Skip to content
יחידתי

זמן שמחתינו

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

זמן שמחתינו

מהו ענין השמחה הנוהג בחג הסוכות? במה מצוות סוכה ולולב מבטאים את האהבה שבין השי"ת לעמו בני ישראל? מה הטעם שחג הסוכות כולל שני מצוות מרכזיות ישיבת סוכה ונטילת לולב? - מה ההכרח בעבודת השמחה והאהבה של חג הסוכות ואין די בעבודת היראה של ר"ה ויוהכ"פ? ולמה מצוות סוכה אינה נדחית בשבת?

וישמחו בך ישראל

חג הסוכות הוא זמן שמחתנו, ואע"פ שמצוות שמחה נוהג בכל שלושת הרגלים, מכל מקום מתייחד חג הסוכות שבמהותו הוא 'זמן שמחתנו', כמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה 'את יום חג הסוכות הזה זמן שמחתנו', לעומת פסח שהוא 'זמן חירותנו' ושבועות שהוא 'זמן מתן תורתנו'. ואכן בחג הסוכות כתבה תורה במפורש שלושה פעמים מצוות שמחה, (לעומת פסח שלא כתוב כלל ובדרשה לומדים, ובשבועות פעם אחת).

והנה מהות השמחה הנוהג בחג אינו שמחה חומרית, אלא עיקר הכוונה לשמוח בהש"י, וכמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה 'וישמחו בך ישראל מקדשי שמך', וכדאיתא במדרש (שיר השירים פרשה א פסוק ד אות ג) "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (תהלים קיח, כד), 'אמר רבי אבין אין אנו יודעים במה לשמוח, אם ביום אם בהקדוש ברוך הוא, בא שלמה ופרש "נגילה ונשמחה בך" - בהקדוש ברוך הוא'.

ולא רק עלינו המצוה לשמוח בהש"י, אלא כביכול גם הש"י מתעלס אתנו בימים אלו, וכדאיתא בספה"ק שבימים אלו הש"י משפיע עלינו מלמעלה אהבה עזה ועצומה, הן בעיצומם של ימים אלו שנשתנו למעליותא מכל ימות השנה, ובהם הש"י מאיר ומגלה עזוז אהבתו אלינו בשפע ואור רוחני הנשפע בליבותינו, (ולא רק ימי החג הם ימי אהבה, אלא כמו שכתב האריז"ל שכבר ממחרת יום הכיפורים [ובאיזה בחינה כבר מערב יום הכיפורים] מתחיל לזרוח בנו אור אהבה עצומה שהש"י שופע בימים אלו בשכינת עזו, ובבניה ישראל עם קדוש, בני מלכים, האהובים למעלה ונחמדים למטה, ומיום ליום האהבה מתעצם יותר ויותר, ועד לחג הסוכות עצמו שבו מאיר האהבה בשלמות, ולכן הוא יום מקרא קודש, באשר נשפע לן בו אהבה עצומה מקודש העליון).

מצוות של אהבה

וכמו כן מצוות החג הם מצוות של אהבה, שבהם הש"י משפיע עלינו אהבה עזה מלמעלה, ואנו בקיימנו את המצוות מעוררים אהבה עצומה מלמטה, ומתהווה חיבור ויחוד של אהבה בין הש"י ובין בני ישראל.

ועל מצוות סוכה נאמר הכתוב 'וימינו תחבקנו', שבה הש"י כביכול מחבק אותנו באהבה, וכדאיתא מהאריז"ל שזה נרמז במה ששיעור דפנות סוכה הוא 'שתים כהלכתו ושלישית אפי' טפח', כי מבשרי אחזה, שביד ימין המחבק יש שלושה פרקים; שני פרקים ארוכים, שהם פרק העליון הסמוך ומחובר בכתף, ופרק האמצעי הנקרא זרוע, אבל פרק השלישי שהוא כף היד עם ה' אצבעותיו, היא פרק קצר וקטן, וכנגד שני פרקים הארוכים הם שני הדפנות השלמות, וכנגד הפרק הקצר הוא הדופן השלישית ששיעורה טפח, ובהם כביכול הש"י מחבקנו אותנו באהבה עזה, (ובספה"ק איתא עוד לרמז שהסכך הוא בחינת הטיית הראש, שכביכול הש"י משים אלינו בשעת החיבוק, נורא נוראות).

וכן הלולב ומיניו הם מינים המשמחים כמו שכתב החינוך, אמנם עומק הענין על פי פנימיות הוא, שהם מינים המעוררים חמדה ותשוקה אל הש"י, עד שעל ידם נשמח ונעלוז בהש"י, וכמו שכתוב 'ולקחתם... ושמחתם לפני ה' אלקיכם'. וכדאיתא בספה"ק ש'אתרוג' הדומה ללב הוא מלשון 'רגיגין', שמשמעותו ערגה ותשוקה, שמעורר תשוקה עמוקה בלב, וע"ד הכתוב 'כאיל תערוג'.

וכמו כן ה'לולב' שהוא כנגד חוט השדרה, אינו גדל אלא על ידי תשוקת משפיע ומקבל כידוע, ולא עוד אלא שאמרו חז"ל (סוכה מה:) שהתמר שונה משאר אילנותיו ואין לו אלא לב אחד, ולכן הוא גדל ישר ואינו מתפשט לצדדים כדרך שאר האילנות, ואליה נמשלו ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים, וענין 'לב אחד' מבואר בספה"ק, שמרוב התשוקה שיש בלבות בני ישראל אל הש"י, זה מביא אותם להצטמצם לגמרי אל הש"י, ולהיות כל כולם מונח בייחוד ולא לנטות לשם צד אחר.

וכן ההדסים הדומים לעיניים, הנה כמו שבגשמיות העין רואה והלב חומד, כן כביכול על ידי ההדסים שהם בבחינת עיני ה' הוא כביכול ראיית עין רוחני המעורר חמדה בלב אל הש"י, וכן הערבות דומים לפה ולשפתיים, שמשם יוצא דברי האהבה ונשיקין דרחימו, וכל זה הם כביכול משלים נוראים עד כמה ד' המינים מעוררים עזוז האהבה והתשוקה בין ישראל לאביהם שבשמים, וכולם באים לעורר אהבה עמוקה בינינו להש"י להתעלס עמו יתברך ולהיות חולת אהבה ולגיל ולשוש ולשמוח עם הש"י, וכמו זמן של חתונה שכולם ששים ושמחים ביותר.

ונענועי הלולב מורים על האהבה, כי כאשר יש אהבה, יש התפעלות ותשוקה פנימית המביא לנענוע, שמחמת גודל האהבה והתשוקה אינו יכול להישאר על עמדו, ואכן הנענוע הוא כבר תוספת אהבה שבמצוות נטילת לולב, כי מעיקר קשרי הדין 'מדאגבהיה נפק ביה' (סוכה מא:), אלא שבני ישראל מוסיפים ומנענעים בלולב נענועי אהבה מגודל תשוקתם.

ולא עוד אלא שאנו מוסיפים ומנענעים עוד ועוד מחמת חביבות המצוה, וכמו שנהגו לנענע גם בשעת הברכה, וגם בשעת ההלל, וג' הולכות וג' הבאות בכל צד, (שהוא אבעי' דלא איפשטא בירושלמי, ואזלינן לחומרא כמו שכתבו התוספות [סוכה לז: ד"ה כדי] וכתב הרא"ש [שם] שאע"פ שכל דין הנענוע הוא מדרבנן, [וגם זה משמע מדברי הגמרא שהוא שיירי מצוה ואינו מעכב], והרי כלל בידינו שספיקא דרבנן לקולא, מכל מקום משום חביבות המצוה אזלינן בנענועים לחומרא אפילו במה שספק), כי אכן כן הוא משפט אהבה שפורץ גבולות ועושים הרבה יותר ממה שצריך, כי אהבה אינו משא ומתן הבא בגבול ומדה ודין.

והרא"ש שם הביא בשם הראבי"ה את דברי הירושלמי, 'למה מנענע? משום לנענע כוחו של קטיגור', ואפשר להסמיך לזה דברי רש"י (ראש השנה טז: ד"ה כדי לערבב), שהשטן מתערבב כשרואה שישראל מחבבין את המצוה, ולפי זה בנענועי הלולב יש בו ביותר הענין של ערבוב השטן, כיון שהוא מצוה שכל מהותו אהבה וחביבות. (וברא"ש שם כתב, שלכן כופלים ומנענעים גם בשעת הברכה וגם בשעת ההלל, שנוהגים בו כמו בתקיעת שופר שתוקעין ומריעים כשהם יושבים, וחוזרים ותוקעים ומריעים כשהם עומדים בכדי לערבב את השטן).

והוכן בחסד כסא

ועל ידי השמחה והאהבה המתעורר בחג ובמצוותיה אנו מבטאים את הקשר העמוק שבינינו להש"י, ולא עוד אלא שזה יוצר ומעמיק את הקשר עוד ועוד, כי כמים פנים אל פנים, וככל שצד אחד מעורר את האהבה, הרי האהבה מתגברת אצל צד השני, ושוב מתעורר אצלו תוספת אהבה, וכן ילכו מחיל אל חיל כביכול עד אין קץ.

ואע"פ שגם בראש השנה ויום הכיפורים התקשרנו בקשר אמיץ עם הקב"ה, כאשר נזכרנו לפניו לטובה, בעת שכל ברואי עולם עברו לפניו כבני מרון, שאע"פ שעמדנו אז במורא ופחד מהמשפט הנורא, מ"מ שמחנו מתוך יראתנו, באשר קלטנו בפני מי אנו עומדים, ומי הוא זה אשר מעשינו תופסים כביכול מקום אצלו, וחפץ בהמלכתנו אותו למלך, הלא הוא האדון ה' צבקות בכבודו ובעצמו, ומי אנו ומה חיינו לזכות לכתר ויקר גדול כזה, אשר אין שום דבר בעולם לא למעלה ולא למטה שישווה למעלה נוראה ועצומה זה.

אמנם מבואר בספה"ק שמכל מקום בראש השנה ויום הכיפורים עצמם עדיין לא נשלם הקשר, מאחר שהיה חיבור וקשר של יראה, ולא יושלם החיבור אלא כאשר יבוא מתוך אהבה, וכמו שנאמר (ישעיה טז ה) "והוכן בחסד כסא", שדווקא על ידי החסד והאהבה יתכונן כסא המלוכה ויתקיים, כי כל חיבור הבנוי רק על יראה עדיין חסר מקיומו, כי קשה על האדם להיות במצב של יראה לאורך זמן, וכמו שכתוב (איוב ו י) "ואסלדה ביראה" שהוא מלשון יד סולדת בו, וכאדם הסולד ומרחיק ידו, כך כשהקשר רק מתוך יראה, ואפילו יראה עילאה בגין דהוא רב ושליט, מ"מ יש בו גם ענין של ריחוק דקה מן הדקה בנפש האדם, (עיין "פרי הארץ" פרשת עקב), ודווקא כאשר מתוך היראה מתעורר האהבה, אז החיבור והיחוד מתקיים בשלמות, ואנו נעשים כביכול כסא ומרכבה להש"י.

והן אמת שקשר אמיתי עם הש"י מוכרח להתחיל מתוך יראה, כי רק אז האדם יוצא מישותו ועצמותו, (וכמו שהארכנו ב"נועם הנשמות" במאמר "דבקות של יראה"), ואשר לכן חודש השביעי ירח האיתנים מתחיל ב'ימים הנוראים' ימי היראה, אמנם השלמתם וקיומם האמיתי הוא על ידי האהבה והשמחה העמוקה של חג הסוכות, ואז יושלם ויתוקן החיבור והייחוד בין הקב"ה לבני ישראל, וכמו שמצינו בשיר השירים שהיחוד בשלמות הוא כאשר מתחיל ב'שמאלו תחת ראשי', ולאחמ"כ 'וימינו תחבקינו', וכמו שכתוב האריז"ל שבפסוק זה נרמז כל סדר היחוד שבין ישראל לאביהם שבשמים המתהווה בחודש תשרי, מבחי' השמאל ומידת הדין המתעורר בראש השנה ויוהכ"פ (שהוא בבחינת קידושין), ועד לבחי' הימין והאהבה המתעורר בימי החג (שהוא בבחינת נישואין).

וחידוש מצינו בחג הסוכות המתייחד בשני מצוות המיוחדות לחג, שהם ישיבת סוכה ונטילת לולב, לעומת שאר ימים טובים שעיקרם סובב על מצווה אחת, וכמו אכילת מצות בחג המצות, (ושאר מצוות ליל הסדר [וכמו סיפור יציאת מצרים] נטפלים אל אכילת המצה, או [כמו אכילת מרור הנטפל מן התורה] לקרבן פסח שעיקר מצוותו הוא בהקרבתו בי"ד, והוא מועד בפני עצמו), ותקיעת שופר בראש השנה.

והפנימיות בזה, כי בשתי מיני אהבות וקירובים קרבנו הש"י אליו, המכונים 'אהבת עולם' ו'אהבה רבה', כדאיתא בכתבי האריז"ל, והאריכו בזה בספה"ק, שלעומת "אהבת עולם" שהוא אהבה המתבטא מתוך טובות העולם, וכדרך האוהבים שמגודל אהבתם גומלים זה לזה בכל טוב העולם, הרי לעומת זה "אהבה רבה" הוא אהבה בלי גבול שכל חפצי וטוב העולם לא ישוו אליה, כי אין בעולם שום דבר שישווה בעצם לגודל האהבה הסוערת ובוערת עד אין קץ ואין תכלית.

וכנגד שתי אהבות אלו הם שתי מצוות החג; ישיבת סוכה ונטילת לולב, כי על ידי הסוכה מתעורר ה'אהבה רבה', ובסוכה הקב"ה מקיף אותנו באהבה רבה ועזה הגדול מכלינו, ואנו כביכול נמצאים ודרים כביכול בתוכו יתברך, אוכל שותה ישן ומטייל בסוכה, והוא מקיף את כל כולנו מכף רגל ועד ראש 'אין מיט די שטיוול', ומצוותה ביום ובלילה ואפי' בשעת שינה כשלבנו בל עמנו, מכל מקום האהבה מקיף אותנו למעלה משכלנו ודעתנו.

ומזה הטעם 'המצטער פטור מסוכה', כי כשיש 'אהבה רבה' מתבטל כל שאר ההרגשים ולא נרגש שום צער בעולם, ולכן סוכה וצער אינם יכולים לדור במדור אחד, ואכן לכן מצינו לצדיקים זי"ע שלא יצאו מהסוכה גם כשירדו גשמים, כי בגודל עזוז אהבתם לא הרגישו שום צער כלל, ואכן דווקא במצוות סוכה מצינו כזאת ולא כל כך בשאר מצוות, כי אכן זהו עומק קדושת הסוכה אהבה בלי קץ ועד שמסלק בעצם כל צער, וכמו שפירשו צדיקים 'המצטער פטור מן הסוכה' שהמצטער יפטר מצערו בכח מצוות סוכה, ("צמח צדיק" להרה"ק מוהרמ"מ מויז'ניצא זיע"א, וכתב שם עוד שלכן אמרו [סוכה כח:] 'מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה', כי מי שיש לו הרגשה ומרגיש שסרחה המקפה, דהיינו שיש לו עדיין הרגשה בענינים גשמיים, מותר לפנות עצמו מהסוכה, כי בזה מוכח שאינו יכול להשלים את היחוד של הסוכה, שצריך לזה התפשטות הגשמיות, והוא עדיין אינו במדרגה גבוה זו. אמנם מצינו בחז"ל [ע"ז ג:] שבזה שונים בני ישראל מאומות העולם, שכשמצערים ויוצאים מהסוכה אינם בועטים ח"ו, ובזה גופא ניכר שגם כשבני ישראל במדרגה קטנה ואינם מרגישים את קדושת הסוכה, מכל מקום באמונה יאמינו והם שייכים אליה מצד אמונתם).

ושוב על ידי הלולב מתעורר 'אהבת עולם', ולכן הוא בא בגדר וגבול, וזמנה דווקא ביום ולא בלילה, ובגבולין רק ביום הראשון, ורק במקדש (או זכר למקדש) כל שבעה, ואכן מנענעים לד' רוחות העולם ומעלה ומטה, ובהם אנו ממליכים את הש"י בתוך העולם, וכמו שאמרו (סוכה לז:) 'מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו', וכן בזה הש"י משמרנו מכל רע ומשפיע לנו טוב העולם, וכמו שאמרו (שם) "מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים".

(וידוע שהאהבה והחיבור והייחוד מתעורר מכח הדעת, וכמו שנאמר [בראשית יח יט] "כי ידעתיו", וברש"י [שם] יידעתיו' - לשון חיבה, וכמו "מודע לאישה" (רות ב, א.), "ואדעך בשם" (שמות לג, יז.), וכן נאמר [בראשית ד כה] "וידע אדם עוד את אשתו", והנה בדעת מצינו שנאמר [שמואל-א ב ג] "כי קל דעות ה' ", ודרשו מזה בזוה"ק [אדרא זוטא, זח"ג רצא.] שיש כמה מיני בחינות של דעת, 'דעת עליון' [שהוא 'דעת הנעלם' שאין בעולם מי שישיגהו באמיתותו] ו'דעת תחתון', והן הם שתי מיני אהבות אלו; 'אהבה רבה' בסוד דעת עליון, ו'אהבת עולם' בסוד דעת תחתון, וזה מה שסידר הרש"ש בכוונותיו שהסוכה הוא בסוד 'דעת עליון', והלולב הוא בסוד 'דעת תחתון').

שאין כן האהבה הבאה רק במידה וגבול לאו שמיה אהבה ולאו כלום הוא, כי אין בו נפשיות וחיבור אמיתי, אלא שמכל מקום כשיש "אהבה רבה" אזי מחמת גודל האהבה אין בעולם אופן איך ובמה לבטא את האהבה, כי מי יכילנו, ולכן כדי שלאהבה יהא מציאות וממשות בעולם, צריכים גם לצמצם את האהבה, באופן שיהא אפשר לבטא את האהבה בדיבורים ובמעשים, שהם בחינת "אהבת עולם".

נמצא שכל חשיבות ה"אהבת עולם" הוא דווקא כשתוכו רצוף "אהבה רבה", והוא אינו בא אלא לבטא אותו, אלא שביטוי זה חשוב מאוד, כי מבלעדיה אנו בני אדם ששכלנו מוגבל לא יהא לנו מקום אחיזה באהבה עזה כל כך, והיה כלא היה, מחמת חוסר התפיסא וההשגה בו, וכמו שרואים בחוש, שכאשר אין ההורים מבטאים אהבתם לבניהם בדיבורים ובפעולות, אזי יש והבנים מדמים שהוריהם שכחו מהם וסר אהבתם מהם, ולא ידעו ולא יבינו איך שהוריהם ממש יוצא נפשם אליהם. ונטילת לולב, כי על ידי הסוכה מתעורר ה'אהבה רבה', ולכן

מצות סוכה הוא בסוד "אהבה רבה" שהוא עצמיות האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, ומצות לולב הוא בסוד "אהבת עולם" שבו מבטאים את האהבה בגדרי העולם

ומעתה הסוכה שהוא "אהבה רבה" הוא כהמשך וכקיום ל"יראה עילאה" של יום הכיפורים, ואכן מצינו בגמרא (סוכה ד: - ה:) שלמדו שיעור סוכה מהארון והכפורת והכרובים שבבית קודש הקדשים, שהוא המקום בו נכנס הכהן גדול רק אחת בשנה ביום הכיפורים, וכן איתא מצדיקים זי"ע שמענן הקטורת עצמו של יום הכיפורים, מזה עצמו התהווה פנימיות ענני הכבוד, שבצלו אנו חוסים בסוכה.

והלולב שהוא "אהבת עולם" הוא כהמשך וקיום ל"יראה תתאה" של השופר של ראש השנה, שהוא ענין התלבשות אלוקותו בעולם. ואכן בשני מצוות אלו אנו מוצאים שבאים לערבב את השטן, ובאים לעורר את האדם מתרדמתו, ולעורר אותו לאהבה וליראה את הש"י, ואכן בתרין אנפין אפשר לעורר מהשינה; אם על ידי השמעת קול או על ידי נענוע, וזהו משל, והנמשל הנה התעוררות נפש האדם מתרדמתה בוא יבוא ג"כ בתרין אנפין; או על ידי פחד וחרדה המתעורר על ידי קול השופר, או על ידי נענועי האהבה שאנו מתעוררים על ידי הלולב ומיניו.

ומטעם זה דווקא השופר והלולב נדחים בשבת, כי הם בסוד "יראה תתאה" ו"אהבת עולם", אשר בשבת זוכים למעלה יתירה מהם, מצד קדושת הנשמה יתירה, ואם נעסוק בעניני העולם ואפי' חלק הטוב שבה, הרי הוא ירידה בערך קדושת השבת, ויש חשש של יניקת הקלי' ממעשים אלו, בסוד שמא יעברנו ד' אמות ברשות הרבים - מקום שליטת החיצונים.

אבל יוהכ"פ ומצוות סוכה שהם בסוד "יראה עילאה" ו"אהבה רבה", שבהם אנו מתעלים למעלה מכל לבושי העולם ומלואה, הם בעצם במדרגת קדושת השבת שכולו נשמה, והעסק במצוות אלו הם מעין הדבקות בקדושת השבת, ולכן אמרו (סוכה ז.) 'מגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת', כי הסוכה והשבת הם באותו מדרגה, והסוכה עצמה מבטלת את רשות הרבים וטורא דפרודא מכל וכל, ושורים ביחידו של עולם.

(וידוע שהאהבה והחיבור והייחוד מתעורר מכח הדעת, וכמו שנאמר [בראשית יח יט] "כי ידעתיו", וברש"י [שם] יידעתיו' - לשון חיבה, וכמו "מודע לאישה" (רות ב, א.), "ואדעך בשם" (שמות לג, יז.), וכן נאמר [בראשית ד כה] "וידע אדם עוד את אשתו", והנה בדעת מצינו שנאמר [שמואל-א ב ג] "כי קל דעות ה' ", ודרשו מזה בזוה"ק [אדרא זוטא, זח"ג רצא.] שיש כמה מיני בחינות של דעת, 'דעת עליון' [שהוא 'דעת הנעלם' שאין בעולם מי שישיגהו באמיתותו] ו'דעת תחתון', והן הם שתי מיני אהבות אלו; 'אהבה רבה' בסוד דעת עליון, ו'אהבת עולם' בסוד דעת תחתון, וזה מה שסידר הרש"ש בכוונותיו שהסוכה הוא בסוד 'דעת עליון', והלולב הוא בסוד 'דעת תחתון').

והלולב הוא בסוד 'דעת תחתון'). והרמב"ם הביא את המקור לשמחה היתירה של שמחת בית השואבה, מהפסוק 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' הנאמר גבי הלולב. כי הסוכה מגודל התפשטותה לא בהכרח יביא את האדם להרגיש בפועל האהבה, (ויש בחינה של המצטער שאינו משיג קדושת הסוכה, עד שפטור מן הסוכה), ודווקא הלולב המצמצם את האהבה בתוך כלים הוא המביא להרגיש שמחת החג עד בלי די, שתתעורר השמחה בפועל ושוב תפרוץ גדרה עד בלי די. כי גם הוא אינו בא אלא לבטא את ה"אהבה רבה", ואינו ח"ו בחינת "אהבת עולם" העומד בפני עצמו.

ראש השנה ויום הכיפורים - יראה תתאה ויראה עילאה

וכמו שיש שתי אהבות, כן יש באופן כללי שתי יראות; יראה תתאה ויראה עילאה, (כי היראה הוא ג"כ מכוח הדעת, הכולל בתוכו גם חסדים וגם גבורות, וחסדי הדעת הם המעוררים את האהבה, ולעומתם גבורות הדעת הם המעוררים את היראה, ומי שאין לו דעת אין לו יראה, וכמו שאמרו "אם אין דעת הבדלה מנין", שכיון שאין לו יראה אינו יודע להבדיל עצמו מהדברים הנוראים. ומכיון שיראה שייך לבחינת הדעת, לכן ביראה יש שתי בחינות בסוד "קל דעות ה' "), והיראה האמיתית הוא "יראה עילאה" שאז הוא מכיר באמיתיות אלוקותו עד שמתפחד ומתבטל אליו, אבל "יראה תתאה" הוא בחינת "מלך במשפט יעמד ארץ" שיהא מוראו עלינו, ועל ידי זה נצמצם עצמינו מהחטא והעוון.

ובאמת "יראה תתאה" אמיתית הוא הארה מ"יראה עילאה", כי רק כך נגיע אליה, וכמו שמצינו שחסידים ואנשי מעשה מחמת גודל פחדם שלא יפרדו מהש"י, שזהו בעצם ענין של יראה עילאה, היו מעוררים עצמם ב"יראה תתאה" ואפילו ביראת העונש, בכדי להיות בטוחים שלא יכשלו ח"ו בחטא ועוון המפריד מהש"י, כי החומר אינו משיג ואינו מבין את שפת ה"יראה עילאה" וצריך לעוררו ב"יראה תתאה" שישמר עצמו שלא להפסיד ח"ו את חייו ואת שפעו הטוב. (וכמו אם הארץ" פרשת עקב), ודווקא כאשר מתוך היראה מתעורר האהבה, אז החיבור והיחוד מתקיים בשלמות, ואנו נעשים כביכול כסא ומרכבה להש"י.

שתי האהבות גם יחד

והנה לשלמות האהבה נצרך שתי האהבות גם יחד, כי דווקא על ידי שניהם ייווצר הקשר והייחוד האמיתי בינינו להש"י, כי אליבא דאמת רק "אהבה רבה" הוא אהבה אמיתית, כי אין אהבה לחצאין, ואהבה אמיתית בהכרח פורצת כל גבול, עד שהאוהבים יוצאים מכליהם מחמת גודל אהבתם זה לזה, מה

מעובד מתוך שיעורו הקבוע של המשפיע הגה"ח ר' בן ציון אפל שליט"א

השמחה האמיתית הוא שירגיש בלבו השמחה, שישמח בה' ממש, בהתגלות השמחה במח ובלב ובצהלת פנים, דלא כמו שהעולם סוברים שששמחה הוא רק שאין מרגיש בלבו העצבות.

הרה"ק רביה"ז זי"ע ('שומר אמונים' מאמר צהלי ורוני פ"ה)

More in this printout

View the whole printout