאלה, הרי זה כאילו המג"ש ניסה להסביר לו איזה דבר, בתחילה אינו מבין, ובסוף הוא מבין גם מבין, כי אז הוא לא סתם מרגיש איזה הרגש בעלמא, אלא הוא קופץ ממקומו ואומר בהתרגשות: קלטתי.
כשבחור בישיבה מתחיל להצליח. עד כה הוא לא הצליח, וכעת הוא מתחיל להצליח, והדבר ניכר הן בתשובות המדוייקות שהוא עונה במבחנים והן בשאלות שהוא שואל בעת השיעור, הרי זה מוכיח שנעשה אצלו שינוי פנימי בנפשו. אכן שינוי כזה נעשה לאט לאט. בתחילה הוא קולט דיבור אחד בתוספות, אח"כ עוד אחד. ברור שזה לא נעשה בבת אחת. אבל זהו שינוי אמיתי בנשמה.
נר ה' נשמת אדם
הרי תורה וישראל וקב"ה חד הוא, ולנשמה מטבעה יש כוח להבין תורה, כפי שכתב מהרש"א בסנהדרין (צא, א) שכל נשמה מצד טבע בריאתה יכולה להבין תורה. עם כל הבעיות שקיימות מסביב, כמו קושי בהבנה, קושי בזכרון, קושי בריכוז המוח, וכן הלאה, סוף סוף הנשמה יש לה כח להבין תורה, מה גם שכבר למדה את כל התורה כולה בהיות הולד במעי אמו. ונמצא בנוגע לדידן שכל המאורעות שהתרחשו בחודש תשרי, הסירו לבושים מהנשמה, לימדו אותה תורה, הזכירו לה תורה, והנשמה קלטה.
היו לו לאדם רגעים של שמחה אמיתית, רגעים של תשוקה, ואותה תשוקה הרי היא הרגש של תשובה - אני רוצה להיות קרוב אל ה', אינני רוצה לחזור אל הנושנות. הנה כי כן, אותם הרגשים שהיו לך, לא הרגשים בעלמא היו, אלא קנית אז קניינים בנפשך. כשאדם קונה חפץ, החפץ נעשה מחובר אליו, עד שהוא יכול לקדש בו אשה. אף כאן, על-ידי יגיעת התורה וקיום מצוותיה, התורה נעשית שלו, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז יט, א): בתחילה תורת ה', ובסוף תורתו 'בתורתו יהגה יומם ולילה'.
מציאות בלתי ניתנת לערעור
והנה על-ידי הקנין שנעשה, יש לו לאדם אור חדש בנשמתו, ועכשיו בהכנסו אל ימות החול, הוא יכול לגשת בגישה אחרת אל בעיותיו, וזוהי הסיבה לישועתו. הקב"ה נותן לכל בני האדם את אכלם בעתם, כלומר, בעת הנכונה, ובמה תלויה העת הנכונה? בהכנת האדם. האם הוסיף להכניע את עצמו, האם הגביר שמחה בלבו, האם חיזק את עצמו במדת הבטחון, כי כשהוא עוסק בהם, הוא נהפך לאיש אחר, וממילא הוא נעשה ראוי לקבל את השפע המוכן לו.
על האדם להבין שזה מה שקרה. הוא שמע קול שופר, הוא נטל ד' מינים, הוא עשה נענועים. זה קרה. זה שעכשיו אתה רדום, אינו מעלה ומוריד, כי מציאות נשארת מציאות. אם נכנס לו לאדם בחשבון הבנק שלו כמה מיליוני דולרים, ומיד לאחר מכן איזה שכן הרגיזו על איזה שטות והבל, זה שהוא יצא עכשיו מן הכלים, אינו אומר שהסכום אינו נמצא בחשבון הבנק שלו. קנין הוא קנין, בין אם האדם מרגיש, בין אינו מרגיש.
כשהאדם קיים את המצוות של חודש תשרי, בדרך כלל היו לו רגעים שבהם היה יכול להרגיש את האור, והרגשת האור, סימן היא לכך שהיו לו קנינים. נטילת לולב היא קנין - קנין מציאותי. אמירת ההלל היא קנין, ריקוד של שמחה הוא קנין. וכל הקניינים האלה נשארו אצל האדם בין אם הוא מרגיש בין אם לא. הדבר נוגע להרבה ענינים, ולדידן הוא נוגע שיש לו לאדם להבין שזוהי הסיבה להצלחותיו, ואם כן הוא יותר מוכן כעת להצלחה.
תרופה אינה חורצת גורלות
בעיצומו של הושענא רבה, ניגש אלי יהודי ואמר שהוא שרוי בדאגה. במה דברים אמורים? יש לו בת שלוקחת תרופה פסיכיאטרית, ומתקרבת זה עתה לפרק האשה נקנית, ואיזה עסקן אמר לו שבנוגע לשידוכים, החילוק בין מי שאינו לוקח תרופה פסיכיאטרית למי שלוקח, הוא כחילוק שמים וארץ, והציע לו לנסות לגמול אותה מהתרופה, וכעת הדאגה מכרסמת את מוחו ואין הוא מצליח להתרכז בשום דבר.
הנה נושא זה הוא דוגמא מתוך מאות דוגמאות מכל סוגי הבעיות. ובכן, מהי האמת? האמת היא שמציאת הזיווג אינה תלויה בשום דבר, כי אם באדם עצמו, האם הוא עושה עצמו כלי מוכן. השמחה, ההודאה, האמונה שאין הדבר תלוי אלא בקב"ה, היא זו שיוצרת את הכלי. חוסר האמונה הוא בעיה קשה. העסקן צודק איפוא, אך עם שינוי קטן. לא התרופה יוצרת את החילוק, אלא הלב. עלינו לומר כך: בנוגע לשידוכים (וכמו כן בכל דבר אחר), החילוק בין מי שמוחו ולבו מסובכים ביאוש ובדאגה, לבין מי ששרוי בשמחה וקרוב אל ה', הוא כחילוק שמים וארץ.
זוהי האמת ואין בלתה. ואף שהעוה"ז מכריז להיפך, הרי בשביל זה היו לנו חודשי אלול ותשרי, ובשביל זה יש לנו תורה - 'אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו'. הקב"ה קרוב לעמו, הקב"ה מקשיב לעמו. 'הרחב פיך ואמלאהו'. הקב"ה אומר: אני כאן כדי ליתן לך שפע.
כיון שנפתח השער
נרחיב בזה עוד. יסוד גדול יש שמופיע באוהב ישראל (פרשת בחקותי), ובנועם אלימלך (ליקוטי שושנה). הם שואלים: מה פשר הדבר שאנו רואים בכמה מקומות בתורה שנעשה עסק גדול מפקידת עקרה, עד שכל העקרות שהיו אז נפקדו, ואילו בדורות שלאחר מכן נפקדו עקרות רבות - ולא נחשב הדבר למאומה? למשל, גבי שרה נעשה עסק גדול בפקידתה, ואחריה רבקה עקרה היתה ונפקדה על-ידי תפילת יצחק, ורחל היתה עקרה ונפקדה, וכן חנה אשת אלקנה היתה עקרה ונפקדה, אך לא מצינו שנשדדו המערכות. וכן הוא לגבי קריעת הים אשר בים סוף נחשב היה הדבר כנס גדול שלא היה כמותו עד שאומרים עליה שירה, ואולם לאחר מכן אנו מוצאים שהעביר יהושע את ישראל בתוך הירדן, וכן לרבי פנחס בן יאיר נבקע נהר גינאי.
וכתבו בטעמא דמילתא שכל זמן שלא נפתח השער, היינו שלא התגלתה הנהגה זו בעולם, לא היה קל לפתוח אותו, ולאו כל אדם זכה שיפתחו לו את השער. אך אברהם אבינו ע"ה בגודל צדקתו ואהבתו לה' יתברך לאין שיעור וגבול, זכה לנס גדול כזה, ופתח לו ה' יתברך את השער ונפקדה אשתו. וכיון שכבר פעל אברהם פעם אחת פתיחת השער וצינור הלזה, אז בקל יוכלו הדורות הבאים אחריו לעורר עוד אותו נס לעת שיצטרכו להכלל או אפילו לאיש פרטי. וכמו כן בקריעת ים סוף שהוא נגד הטבע, רק משה רבינו ע"ה וששים ריבוא מישראל פעלו דבר זה, ושוב אחר כך לא מיקרי זה נס גדול מה שהעביר יהושע את כל ישראל בתוך הירדן וכן רבי פינחס בן יאיר.
כעין זה יש את הסיפור הידוע עם מרן ה'בית יוסף' זצ"ל שהתקשה באיזה דיבור בתוספות והתייגע כל הלילה עד שנתגלה לו הפשט, ויהי בבוקר, הגיע אחד הבחורים ופלט את התשובה כלאחר יד. היתה לו לבית יוסף חלישות הדעת שכל-כך היה צריך להתייגע כדי להגיע אל הפשט, והנה מגיע עלם צעיר ואומר אותו כלאחר יד. אח"כ כשהגיע אליו המגיד מן השמים ללמוד אתו, אמר לו: אל תצטער על כך, כי אתה הורדת את החידוש לעולם, ואחרי שהורדת אותו, יכול גם בחור לכוון אליו.
חרב פיפיות בידי הצדיקים
באוהב ישראל שם מוסיף: "נמצא דכשהצדיק מתפלל לה' יתברך שיפלו שונאיו והקב"ה שומע תפילתו ועושה נקמה בהם, אז לא די זאת שהפעולה הזאת מועיל בשעת מעשה, רק שהנפילה שמפיל ה' יברך את השונאים, נעשה כחרב לדורי דורות, ובכל עת שיצטרך זה הדבר לכלל ישראל, או אפילו לאיזה איש פרטי, אז בנקל לעורר נפילה הראשונה, שגם אז בכל דור ודור יגיע להם נפילה גדולה. ואם כן הנפילה הראשונה פועל שתי פעולות, בשעה זו ואחר-כך לדורות. וזה שאמר דוד המלך ע"ה 'וחרב פיפיות בידם'. רוצה לומר שיש לחרב שתי פיות, היינו שהורגת שתי פעמים. וזה שאמר הכתוב 'ונפלו אויביכם לפניכם', רוצה לומר, אותה הנפילה שיפלו השונאים, יהיה אצליכם 'לחרב', היינו שבכל עת שייצר לכם משונאיכם, אז תעוררו הנפילה הראשונה ותהיה נפילה הראשונה כחרב ויהרוג אותם וכנ"ל, וכן יהי רצון אמן".
האמת היא, שאפשר לראות זאת גם באופן פרקטי כשהאדם חוטא שכיון ששנה בחטאו, נעשה לו כהיתר. השער היה חסום ומנעו מלעבור, וכיון ששנה בחטאו, נפתח השער, וכיון שנפתח נפתח.
הפתח פתוח והשפע זורם פנימה
לענייננו, כשהיה לו לאדם הרגש בימי הרצון... היתה לו תשוקה, היתה לו תשובה, היתה לו אהבה, יראה, תפילה, וכן הלאה... הוא פתח שער לא לשעתו בלבד. קנין פירושו שנפתח השער. כשצריך לתת עירויים לחולה דרך הווריד, פותחים לו פתח בווריד ומתקינים לו שסתום (כיסוי), וכך לא צריך לדקור אותו כל פעם שבאים לתת לו עירוי, אלא מחברים את צינור העירוי לפתח הפתוח והנוזל זורם פנימה. אף כאן, ההרגשים שהיו לו לאדם בחודשי אלול תשרי, פתחו אצלו שער לאותם הרגשים, הרגשים של ביטול ותשובה עמוקה 'אני מסכים לעשות דברים קשים כדי להתקרב אל ה''. ועכשיו, אמת נכון הדבר שהוא צריך לעורר אותם, אבל הם קיימים, כי הם נעשו קנין בנפשו.
אחת מהראיות לכך היא מעצם הדבר שהקב"ה נתן לנו את החודשים האלה וייעד אותם שיפעלו לכל השנה. לא לצדיקים בלבד אשר מכוונים בכל תיבות המחזור בלי יוצאת מן הכלל - נתן אותם, אלא גם לנו האנשים הפשוטים אשר משתדלים לעשות את המוטל עלינו כאשר משגת ידינו. אכן כן, עלינו לומר 'סלח לנו' מיוחד בסיום החגים על שאיננו מאמינים מספיק בכוחו של תשרי. תאמין שיש לך עכשיו כלים לישועות, לא רק בגשמיות, אלא גם ובעיקר ברוחניות. וכפי שהזכרנו לעיל, אור חדר לנשמתך. נשמתך מוכנת לקבל דברים חדשים, ליותר תורה, ליותר תשובה, ליותר בטחון, ליציאה מהרגלים, וכן הלאה.
זמן לעשיית בדק בית
כעת מוטל על האדם לעבור על סדר יומו, לעשות בדק בית, ולראות היכן מצויים מכשולות שצריך לתקנם. שים את לבך לשנים או שלושה המקומות הטעונים תיקון. כאן יש לך זמן שאתה הולך בו בטל ומגיע לידי חטא, כאן יש לך זמן שמביא אותך לידי כעס, כאן קשה לך ללכת לישון בזמן ובעקבות כך לקום בזמן. חזק ותתקן את הדברים הרעועים האלה המתגלים לך במבט ראשון, ועשה אתערותא דלתתא. קח את ההרגשים שהיו לך ועשה אתם שינוי. לא שתעלה בדעתך שכיון שאתה מחליט לעשות שינוי, השינוי יישאר אצלך עד זיבולא בתרייתא, אלא תעשה אותו כדי שיעמוד לך לזכות וכדי שעל-ידי אתערותא דלתתא תזכה לאתערותא דלעילא.
הבה לא נרמה את עצמנו. החל מתחילת אמירת הסליחות ועד עתה, מבחינה מסוימת לא היתה לו לאדם היכולת להשתמש בעצות הנכונות ברוחניות, כי סדר יומו לא הניח לו, שהרי נשתבש ונהפך עליו ללא הרף. ובכן, עכשיו הגיע הזמן שהאדם יכול לומר לעצמו: הנה אני חוזר לסדר היום, אעשה בו שינוי אחד. היכן אני יכול להשחיל עוד תפילה שאזכה לסייעתא דשמיא בענין זה?
האדם הרי מחויב בזה, כי כך אומר הקב"ה: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם. התבונן במה שלפניך, עשה לך גדר וסייג, וכוון במחשבתך שזה ישמש כסיבה לסייעתא דשמיא.
זמן להוציא את הרצון לפועל
הבאנו כמה פעמים ממסכת תענית (ח, ב) שבתקופת רבי זירא יצאה גזירת שמד על ישראל ורבי זירא ביקש לצום לביטולה, אבל לא היה יכול, כי המלכות הרשעה התחכמה וגזרה כמו כן שלא יצומו. אמר להם רבי זירא: נקבל על עצמנו תענית, וכשתתבטל הגזירה - נתענה. והביא ראיה מהפסוק בספר דניאל: ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוקיך נשמעו דבריך.
במדה מסוימת יש לכל אחד ענין זה עם ראש השנה ויו"כ. הוא נתן אל לבו לתקן את מעשיו וליישר את דרכיו, אך בשעת מעשה לא היה בידו להוציא את רצונו לפועל מחמת טרדת הזמן וטרדת המצוות, וכעת כאשר הוא נכנס לסדר יום קבוע, נפתחת לו ההזדמנות. קום בשמחה לשפר את הטעון שיפור והתפלל לה' שהשתדלותך תהיה סיבה לישועתך - זורע צדקות מצמיח ישועות. אני זורע דבר טוב והקב"ה יצמיח לי ישועה.
וכל הטרדות הממתינות לו לאדם, הלא הן מצוות. דורון הן מהקב"ה כדי שיוכל להתחיל את השנה החדשה עם עבודת ה' בכל מיני אופנים חדשים גם ישנים. יעשה אותם האדם בשמחה ובחיות, ועשייתו תהיה כלי לישועתו.
עד הנה עזרונו רחמיך
נקודה נוספת: אחד מהדברים שצריכים למלא את האדם בבטחון שתהיה לו שנת עלייה והצלחה, וליתן לו את הכח והרצון להתקדם בשמחה עצומה, הוא ההסתכלות על ישועות העבר. כך שח לי יהודי אחד שכל פעם שהוא אומר בנשמת 'עד הנה עזרונו רחמיך ... ואל תטשנו ה' אלוקינו לנצח', הוא מתבונן ורואה שהקו המבדיל ביניהם התקדם עוד קצת, והנה עוד דברים נכנסו למסגרת הראשונה, וזה מה שמחזק אצלו הבטחון שהקב"ה יוסיף ויעזור לו ולא יטוש אותו לעולם.
ובכן, כשהאדם יוצא מחודש כזה, הוא צריך להאמין שהקב"ה עזר לו, הקב"ה כיבס לו את נשמתו. תמיד צצות לו מחשבות במוחו של אדם שדברים לא הלכו במשך החודש כפי שרצה, תפילה פלונית לא היתה כפי שרצה, וסעודה פלונית לא היתה כפי שרצה, אבל תמיד יש גם דברים שהצליחו מאוד במשך החודש. וכיון שיתבונן היטב, יראה כי משנה לשנה הקב"ה נותן לו עוד ועוד הצלחות, ועושה לו ניסים שלא כדרך הטבע ברוחניות.
סתירה בין שמיעה לראיה
אחד מהדברים המונעים מן האדם להתחיל את השנה עם מלוא הבטחון, הוא הסתירה שבין השמיעה והראיה אשר כל אחד מתנסה בה. חז"ל הרי אומרים: לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ופירושו שראיה מקשרת את הלב יותר מן השמיעה. אדם רואה בעיה וחבירו אומר לו: יהיה טוב. מיד הוא מתקומם: מה יהיה טוב? אתה מדבר ואני רואה בעיניים. וכאותו סיפור ידוע עם ה'קדושת לוי' זיע"א שכאשר חזר מרבו המגיד ממעזריטש זיע"א, שאל אותו חותנו מה למד שם, והשיב: למדתי שיש אלוקים בעולם. אמר לו חותנו: הלא את זאת גם השפחה יודעת! הוא קרא לשפחת הבית ושאל אותה אם יש אלוקים בעולם וענתה הן. אמר לו ה'קדושת לוי': היא אומרת, אני יודע.
הוי אומר: בכל מידע שנכנס למוח, הוא יכול להכנס בהרבה דרגות, ובזה יהיה תלוי כמה זה יצליח לכבוש את הלב ולגרום לו להאמין בכך. ובכן, ראיה היא דרגה גבוהה ושמיעה היא דרגה יותר נמוכה, וזה מה שמביא את האדם לידי יאוש, כי מוחו מספר לו סיפורים על פי מידע שקיבל בדרגה של ראיה. הוא חווה כשלון, הוא נחל שזורים לו מלח על פצעיו. מדוע הוא מרגיש כך? מדוע הוא חושב שגם השנה תהיה לו שנה קשה? כי הוא מסתמך על חזקה דמעיקרא. אך טעות גדולה היא אשר שורשה נעוץ בכך שהוא חושב שעליו לראות באופן ברור איך הענין יסודר. הוא מרגיש שהוא צריך לפחות שנתיים של הצלחה כדי שיוכל להאמין שאף השנה הבאה תהיה שנת הצלחה.
אבל האמת אינה כך. האמת היא שדווקא מחשבה זו והרגשה הזו, הן אלה שמורידות את האדם לשאול תחתית. לא הטבע, אלא המוח, כי מחשבה זו כפירה היא, והאמת הפוכה לחלוטין. בחודש תשרי קיבלנו מחזור שלם, ובו למדנו שהקב"ה מנהל את העולם, וכיון שכן, האמונה בהשגחת ה' נעשית בדרגה של ראיה, והטבע נעשה שמועה רחוקה, עד שהאדם אומר: לא מעניין אותי איך אוושע. דבר אחד אני יודע, שהקב"ה יושיע אותי. איך אני יודע? על-ידי ראיה. מתי ראיתי? חוויתי זאת בשמחת בית השואבה, חוויתי זאת כשרקדתי עם התורה בשמחת תורה, וכשאמרתי בשירה: אין סגולה כתורה, אין לומדיה כישראל, אין עוסקיה כישראל. דבוקים אנו בתורה. איננו תלוים בסדרי הטבע, כי אם בהקב"ה לבדו. הקב"ה עזר לי עד כה, הוא עשה לי ניסים ונפלאות, אז מה אם איני יודע איך ובאיזה אופן זה יקרה? זה בכלל לא מעלה ומוריד. מדובר בפרט כל-כך קטן שאינו נוגע כלל.
כך נראה יהודי כשהוא טבעי
עלינו להבין מהי הסיבה שלפעמים האדם עושה הפסק בין הימים הקדושים לימי חשון. הסיבה היא כי בימי אלול ותשרי הצליחו ההרגשים שלו להתקשר קצת אל האמת. בסוף ההקפות בשמחת תורה, כשכולם היו מרוממים, טפח וטפחיים מעל הקרקע, ניגש אלי יהודי מבוגר, טפח לי על גבי ואמר לי: הסתכל, הסתכל היטב, כך נראה יהודי כשהוא טבעי. כשאתה רואה אותו מסובך ונוטה לדברים אחרים, אין זה אלא מפני שהיצר הרע הבא מבחוץ, שאור שבעיסה, מטריף לו את דעתו. נצל את ההזדמנות לראות יהודים כפי שהם באופן טבעי.
דרך אגב, האם אתם יודעים מי היו כל אלה שרקדו? הם היו אנשים עם בעיות. רק מה אתם חושבים? נדמה לכם שרק אנשים שיש להם תורה וגדולה רוקדים בבית הכנסת?! כל אלה שרקדו בבית הכנסת בכל כוחם, סוחבים גם סוחבים תיקים כבדים. לא ניתן בכלל לתאר מה הם סוחבים, אבל הם יהודים, וההרגשים של היהודי בחודש תשרי מחוברים היו אל האמת.
זה מה שהיה בחודש תשרי, ולכן הוא הרגיש את תשוקתו האמיתית. הוא היה מחובר קצת אל ה'אני' האמיתי שלו, ולכן הוא הרגיש מדי פעם קרבת אלוקים והתמלא אושר מזה שהוא נמנה על עם קרובו. לא משנה כמה זמן זה היה, אבל הוא היה מחובר אל עצמו, הוא היה מחובר אל האמת.
חליפי חליפין אסורים
כשהאדם מחובר אל האמת, האמונה שהקב"ה יעזור, נהפכת אצלו לראיה, והזכרון מבעיותיו שצף לו באמצע, נהפך לשמיעה. כשהזכרון צף לו, הוא יוצא ממעגל הריקודים, שוקע בחלומות ביעותים, ואחרי כמה דקות הוא אומר לעצמו: נראה כבר אחרי יו"ט מה יהיה וחזר והשתלב במעגל. הוא לא התרגז אז על גבול, נוגע ללמדנים. התורה היא באמת רחבה מיני ים ואין לה גבול ומדה. אבל אליו אין זה נוגע. מה שנוגע אליו, זה נושא אחר - הבעיות שאף פעם אינן באות אל קיצן. הוא מסיים עם מסע אחד, ומיד הוא יוצא למסע אחר. צרותיו אף פעם אינן נגמרות.
אך באמת דא ודא אחת היא, כי אם ירצה האדם ששמחתו תהיה תלויה בכך שיש לו פתרון לכל בעיות החיים, ילמד בדרך הקשה שהוא חי בטעות אחת גדולה. לא באנו לעולם למצוא פתרונות לבעיות. פתרונות באים מעולם הטבע. יהודי מזוכך אמר לי בשמחת תורה שהקב"ה האיר לו במחשבתו שעצבות היא מלשון 'עיצוב' - ציור, כמו בלשון המשנה 'אין מעצבין את הקטן', כי העצבות נובעת מכך שהאדם מצייר את צורת חייו באמרו במחשבתו: נעשה כך וכך ואז נעשה כך וכך, ואז חיי יראו כך וכך. וכיון שהוא רואה שאין הדברים מתקדמים באופן זה, הוא נשבר ברוחו, ומתחיל לצעוק אל ה': אל תהרוס לי את התמונה, בדומה לילד שרואה שכל המגדל שבנה מאבני הלגו קרס והתמוטט.
סימן לשמחה שברון לב
אכן בבית אהרן איתא שהסימן ללב נשבר הוא שמחה, והביא ראיה לכך ממה שאמרו לגבי שמחת בית השואבה ששפכו לבם כמים, ובשם היה השמחה האמיתית. אמר לי היהודי הנ"ל סיבת הדבר, כי למים אין צורה. בכל מקום ששופכים אותו, הוא מתפשט ומחייה את כל סביבתו. שברון לב אינו שברון רוח. שברון לב פירושו שהאדם עושה עצמו כמים. מה שהקב"ה יעשה - מקובל עלי. וכיון שכן, הוא מצמיח ישועה בכל מקום.
אפשר להוסיף על פי זה שזהו הפירוש בחג נידונין על המים, היינו לראות כמה יוכל האדם להשוות עצמו למים. ושמא דווקא מפני כך נוטלים מן האדם את סדר יומו בחודש תשרי, לומר לו: בא נראה איך אתה זורם מבלי להיבהל. לא נבהלים. שמחים, גומלים חסד, לומדים, מתפללים, רוקדים כל הלילה בלי לראות שינה בעיניים, וחוזר חלילה.
עכשיו מגיע חודש חשון וחוזרים לסדר היום, ושוב האדם מתחיל לצייר במוחו את התמונה כפי שנדמה לו שהיא צריכה להיראות, ואומרים לו: למה אתה כל-כך נואש לפתרונות? עליך לדעת שהצרות אין להן סוף משום שהתורה אין לה סוף, וכל מסע פותח עוד מסע. ובכן, אתה יכול לבוא לטפל בצרות עצמן, לנסות למגר אותן, ואז תגלה שעם כל חבטה שאתה נותן, צצות עוד צרות, כמו במכת צפרדע, ותרגיש שכוחותיך אוזלים. ואתה יכול לומר לצרותיך: שלום ולא להתראות. אתן יכולות לעשות כטוב בעיניכן, זה לא מעניין אותי. ואז יפנה אל התורה אשר היא אין סופית.
מתקשרים אליו מהבית - הר של צרות. הוא משתתף בצערם ואומר כדי להרגיעם: אוי, אני כבר חוזר הביתה. ואז הוא פונה אל התורה, כי הוא יודע שהפתרונות האמיתיים נמצאים בתורה, ומאמין בלב שלם שהקב"ה יעזור.
לך א-לי תשוקתי
זה מה שנתברר לו לאדם בחודש תשרי, וזה מה שקנה לעצמו. על האדם להקליט את עצמו בסוף החודש ולומר: זה מה שקניתי לי. תשוקתי היא להיות יהודי אמיתי שיש לו יראה ואהבה, ואם אירע דבר מה שלא כהוגן, אצחק על היצר ואף אסטור לו. 'א פאטש פאר א פאטש'. הוא נתן לי סטירה, אתן לו שתיים כנגדה. אינני ירא ממנו, אתה יודע למה? כי הקב"ה אתי. כפי שכתב ה'אור החיים' הק' בפרשת שופטים. הקב"ה יודע מה זה כשלון והוא גם יודע שתשוקתי האמיתית היא להיות ירא שמים אמיתי, נקי ושמור וקרוב אליו באמת. כך האדם נכנס אל השנה החדשה, והקב"ה יעזור לו שעה אחרי שעה. אולי מפני כך משאירים את הלולב ושומרים אותו עד פסח, כדי שנוכל לראות אותו עד אז. מפסח כבר נתחזק עם יציאת מצרים.
לסיכום:
האדם נוטל עמו את הקנינים של ההרגשים, והללו הופכים אותו לכלי מוכן לישועות ברוחניות ובגשמיות. בנוסף לכך, הוא מבין שישועה אין פירושו שכל הבעיות בטלות באחת, אלא הישועות באות לאט בדומה לקריעת ים סוף. הקב"ה עוזר לו שעה אחר שעה, וכל פעם שהוא נופל, הוא מתחזק והקב"ה ממתין לו. ובשביל לזכות לכך, צריך האדם להזכיר לעצמו ברגעי השמחה והרוממות ולעשות גדרים וסייגים בסדר יומו, וכך יוכל לעבור את הים ביבשה, ובוודאי יזכה לשנה טובה ברוחניות ובגשמיות.