(ג-ה) ויאמר לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכניך כלים רקים אל תמעיטי: ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך ויצקת על כל הכלים האלה והמלא תסיעי: ותלך מאתו ותסגר הדלת בעדה ובעד בניה הם מגשים אליה והיא מוצקת:
ובהמלאות הכלי שאת מריקה בו מן האסוך לבא להריק בכלי אחר, לא תזקוף פי האסוך למעלה, לבלתי יריק על הארץ, עד לכתך להריק בכלי אחר, פן יפסק הקילוח המושך ממנו, ולא ישוב לקלח עוד.
כי-אם, את המלא שתחת האסוך, תסיעי להביא אחר תחתיו.
אך, את האסוך לא תסיעי, כי-אם, תניחהו מריק, כאשר הוא (אפילו על הארץ), עד שומך אחר תחתיו, וזהו, והמלא תסיעי.
וכן עשו, הם מגישים אליה הכלים, זה אחר זה, והיא מוצקת, כי לא היתה זוקפת פי האסוך למעלה לבל יציק על הארץ מהמלאות האחד, עד שיגישו השני תחתיו, כי-אם, תמיד היא מוצקת, בלי הפסיק חוט הברכה, כי לא ישוב לקלח בהמשך, ועל כל זה:
(ו) ויהי כמלאת הכלים ותאמר אל בנה הגישה אלי עוד כלי ויאמר אליה אין עוד כלי ויעמד השמן: כאשר לא היה עוד כלי, עמד ופסק השמן מלקלח.
(ז) ותבא ותגד לאיש הא-להים ויאמר לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיך ואת ובניך תחיי בנותר: כלומר, כי במה שהיה עד כה בטבע, לא היה די שלם נשיה, כי רב היה, כי לכלכל מאה נביאים בימי רעב, ממון רב היה, מה שלוה מיהורם.
אז אמר לה, לכי מכרי את השמן, ויבורך, שתוציא מן הכלים שמלאת עד שתשלמי את נשייכי, כי יתברך בהם (יותר ויותר בתוך אותם הכלים), ואת ובניך תחיי בנותר, כי לא יכלה, כל עוד שהם מוציאים.