ספה"ק בני יששכר מרבה"ק ר' צבי אלימלך מדינוב
א: כאשר נגזר צער על האדם ואינו ראוי להינצל, אחד הדרכים אשר מצילו ה' ברוב רחמיו, הוא להצילו בזכות צדיק שיצטער על צער שלו, והצדיק הרי אינו ראוי לצער ודאגה זאת, ועי"ז ניצל
ב: ואם הזכרת שמו יגרום קיטרוג בבית דין של מעלה, מזכיר ה' רק שמו של הצדיק, שלא יצטער .
מאמרי השבתות מאמר ו: נר שבת: בראשית פי"ט: כט: ויהי בשחת אלקים את ערי הככר, ויזכור אלקים את אברהם, וישלח את לוט מתוך ההפכה, בהפוך את הערים, אשר ישב בהן לוט.
א: כל הענין מיותר, שכבר נאמר לעיל באריכות המעשה שהיה בענין הצלת לוט!
ובאם רוצים להשמיענו(ויזכור אלקים את אברהם) שהיתה הצלה בזכות אברהם, הוה ליה להשמיענו זה לעיל, בסיפור המעשה (הצלתו)!
ב: אבל עוד חוץ לזה, קשה מאד, שכל הדברים באו כפול ומכופל, ויהי בשחת וכו' ויזכור וכו' וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים, אשר ישב בהן לוט!
אך הוא לדעתי, דהנה מבואר בזהר, בפסוק, 'רפאני ד' וארפא', למה ליה למימר 'וארפא'?
ופירש שם, הכונה, דהרפואה הנעשית על ידי המלאך רפאל, אינה רפואה בטוחה עולמית, (דהנה הוא מלאך עובד, וזה עבודתו,לרפאות,והנה הוא משתוקק שאחר יום או יומים שוב ישלחהו השי"ת לעבוד העבודה שממונה עליה, הבן), משא"כ הרפואה שהיא מן השי"ת בלא שליח, היא רפואה בטוחה עולמיית,
וזהו פירוש, 'רפאני ד', אתה בעצמך', אז 'וארפא', בודאי, לעולמים. הבן הדבר.
ולפי"ז הנה בכאן יש לתמוה, הש"י שלח ג' מלאכים לאברהם, בשליחות לג' דברים, (כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, וכתבו הטעם לזה, להורות גדולתו ית"ש, אשר 'רבוא רבבן קדמוהי', ויכול לשלוח לכל דבר פרטיי, שליח מיוחד), אחד לבשר את שרה, ואחד לרפאות את אברהם, ואחד להפוך את סדום,
והמלאך רפאל שבא לרפאות את אברהם, הלך ג"כ לסדום להציל את לוט, והנה עשה ב' שליחות, וצריך לומר, שהצלה ורפואה אחת היא, והנה קשה ב' קושיות עצומות:
למה שלח הקדוש ברוך הוא אל אברהם אוהבו את רפאל, לרפאותו, ואין רפואתו עולמיית? ולמה לא ריפא הקדוש ברוך הוא אותו בעצמו, ובפרט שנגלה אליו אז, בכבודו ובעצמו?
דהנה הטעם דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, להורות גדולתו כנ"ל, אם כן, גם להצלה ורפואה, ג"כ יהיו ב' שלוחים, ולא נצטרך לתירוצים!
אך הוא לדעתי, שהתורה משמיענו כל זאת, איך הש"י רצון יראיו יעשה, גם במקום שיש קטרוגים ח"ו, והשי"ת מלך במשפט הוא, ואין מקום לעשות נס (נגד משפטו) עכ"ז (אם יתחכם כביכול, לרחם, ביחד עם מדת משפטו) הכל יכול ב"ה, עושה באופן כזה שיעשה נס בשביל אוהביו, כאשר יתבאר לך:
והנה בכאן לא היה ללוט זכות, ובפרט שנפרד מאברהם, ובחר לו לשבתו במקום רשעים.
והנה כשנגמר דינם של סדום, בבי"ד של מעלה, לא היה באפשרי להציל את לוט, כי בידו זכות אין, ובפרט, שהוא בבחירתו, שבחר לו לשבתו, מקום רשעים שאין כמוהם בכל העולם, ועשה זה במרד ובמעל, שהיה כל הארץ לפניו, כמו שאמר לו אברהם, 'הלא כל הארץ לפניך וכו'.
והנה כשהיה ברצון השי"ת להצילו (בזכות אברהם), היה קטרוג ממדת הדין: באיזה זכות ובאיזה טענה ינצל?
והש"י 'מלך במשפט יעמיד ארץ', ואילו היה נזכר לפני בי"ד של מעלה, שם (של) לוט, לדונו אם ינצל אם לאו, אז היה מתעורר המדת הדין והקטרוג הגדול מהמקטריגים, ואין מקום להצילו, על פי המשפט.
והנה היודע מחשבות, ידע אשר ירע הדבר בעיני אברהם, על מיתת לוט, מה עשה, העושה נפלאות גדולות לבדו (אף לבדו מן בית דין של מעלה)?
גזר בגבהי מרומים, על רפאל, שילך וירפא את אברהם מכל מכאוביו ותחלואיו,
(והנה עיגום נפש ודאגה הוא בכלל החלאים ומדוים,)
והנה, מי הוא מכל כוחות הדין אשר יערב אל לבו לקטרג על אברהם ידיד הנאמן, לומר ח"ו, שאינו ראוי לרפואה והצלה, והנה, בוודאי היתה הסכמת מדת הדין, וכל פמליא של מעלה, ונפסק הדין, שראוי אברהם לרפואה והצלה מכל מכאוביו,
ובכלל הרפואה הוא ג"כ מחלת לב, 'ודאגה בלב איש', כי מה החילוק אם האדם מצטער בכאב מכה, או בכאב לב בדאגה, על הכל יצטרך לרפואה,
והנה, כיון שנפסק להלכה בבי"ד של מעלה, לרפאות את אברהם מכל מכאוביו, ממילא בכלל זה נכלל הצלת לוט, כי היה לו לאברהם דאגה ומחלת לב, על לוט.
והנה, כאשר נשתלחו המלאכים, כל אחד לשליחותו, ונשתלח גם רפאל עמהם, לרפאות את אברהם, אז בבואם, וירא ד' אל אברהם בכבודו ובעצמו, וריפא אותו ממכאוב גופו.
אז, לא ידע רפאל מה לרפאותו, כי כבר נתרפא.
(ובסמוך, אכן נתגלה לו במה לרפאותו, כי) ואברהם הולך עמם לשלחם, וד' אמר, וגילה לו ענין סדום (ארדה נא... כלה. הכל. כולל את לוט)
והיה לו מחלת לב על לוט, אז הבין רפאל, והלך לעשות שליחותו, לרפאות את אברהם, היינו להציל את לוט, שזה יהיה רפואה לאברהם, ממחלת לבו.
וזהו שנאמר, ויהי (וי היה) בשחת אלקים (מדת הדין) את ערי הככר, (ואין מקום להצלת לוט מפני מדת הדין, מה עשה הש"י?
לא הזכיר לפני המשפט (של בית דין של מעלה) את הצלת לוט רק) ויזכור (הזכיר) אלקים(לבית דין של מעלה) את אברהם (ועי"ז) וישלח את לוט וכו'.
כיוון שדיבורו ית' מכריח, ומבטל את הבחירה ורצון ההיפך, לכן מונע ה' את דיבורו,
בעת צורך השאר הבחירה
(ולא היה באפשרי להזכיר, את לוט בעצמו, בפני המשפט (של בית דין של מעלה, שיציל מלאך את לוט, על כי לוט ראוי בעצמו להצלה)...
אומר לך, ידוע הוא מענין חקירת ידיעה ובחירה אשר שניהם אמתיים נתאמתו לנו על פי התורה.
הגם, שאתו ית"ש המדע, והוא יודע מחשבות אדם, לפניו נגלו כל תעלומות והמון נסתרות מבראשית מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש,
עכ"ז, הבחירה חפשיית, ויוכל אדם לעשות לטוב ולמוטב כרצונו, ידיעתו ית"ש אינה מכרחת.
משא"כ דיבורו ית"ש, היינו שכבר בא הענין אל בחינת הדבור, הדבור הוא מכריח, ובהכרח שיתקיים.
עיין בדברי הרב מהר"מ אלשיךבפסוק, 'כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב וכו' כי-אם עשה את אשר חפצתי והצליח וכו'...
(ועל כן, לא היה באפשרי להזכיר, את לוט בעצמו, בפני המשפט, כי עי"ז יכריח דיבורו ית' את לוט שאכן יהיה ראוי לזה, ויבטל דיבורו ית' את בחירתו ורצונו להישאר בסדום, ויעזוב תיכף את סדום), כי המעשה היה) בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט, 'בבחירתו' (וגזר חכמתו ית' שישאר לוט, עם בחירתו ורצונו זאת, עד רגע אחרונה) ואין מקום להציל, על כן הזכיר הש"י בפני המשפט, רק את אברהם, וכנ"ל, ולא הזכיר את לוט.
הקדוש
יש הפרש בין ידיעה לדבור. כי מה שאינו יוצא מפיו יתברך, רק ידיעה בלבד, אינה מכרחת...
אך הדיבור, לא ישוב ריקם. וזהו מאמר הכתוב, 'כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כו'.
והוא מאמרם ז"ל, 'ואלו צדיק ורשע, לאקאמר.
וכמו שכתבנו על פסוק מי זה אמר, ותהי, ה' לא צוה, מפי עליון לא תצא כו'