Skip to content
נועם התורה

ג. יום ערבה - הנחת רוח הנפלאה שיש להשי"ת מהערבה הפשוטה

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

ג. יום ערבה - הנחת רוח הנפלאה שיש להשי"ת מהערבה הפשוטה

הנה בגמ' נקרא יום הושענא רבא בשם "יום ערבה', וי"ל הרמז כי הערבה אין לה טעם ולא ריח, וביום זה אפי' אדם שאין לו לא טעם ולא ריח ג"כ יכול לזכות ביום זה להושענא רבא. וי"ל בטעם הדבר כי ערבה הוא גם מלשון ערבות, שהצדיקים הקדושים בדורות הקדמונים שהיה להם טעם וריח, הם ערבים לכל דור ודור והם ממתיקים לנו, ולמרות שאין לנו לא טעם ולא ריח מ"מ יש בכוחם להמתיק, כי הערבות היא באופן של 'אשר לרוכב בערבות בי-ה שמו, והשי"ת מכונה בשם 'רוכב ערבות', ואיתא בגמ' (סגיגס סס) שיש אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת, וכסא הכבוד קל מלך חי וקיים שוכן עליהם בערבות. והנה אנו נמצאים בדור של ערבות, בדור של עיקבתא דמשיחא, זהו המקום הגבוה ביותר, זה מביא נחת רוח נפלאה להשי"ת, כי אנו מתחזקים לעבוד עבודת ה' למרות כל המצב הקשה ולמרות כל המיאוס, ובכל זאת אנו לי-ה ועינינו לי-ה, זה גופא מביא נחת רוח להשי"ת כשאדם נאבק ונלחם ואינו נופל ואינו מתייאש, על זה השי"ת 'רוכב ערבות', והוא שש ושמח.

ויתר על כן איתא בכתבי האריז"ל (ען קייס דף טז ע"ל) שלא רק הערבה שאין לה טעם ואין לה ריח מביאה נחת רוח להשי"ת, אלא גם החלבנה שיש לה ריח רע, כי מה שיתקן החלבנה לא יתקן לא הצרי ולא הצפורן ולא הסמים ולא לבונה זכה, כי השי"ת רוצה את החלבנה, וגם על החלבנה נאמר שאם חיסר אחת מכל סמניה חייב, כי החלבנה משלמת את העבודה של הצרי והצפורן. ומה שיתקן החלבנה היינו מה שאפשר לתקן בדור הזה, לא יתקן הצרי והצפורן לא יכלו לתקן הדורות הקדמונים, הדורות של התנאים והאמוראים הקדושים, והדורות שלפניהם ושלאחריהם, והדורות של האר"י הקדוש והבעש"ט הק' ותלמידיהם, לאורך כל הדורות, והם זקוקים להשלמה של דור החלבנה, וכל זה הוא כח הערבות.

והנה איתא בזוה"ק (ק"ג לג, ל) שעלה הערבה משוכה כשפתיים, ערבה דדמיא לשפוון, דהא בהאי יומא בשפוון תליא, ולכן מרבים לבקש ולחזור ולבקש 'הושע נא', נ"א הוא רמז לנ"א יום שמר"ה ועד הושענא רבא, ואנו מתפללים ומבקשים הושע נ"א, שיתקבלו כל התפלות שעמדנו בתפלה ותחנונים בנ"א הימים הללו, ונזכה להושענא רבא שתרגומו בלה"ק ישועה גדולה. ויש להוסיף בזה, כי הנה בנערה המאורסה אמרה תורה 'ולנערה לא תעשה דבר, כי בשדה מצאה צעקה הנערה ואין מושיע לה' (לכליס ככ, כז) כי רצון השי"ת הוא שנצעק, ואנו מבקשים שה' יושיע אותנו בזכות הצעקה 'הושע נא שואגים הושע נא', כי לכל הפחות צריך שיהיה איכפת לו לאדם, ויבקש רחמים והרי כל עונשה של הנערה המאורסה היא 'על דבר אשר לא צעקה הנערה', דמדשתקה ש"מ דניחא לה.

אמנם מובן וברור שכל הצעקה צריכה להיות בשמחה, שהרי זה 'זמן שמחתינו', ואסור לשכוח מזה אלא 'ושמחת בחגיך'. ובאמת יש לשאול אם זה זמן שמחה, איך אנו אומרים את כל ההושענות, ומתפללים ומפני חטאינו גלינו מארצינו', ואומרים 'סלח לנו', והרי צריך לשמוח. ומוכח שבאמת אין זו סתירה כלל, אלא אנו סמוכים ובטוחים שהשי"ת יבנה לנו את בית המקדש, כאשר הבטיחנו על ידי הנביאים, ואנו מבקשים בבטחון כי אנו יודעים בודאות שכל תפלה מתקבלת במרומים, וע"י התשובה הוא מוחל לנו על עוונותינו, ויבנה לנו את בית המקדש במהרה בימינו אכי"ר.

ויעזור השי"ת שנזכה כולנו כאחד לחג שמח ולשמחה תמידית, און א גוט קוויטל און א לעכטיגער קוויטל, וכמו שהיה רגיל לומר הרה"ק מראפשיץ זי"ע, שיהיה א לעכטיגער קוויטל מיט גרויסע אותיות, אז די ווייב און די קינדער זאלן אויך קענען ליינען, שיהיו רחמים וחסדים מגולים, וכפי שמפרשים בהנוסח 'מודים אנחנו לפניך על כל החסד אשר עשית עמדי ואשר אתה עתיד לעשות עמי ועם כל בני ביתי, ולכאו' למה מזכירים 'בני ביתי', רק בסוף הדברים ואשר אתה עתיד לעשות עמי', ולמה אין אומרים 'אשר עשית עמדי ועם כל בני ביתי'. אלא שכל מה שעשה השי"ת עמנו עד הנה, אנו מאמינים שהכל רק רחמים וחסדים, אבל לגבי 'בני ביתי' קשה להסביר להם שהכל חסדים, לכן אנו מבקשים שאת החסד אשר אתה עתיד לעשות עמי, יהיו חסדים מגולים כאלה שגם בני ביתי יבינו שזה חסדים.

ונסיים בעובדא מהרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע, שבימיו היה אדם שלא כיבדוהו כפי מה שסבר שצריך לכבדהו, וכעס מאוד, וממש כמו בעובדא דקמצא ובר קמצא, אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה שמע מינה קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא, המקרה היה בימי חג הסוכות, והלך אל הפריץ והלשין על היהודים שבהושענא רבא הם חובטים ערבות, וכוונתם בזה לקלל את הפריץ ובני משפחתו שיבואו עליהם מכות גדולות. וכעס הפריץ וגזר שלא יקחו הושענות בהושענא רבא. והלך הרה"ק המגיד זי"ע אל הפריץ כדי לבטל את הגזירה, והתחיל לדבר בגעגועים אודות בית המקדש, שהיה מקום נפלא גם בעבור אומות העולם, כי כל מה שרצו היו באים לשם להתפלל והיו נענים. [כי בדרך כלל אין לאומות העולם כח התפלה, כמו שנאמר (לכריס ד, ז) 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו', גוי אין לו זכות ורשות להתפלל כלל, אבל בביהמ"ק פעל שלמה המלך ע"ה שכל מה שיתפלל יענו לו מן השמים, 'כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים'] וגם בחג הסוכות הקריבו שם שבעים פרים, והשפיעו השפעות טובות על אומות העולם למשך כל השנה, וגם אם נכרי היה שולח קרבן היו מקבלים ממנו מפני דרכי שלום, וכך מנה לפני הפריץ את כל הטובות שבית המקדש השפיע על אומות העולם, ואחר כך סיים ואמר ושם חבטו ערבות בחג הסוכות, וכי תסבור שהכוונה היא לחבוט באומות, הלא חביטת ערבות בזמנינו הוא זכר למקדש. וכאשר שמע הפריץ את דבריו מיד ביטל את הגזירה.

ואח"כ המשיך הרה"ק המגיד ואמר שכל זה היה ביהמ"ק עבור אומות העולם, אבל בעבור עם ישראל, היה ביהמ"ק הרבה יותר מזה, כי היה 'בית חיינו', ואיזה אור גדול ונפלא היה בימים ההם שא"א כלל לבטא בשפתיים וכו'. וכל כך דיבר עד שנתרגש הפריץ ואמר שהוא מוכן לעשות את כל אשר ביכולתו לחזור ולבנות את בית המקדש תיכף ומיד, ואמר שמוכן לתת כסף וזהב ולשלוח פועלים שיבנו את בית המקדש, [וכדוגמת כורש בבית שני]. והשיב לו הרה"ק המגיד זי"ע, שלזה צריך הסכמת האדון, שהשי"ת יצוה עלינו לבנות את בית המקדש, אז נבנה, אך עד אז נצפה ונמתין.

וכאשר יצא הרה"ק המגיד זי"ע משם, אמר הפריץ לאשתו הפריצה, את רואה את הרב המופלא הזה 'דער וואָנדער ראַבינער', הוא אוהב את 'האדון שלו' הרבה יותר ממה שאני אוהב אותך... כי הפריץ ראה את הגעגועים והאהבה והתשוקה שדיבר המגיד זי"ע על בית המקדש ועל 'האדון שלו'. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

More in this printout

View the whole printout