להכיר טובה ולהלל ולשבח לאבינו שבשמים וכך זוכים לישועות

להכיר טובה ולהלל ולשבח לאבינו שבשמים וכך זוכים לישועות

כי תבא אל הארץ וכו'

תחילת הפרשה מדברת על הבאת ביכורים בפסוק וענית ואמרת כותב רש"י שאינך כפוי טובה היינו שהנך יודע להודות לבורא עולם, על הטובה שנותן לך ולכן הפירות הראשונים שמבכרים מסמנם, ולאחר מכן מביא את הפירות לכהן להראות שהקב"ה הוא זה שנתן לי את כל יבול השדה, למרות שאדם טרח ועמל על השדה אבל ללא ברכת ה' לא היה מגיע לכל זה.

כותב ספר החינוך משורשי מצוות הביכורים, כדי להעלות דבר השם יתברך על ראש שמחתנו, ונזכר ונדע כי מאתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם. על כן נצטווינו להביא למשרתי ביתו [הכהנים] ראשית הפרי המתבשל באילנות ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתנו לפניו, כי הפירות ויתר כל הטובה מאתו יבאו, נהיה ראויים לברכה ויתברכו פרותינו. ע"כ

מובא ב"חובות הלבבות" שער עבודת האלקים פרק ד': אין עבודתם את ה' משום שכר או מחשש עונש, אלא מכיון שכל כך מחייב אותם שכלם לעבוד את בוראם שהטיב להם כל כך. כמה שנודה לשם יתברך לא יצאנו ידי חובה וכפי שאנו אומרים בנשמת כל חי ואלו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקין להודות לך ה' אלקינו, ולברך את שמך מלכנו, על אחת מאלף אלפי אלפים ורב רבבי רבבות פעמים, הטובות נסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו.

ולכן מיד כשאנו פותחים את היום אנו אומרים מודה ואני וכו' ומברכים ברכות השחר לפתוח את היום בהודאה לבורא עולם על כל הטוב אשר גמלנו אנו אומרים בברכת המזון: 'הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים'. היינו: אף על פי שאין אנו ראויים לכך, אבל הקב"ה מפרנסנו בחן, בחסד וברחמים.

כותב המעם לועז (דברים ח"ב עמ' ת"ע) על כך היינו צריך שתהא דעתו דבוקה בהשם יתברך ויחשב על החסד הגדול שעושה עמו שמזמין לו מזונותיו אף על פי שאינו ראוי לכך בגלל עוונותיו, להודות ולהלל לבורא והמודה ומשבח לקב"ה זוכה לישועות כפי שמסופר - ספסלי בית המדרש עמדו כמעט ריקים. היום לא הגיעו הרבה אנשים לשיעור. יעקב שקע בתוך כסאו. יום העבודה הארוך, הטרדות ועמן העייפות הגוברת הקשו עליו להתרכז בדברי הרב. הוא התאמץ עד מאד לשמר את עיניו פתוחות. -"וזה מה שמובא בספרים הקדושים, פירוש הפסוק בפרשת 'וישלח', הרב הרים מעט את קולו. "'ואתה אמרת היטב איטיב עמך'! כאשר האדם חי באמונה ובטחון בהשם יתברך, ובהודאה תמידית לה' על כל דבר ודבר, וגם כאשר עוברים עליו מצבים קשים חס ושלום מחזק את עצמו גם כן להודות להשם, אז השם יתברך מראה לו רחמיו וחסדיו הגלויים, ונתהפך עליו הכל לטובה!"

יעקב הזדקף בכסאו, וריכז מבטו ברב, מנסה להבין באמת את דבריו. -"וזהו: 'ואתה אמרת היטב'" המשיך הרב בהתלהבות "'שהשם יתברך אומר לאדם: 'אתה אמרת 'היטב'?? אמרת שהשם הוא טוב, והוא עושה לך רק טוב??? אז 'איטיב עמך'! איטיב עמך על כך, שתראה באמת כמה טוב ה', וכמה טוב להודות לו יתברך!" יעקב הקשיב כמהופנט. הדברים נכנסו כמו חצים חדים ללבו. -"ולהפך, כאשר האדם הוא תמיד בתלונות על השם חס ושלום. אז מיום ליום מצבו נהיה גרוע יותר. וכמו שאנו רואים שם עוד בפרשת 'כי תבוא', שכל התוכחה באה, חס ושלום, דייקא בגלל שאין מתבוננים בטובותיו וברחמיו המרובים של השם, כמו שכתבו שם 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל'. והיינו, מפני שלא עבדו את ה' בשמחה בזמן שהיה להם כל טוב, ולא התעוררו לראות את טוב ה' ולהודות לו תמיד - על כן באה עליהם הצרה הזאת. שאולי מתוך הצרות יזכו להתקרב לה' ולהתבונן בחסדיו יתברך..."

ואת שאר יעקב כבר לא הצליח לשמוע. מחשבותיו כבר נדדו הרחק. שלושה בנים היו לו ליעקב. בנים שמזמן כבר הגיעו לגיל השידוכים. לא ראו הם שום זיק של תקוה, שיציעו להם הצעת שידוך עבורם. העצבות והחשכות גברו עד מאד בביתם, כאשר הגדול מהבנים כבר עבר את גיל השלושים, ומתחתיו שאר האחים - כולם מחכים לישועה ולזיווג משמים. אחרי ששמע יעקב את דברי ההתחזקות מפי הדרשן, לפתע התמלא לבו בתקוה ובבטחון בה', וכשחזר לביתו סיפר לאשתו כל מה ששמע בשיעור. "מי יודע, רחל" הוא אמר לה "אולי אנחנו לא מתבוננים מספיק בחסדי ה' עלינו, ולא מודים מספיק. אולי אנחנו באמת רואים רק מה שחסר לנו ומה שלא הולך לנו טוב בחיים... אולי זאת הסיבה שהשידוכים לא נראים באופק. קבלו עליהם הבעל והאשה, שמעתה יתחזקו מאד במדה זו של התבוננות והכרת טובת ה' יתברך וחסדיו, וקבעו ביניהם שמעתה יתנו בכל יום ויום הודאה לה' לפחות משך חצי שעה, להודות על כל הטובות שעושה אתם תמיד. והנה - לא עברו ארבעים יום, וגמרו שידוך למזל טוב לבנם בן השלושים. יעקב ואשתו הודו לה' מכל לבם על החסד שעשה אתם, והמשיכו להודות ולהלל ולשבח בכל יום ויום כאשר קבעו על נפשם. וכאשר עברו עוד כמה ימים, עשו עוד שידוך לבן השני שחיכה לזיווגו, וכך גמרו עוד שידוך לבן השלישי שחיכה לזיווגו, וכך גמרו במשך כמה שבועות ג' שידוכים טובים. כהכרת הטוב, החליט יעקב לגשת לאותו הדרשן, והודה לו מכל הלב, שבזכותו זכה לישועות בדרך נס ופלא. שאל אותו הדרשן: "בזכותי?! איזה זכות יש לי בזה, ואיזה שייכות יש לי לכל השידוכים שגמרת?" - "אם הרב זוכר את הדרשה שדרש לפני כחודש וחצי בענין ההודאה לה', מאז התחזקנו בכך מאד וראינו ישועת ה' עין בעין!" - "באמת?" התפלא הרב. "האמת היא, כי לא הייתי ער לזה כלל, ואמרתי הדיבורים כ'מסיח לפי תומו' מה שראיתי מובא בספרים הקדושים... ברוך ה' שדבורי עשו רושם בקרב לב השומעים." התפעל הרב מדברי יעקב.

לפני זמן לא רב עברה עליו תאונת דרכים קשה ה' ירחם. הוא שהה הרבה זמן בבית החולים, וכעת כבר חזר לביתו, אמנם השמיעה שלו נחלשה ביותר, עד שכמעט לא שמע באזניו. כאשר ראה הוא את הכח הגדול של ההודאה לה', החליט בעצמו שיתחיל גם כן בקביעות כל יום ויום להודות לה' על כל הטובות שעושה אתו תמיד. לאחר שבוע שעסק מאד בהודאה לה', התקשרו אליו מבית החולים ואמרו לו, שהגיע פרופסור גדול, והם מציעים לו שיגיע שוב לבדיקה נוספת. אולי יוכלו לעזר לו בענין השמיעה. לאחר בדיקה שערכו בבית החולים, נתגלה להם, שבעת שטיפלו בו בפעם הראשונה, נסתם אז בטעות צינור צר בתוך אזנו, והנה כאשר הבחינו בזאת הרופאים, טיפלו בו מיד ופתחו את הסתימה, ושוב חזר אליו חוש השמיעה כראוי, ונתרפא לגמרי. זהו כח ההודאה, להמשיך ישועות גדולות מעל הטבע, ולעורר רחמים וחסדים על כל ישראל, בכלל ובפרט. (מעובד ע"פ סיפור אמיתי שהובא בספר הנפלא "יודו לה' חסדו") [הסיפורים מהספר חי בתודה]

אמירת נשמת כל חי פתחה שערי שמים לרפואת הבן

לפני מספר ימים נפצע יהודה, בחור בן שמונה עשרה, בן זקונים להוריו, בתאונת דרכים קשה וכעת מצבו אינו פשוט כלל. מצפים לנס ממש. - "אני רוצה לומר לך... "פנה אליו בהיסוס קל ראובן, חברו הטוב של יהודה שישב לידו. ראובן היה עם הבחור ממש כמה רגעים לאחר התאונה. "... שמעתי על סגולה בדוקה ומנוסה... אתה מוכן לשמוע?" האב הנהן בהסכמה. - "יש קבלה מרבי יהודה החסיד, שאדם יקבל על עצמו, שכשיינצל מהצרה יאמר תפלה 'נשמת כל חי' בפני עשרה. אתה תקבל על עצמך שאם בנך יצא מכאן במהרה בריא ושלם - תודה לה' ב'נשמת כל חי', וכן תערוך סעודת הודיה בציבור." - "אני מקבל על עצמי בלי נדר. כמובן שאודה לה'... בסעודה... ברב עם..." אמר האב בנחישות. -"אתם יודעים מה?..." אחיו של יהודה, שישב בסמוך אליהם, התעורר בלהט למשמע שיחתם. "לא חייבים לחכות לישועה! אפשר לומר כבר עכשיו 'נשמת כל חי'! כן, כך שמעתי! לומר עם עשרה אנשים ולהתכוון להודות לה' בכל מצב!" - "נשמע לי מצוין." האב נסחף בהתרגשות "תעזרו לי לסדר עשרה?" עם עזרת שמים מיוחדת, תוך דקות ספורות התאחדו עשרה אברכים, שהיו בקרבת מקום, ובקשו לומר תפלת 'נשמת' ליד מטתו של החולה. בתחלה הרופאים התנגדו נמרצות, אך אלו הבטיחו להם שיעשו זאת במהירות ובשקט. וכך עשו. תחלה, תהו האברכים מה מקומה של תפלת הודיה נרגשת ליד מטתו של חולה אנוש שכמעט ואפסה תקוה לחייו, אך ראובן הסביר להם חרישית, שהם כה מאמינים וסמוכים בישועת ה' עד שהם כבר ממש רואים אותה כאן ועכשיו ורוצים להודות עליה. כמו שכתוב: "אודך ה' כי עניתני ותהי לי לישועה" - אני מודה לך עוד לפני הישועה מרוב בטחון מוחלט בך, ואז בוא תבוא הישועה. התפלה היתה מרוממת. ההודיה והשמחה שם העפילו לפסגות. אם מישהו זר היה נקלע למקום בטוח היה שמאורע משמח מאד מתחולל... האב עצם את עיניו, וראה בדמיונו את יהודה בחור בריא, עליז ושמח. היתה זו הודיה אמיתית. היתה זו הודיה עמוקה שמקורה בבטחון מוחלט במי שאמר והיה העולם. הם יצאו מחוץ לחדר, והמשיכו לשיר ולרקד בשמחה ובהתלהבות, תוך התעלמות מוחלטת מהמבטים המשתאים ששוגרו אליהם מכל עבר. מתוך להט הריקוד הבטיח האב, כשדמעות בעיניו: "אני מקבל על עצמי, בלי נדר, שגם בחתונת בני אודה לה' בציבור בתפלת 'נשמת כל חי'". באורח נס ופלא, זמן קצר לאחר ארוע זה דווחו הרופאים, כי מצבו של יהודה התיצב. הורידו לו ארבעים אחוז מהחמצן שהיה צריך קודם, הוא התעורר לאט לאט ותוך זמן קצר שב לביתו בריא ושלם. כמובן שהודו להשם יתברך באמירת "נשמת כל חי" ברוב עם באמירת "נשמת", וכן חילקו למזכרת תפלה זו, אותה אמרו בסעודה. וכן זכו שבאותה השנה התחתן הבחור. גם בחתונה הודו לה' בלב שלם. (ע"פ סיפור אמיתי שהובא בספר "מטה אהרן" על 'נשמת כל חי')

סיפורים מחזקים-אמונה

הגמרא אומרת שמשניות סדר זרעים נקרא אמונה כיון שמאמין בחי העולמים וזורע שכן מי אמר שתצליח התבואה יכול להיות שכל עמלו יהיה לריק לכן נדרש הרבה אמונה ולכן באה מצוות ביכורים בפרשתנו להחדיר לאדם אמונה תדע מה שהנך מגדל אנו מכוחך אלא מכח מי שאמר והיה העולם ולכן את הפרי הראשון שלך תתן לכהן שתדע ששום דבר לא מכוחך כתוב במכילתא דרבי ישמעאל [בשלח - מסכתא ד ויהי פרשה ג] אבטליון אומר כדי היא האמונה שהאמינו בי שאקרע להם את הים שנ' ויאמן העם וישמעו וגו' (שמות ד לא). רואים מדברי חז"ל שהים נקרע לישראל רק מכח האמונה

להלן סיפור על האמונה - החדר שנבנה באמונה בה' יתברך

סיפר הרבי בכיתה את סיפורו האישי. הילדים הקשיבו לכל הגה שיצא מפיו, וכך החל בסיפורו: אבי ישב ולמד בכולל כל היום, הוא עזב את הבית לתפילת שחרית בנץ, ולאחר מכן סעד ליבו בפת לחם אותו הכינה לו אמא. לאחר מכן עד שעות הערב היה יושב ולומד תורה מתוך חשק והתלהבות, לנו הילדים עבר המסר הברור: אבא מקריב את חייו ללימוד התורה הקדושה, הרגשנו בעצמנו גאווה מסוימת ובתוך ליבנו הערכנו את לימוד התורה לערך הנעלה ביותר שקיים בעולם. כל ניהול הבית על אחד עשר ילדיו נפל על כתפיה של אמא. אמא היתה אשת חיל במלוא מובן המילה. כל גודלה של הדירה בה התגוררנו היה "חדר וחצי...!" היום לאחר שכל הילדים נישאו והקימו בתים, אנו לא מסוגלים להבין איך גדלנו אחד עשר ילדים בחדר וחצי. האמת היא, שגם לאמא היה קשה מאד, וכאשר נולד הילד האחד עשר, החליטה אמא לעשות שינוי. בשנים הללו לא היו "פרויקטים" לדירות גדולות או לקיחת משכנתאות וכו', אמא החליטה אחרי הרבה מחשבה ובהתייעצות עם אבא, לסגור את המרפסת הגדולה לחדר, בדרך זו יקטן הבאלגן ותבוא רווחה קלה לבית. הדאגה היחידה שנותרה היא "כסף מנלן?" אמא ואבא לא רצו לשמוע או לחשוב על לקיחת הלוואה, מהיכן יהיה להחזיר ולפרוע את ההלוואה אם כל חודש בניסי ניסים מספיק הכסף בקושי להוצאות הבסיסיות. ובכלל חובות על הלוואה עלולים להטריד את אבא בלימודו ואז יצא כל השכר בהפסד. הכל נועד למטרה החשובה של לימוד תורה, וח"ו לפגוע או לפגום בערך נעלה וקדוש זה. מבין כל הרעיונות העלתה אמא הצעה, היא ביקשה מאבא שיבנה קופה גדולה מעץ שלא ניתן יהיה לפותחה אלא ע"י שבירתה, ולשם יכניסו את כל עודפי הגרושים והפרוטות שנשארים מכל קניה, ובמשך הזמן בעזה"ש תתמלא הקופה, ומהכסף הזה יסגרו את המרפסת לחדר. הילדים צחקו מהרעיון, אך אמא דבקה בו, ואף אבא תמך ברעיון, והוסיף "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין" ומה סמוי יותר מקופה שכזו? מאז בכל יום יומיים ניגשנו אמא או אחד מהילדים ששב מקניות, וכל עודפי הפרוטות שנותרו שולשלו אל הקופה עליה כתבו הילדים באותיות גדולות: "ברכת הבית". חלפו שנתיים, וערב אחד פנתה אמא אל כל בני הבית ואמרה להם שהיא חושבת שהנה הגיע הזמן לפתוח את הקופה ולממש את הרעיון שכה מייחלים לו – סגירת המרפסת. לאחר שאבא נתן את הסכמתו, הורמה הקופה הכבדה על השולחן, ועם דפיקות פטיש מכל הצדדים, אט אט נסדקה הקופה עד שנפער בה פתח רחב דרכו הוציאו את הכסף. כל הילדים השתתפו ב..."ספירת המלאי". כעבור שעה ארוכה התברר שחסכו סכום של ... 500 לירות, סכום עצום בזמנים ההם. פניה של אמא קרנו מאושר. החלום עומד להתגשם. כולם צהלו והאווירה היתה שמחה למאד.

למחרת בבוקר הלכה אמא לשוק מחנה יהודה, שם ליד סימטת אגריפס עמדה חנותו של השיפוצניק א' א', שמו יצא לפניו שעבודה שלו עומדת לנצח. אמא הזמינה אותו לפגישה בבית ע"מ להגיש הצעת מחיר. השיפוצניק הגיע לבית, מדד, חישב, רשם, שירטט, בלוקים, צנרת, חשמל ומים, סיד, מסגרת עץ לחלון וכו', בקיצור כל מה שצריך לבניית חדר באיכות טובה וחזקה. סך כל ההצעה הסתכמה ב... 500 לירות!!! מרוב שמחה, אמא התקשתה לעכל שאכן זה בדיוק הסכום שהיא אמורה לשלם, הרעיון שצחקו עליו הוכיח את עצמו, והיא הודתה מכל ליבה לבורא עולם שנתן לה את הרעיון הנפלא והסבלנות הארוכה בחסכון של "ברכת הבית". השיפוצניק קבע כי שני שליש מהסכום ישלמו לו לאחר שכל חמרי העבודה יגיעו לשטח, ושאר הכסף בסיום כל העבודה. כעבור ימים ספורים, פרקה משאית ליד הבית ערימות של שקי חול, מלט, בלוקים, חצץ, וכל מה שהיה דרוש לבניה. בבוקר למחרת יום חמישי ערב שבת, הלכה אמא לבנק לפרוט את כל מטען המטבעות. לאחר שפרטה את הכסף לשטרות הכניסה אותם לשקית נייר שחורה, ופנתה אל שוק מחנה יהודה אל חנותו של השיפוצניק ע"מ לשלם לו את החלק שסוכם כי יקבל. אמא חצתה את השוק שהיה מלא מפה לפה בקונים לכבוד שבת, משם פנתה לסמטת אגריפס היישר לחנותו של השיפוצניק. בהרהוריה עברה על הזמנים הקשים שחלפו כאשר לא פעם המצב היה כ"כ קשה, עד שכמעט ונכנעה לקחת מעט כסף מהקופה, אך בסופו של דבר יצאה מהמצב הקשה ובקופה לא נגעה. עכשיו היא הולכת לסגור מעגל. היא נכנסה לחנות, והשיפוצניק שאל האם החומר לבניה הגיע? וכשקיבל אישור על כך, המתין לקבל את התשלום. אמא הושיטה ידה לתיק, חיפשה בין התאים, אך את הכסף לא מצאה! חיפשה לאט, בכל תא ותא, חיפשה בכיס המעיל הימני והשמאלי, אך גם שם זה לא נמצא. חיפשה וחיפשה וחיפשה, הכסף נעלם, המוכר ניסה להרגיעה ואמר לה "אולי השארת את שקית הכסף בבנק?" אך אמא זכרה היטב שלקחה בידיה את שקית הכסף ויצאה עמה מהבנק. "א... א... ני... לאאאאא... מוצצצאת... את... הכסף!" זעקה אמא נסערת, אין חור בתיק, גם לא בכיסים, אבל... תכלית... אין כסף!

לאמא לא נותרה ברירה, אלא לשוב על עקבותיה, ולחפש בכל המסלול הארוך שעברה עד קצה השוק ולנסות לבדוק בפינות, במעברים, למעלה, למטה, אם השקית השחורה שם. בסוף המסלול עמדה אמא מיואשת ושבורה, איה מסוגלת לעכל מה שאירע לה. כשבר כלי חזרה אמא הביתה. מעל שנתיים של עמל, חריצות, ועמידה בעקרונות ירדו לטמיון, וכל בעקרונות ירדו לטמיון חלום ההתרחבות של הדירה נגוז ברגע. זו היתה הפעם היחידה שראיתי את אמא בוכה. אמא באופייה היתה "אשת ברזל". המצבים הכי קשים לא המיסו אותה, אך הפעם קרסה, הדמעות חנקו את כל כולה, והיא לא היתה מסוגלת לסלוח לעצמה על מה שקרה. בערב הגיע אבא מהכולל כדרכו יום יום. כבר בדרך הוא פגש באחד הילדים שסיפר לו על האסון שאירע. בהיכנסו לבית חש בצער העמוק שאפף את כולם, ובראש את אמא שלא היתה מסוגלת לעצור מבכיה. "אבא, מה יהיה?" זעקו כולם. "למה זה קרה?"... חלק מהילדים הצטרפו לבכיה של אמא, והאווירה היתה קודרת ועצובה מאד. עמדנו כולנו מסביב, אבא בו ראינו תמיד את המשענת בזמנים קשים, ממתינים למוצא פיו, על פניו נראה שגם הוא קיבל זאת בהלם, אבא קם ממקומו, נשם עמוקות, והיסה את כולם. בין רגע שררה דממה בכל הבית. "דעו לכם" אמר אבא, "ישנו סעיף בשו"ע המדבר בדיוק על המצב אליו נקלענו, ומעניין שאין חולק על כך לא בראשונים ולא באחרונים, בכלל ישנה תמימות דעים בהלכה זו בין כל הפוסקים". עמדנו כולנו עם אמא מתפלאים, איזו הלכה נאמרה על איבוד כסף שנחסך משך שנתיים להרחבת דירה? היינו משתוממים, אבא ניגש לארון הספרים בזריזות האופיינית לו, הוציא שו"ע אורח חיים, פתח בסימן ר"ל סעיף ה' וקרא בקול את ההלכה: "לעולם יהא אדם רגיל לומר 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'". "ראו", הוסיף אבא, "אין כוונת השו"ע שאדם ירגיל עצמו לומר כתוכי את הנוסח שכתוב, הכוונה הברורה היא שיפנים אדם לתוך תוכו כי כל מה שקורה לו, גם הפרט הכי קטן ושולי, הכל לטובה, אף אם הוא רואה וחושב ו...בטוח!... שזה רעה, גם האבידה של הכסף למטרה כל כך חשובה עלינו לדעת ולהיות בטוחים שזה לטובה!". אבא הפסיק לרגע, גם עבורו היו אלה רגעים לא קלים, אך ברכות, בנוחות, ובשלווה שאמר אבא את דבריו, נרגענו כולנו. אבא החל לפזם את הניגון אותו אהב: "טוב להודות לה' ".... אט אט הצטרפנו כולנו לניגון, השירה התחזקה, אמא שבה לחייך, הצבע חזר לפנים, השירה הלכה וגברה, ובד בבד התנחמנו כולנו שאכן הכל לטובה. את המהפך מבכי ויגון לשמחה ושירה לא אשכח כל ימי, למדנו אז פרק חי בהלכות אמונה בה', להודות לה' תמיד בכל מצב ובכל מקרה או מאורע, אבא הרחיב בימים הבאים את הנושא עד שהרגשנו כולנו בקרבת ה' שבודאי עשה זאת לטובה, וכבר לא הצטערנו על מה שקרה. שבוע לאחר מכן ביום חמישי בצהרים, הגיע בדואר מכתב ממוסדות התלמוד תורה של הילדים. על המעטפה היה כתוב: "לכב' הרב..." ושמו של אבא התנוסס על המעטפה. מפני כבודו ודרך ארץ לאבא, המתינה אמא עם המכתב לערב לתת לאבא לקרוא זאת ראשון. "מענין מה רוצים בחיידר?" חשבה לעצמה, "והלא שכר הלימוד משולם בזמן מידי חודש בחודשו, מדוע שלחו זאת בדואר, וכי לא יכלו לשלוח זאת עם אחד הילדים?" בערב הגיע אבא כדרכו, משרה אווירה רגועה ושלווה. לאחר שהתיישב, קיבלנו כולם את פניו בחביבות. אבא שאל איך עבר היום? ההתעניינות הקבועה שלו אל כל ילד וילד. לאחר מכן הגישה לו אמא את המכתב ממוסדות התלמוד תורה. אבא פתח בעדינות את המכתב, עיניו ריצדו על המילים שנכתבו על הנייר של המוסדות, ופניו לבשו צורה ופשטו צורה, דמעה התגלגלה מעינו הימנית, ובידו הוא ניגב את עינו השמאלית. כולנו ואמא עמדנו מופתעים. מה כתוב שם? ואבא המשיך לקרוא, ולפתע פסק לקרוא ופרץ בבכי. רק כעבור רגעים של מתח וחרדה התחזק אבא וקרא: "הנהלת מוסדות התלמוד תורה מבקשת בזאת להביע את איחוליה לרגל זכייתכם בהגרלה הגדולה לטובת מוסדות התורה הקדושים, תרומתכם הכבירה למען לימוד התורה של תשב"ר זיכתה אתכם בפרס הראשון בסך... 500 לירות!". כאן כבר לא יכל אבא להמשיך והוא השתתק. רגע לאחר מכן פרצנו כולם בבכי. הרבה דמעות של שמחה זלגו שם, אמא היתה בהלם, היא לא היתה מסוגלת להכיל את בשורת המכתב. זה היה מעמד כ"כ מרומם ומיוחד, גם אבא הצטרף לבכי. היה זה בכי של הודיה ואבא פלט תוך כדי הבכי: "בורא עולם רצה לנסות אותנו, וב"ה עמדנו בנסיון!" המעניין בכל זה הוא שאבא אף לא רכש כרטיס הגרלה, כל ילד מהכיתות הגבוהות קיבל פנקס הגרלה למכירה בין השכנים וקרובי המשפחה, מי שקיבל מעט כסף לא כפי ערך הכרטיס יכל לאסוף את אותם הכספים ואם ביחד הגיע הסכום לערך כרטיס ההגרלה זכאי היה לכתוב כרטיס על שמו, ואכן אחד מהילדים אסף סכום של ערך כרטיס ורשם זאת על שם המשפחה, וכרטיס זה עלה בגורל. לאחר שנרגענו, החל אבא לפזם את ניגונו האהוב "טוב להודות לה'...". השירה והריקודים היו בעוצמות כאלו שלא ביישה שום חתונה. השמחה פרצה גבולות, ועל אף שנטפנו זיעה כמים, לא פסקנו מלרקוד ולהודות לה' על הנס המופלא לו זכינו. אבא ואמא בנו את החדר וסגרו את המרפסת, החדר היה "חדר האמונה", הוא נבנה מכסף שלא אנחנו חסכנו, ולא אנחנו אגרנו, הוא נבנה מכסף נקי מבורא עולם ללא נקיפת אצבע, ויחד עם החדר נבנה בנו היסוד האמונה, ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".

האמונה בה' מלאה את הבית במצרכים וכל טוב

סיפר הרב מנחם שטיין שליט"א, בהרצאה שנתן על אמונה קם מחנך וסיפר בהרצאתו: לפני עשרים שנה שהמצב הכלכלי לא היה זוהר. מדי יום חמישי בערב אני רגיל להניח על השולחן בסלון או במטבח כחמש מאות שקלים, ואשתי קונה בהם את כל מוצרי המזון הדרושים לה לשבת כולל עופות ודגים, אך באותו שבוע לא היה ברשותי אפילו אגורה אחת לתת. – ולי עדיין אין שום פתרון באופק. הדבר היחיד שהחזיק אותי ברגעים הקשים הללו היו דבריו של רבי חיים מוולוז'ין, שכבר מתקופת נשואי הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. שנים ארוכות אני עובד על עצמי כדי לבטל בליבי את ההתפעלות מקשרים או פרוטקציות למיניהן, מפרופסורים או עורכי דין מוצלחים במיוחד, ומחדיר בליבי את האמונה שהכל בידי שמים, כשהקב"ה לא רוצה – לא תעזור שום השתדלות שהיא, וכשהוא רוצה – הדברים מצליחים גם כמעט ללא השתדלות. נכנסתי לחדרי, נעלתי אותו, כיביתי את האור והתחלתי לבכות: "אין עוד מלבדו". בחוץ סברו בני הבית שכנראה נכנסתי ללמוד, אני עמדתי שם והתרכזתי באמונה מוחלטת ששום כח בעולם אינו פועל מבלעדי רצון ה' – לא פצצות, לא מחלות, לא מוות ולא עניות. אתה זן ומפרנס לכל – אמרתי ובכיתי – מביצי כינים, שהם הבריות הקטנות ביותר, ועד קרני ראמים. אתה נותן לחם לכל בשר, מאן דיהיב חיי – מי שנותן לי פעימות לב, יהיב מזוני – נותן לי את האמצעים להתקיים. לא לחכמים לחם, וכל מזונותיו של אדם קצובים לו ושום השתדלות לא תעזור. חשבתי על כל אותם דברים שאנו מסתמכים עליהם: קרן מכבי וקרן פנסיה וביטלתי אותם מכל וכל – אין בהם ממש, רק אתה יתברך שולח, דואג ומפרנס. שהיתי שם כעשרים דקות, במהלכם שמעתי שני צלצולים בדלת שאחריהן נפתחה דלת ביתי פעמיים. לא יחסתי לכך משמעות מיוחדת. כשיצאתי קיבלו את פני הילדים: "אבא, שמעת מה קרה לנו?" והילדים סיפרו בהתרגשות שני סיפורים בלתי שגרתיים שהתרחשו בהפרשם של כמה רגעים: הצלצול הראשון היה ממשפחת לוין בקומה הרביעית. אמם סיפרה כי בתם הנשואה שמתגוררת באופקים ילדה תינוק שבועות ספורים לפני תאריך הלידה... התינוק, ברוך ה', בריא ושלם ובמשקל טוב. בליל שבת הקרובה תתקים סעודת הודיה וסבא וסבתא, כמובן, מזומנים. אלא, שהתעוררה בעיה אחת – בבית משפחת לוין מוכן כל האוכל לשבת כבר ביום חמישי בצהרים, ומאחר שאין הם רוצים לסחוב עימם סירים בנסיעה הארוכה, הם שואלים אם אנו מסכימים להשתמש באוכל שהם הכינו לשבת... חלפו כמה דקות – וצלצול פעמון נוסף בדלת. רומני סוחב אחריו שתי עגלות עמוסות כל טוב, משלוח מ"שפע מהדרין". התברר, שהחנות ערכה מבצע, שכל מי שיקנה באמצע השבוע קניה מעל מאה שקלים יכנס להגרלה, שבה ירויח הזוכה מזון לשתי שבתות על חשבונם. "זכיתם", הודיע הרומני, ובטרם היה סיפק ביד מישהו הגיב, כבר החל לרוקן שקיות בפתח הכניסה. המחנך מחה מעל מצחו זעה בלתי מורגשת ופרץ בבכי "כך, בדיוק, התרחשו הדברים".

בן איש חי והליכות עולם פ' בחוקותי דיני דרך ארץ בסעודה

[א] אם בתוך סעודתו רוצה לאכול פירות ולשתות יין שצריך לברך אך ידיו מלוכלכים בתבשיל, לא יברך בידים מזוהמות אלא יטול ידיו או יקנחם במטפחת כדי שיברך על הפירות או היין בנקיות: גם צריך האדם להזהר בכמה הלכות דרך ארץ השייכים לסעודה אשר הזהירו אותנו חז"ל בהם ואלו הן, שנים ממתינים זה לזה בקערה, דהיינו כשהאחד מסלק ידיו מן הקערה לאיזה עסק אז חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור עסקו, אבל אם הם שלשה אין השנים פוסקין בשביל האחד, וכל זה איירי בשוים זה עם זה אבל אם האחד מסב עם אביו או עם אחיו הגדול או עם מי שגדול בחכמה שחייב בכבודו צריך להמתין לו, ואין הגדול צריך להמתין לקטן, מיהו אם יש לפניהם תבשיל ואחד מהם סילק ידו מן הקערה לאיזה עסק שאם ימתין השני יתקלקל התבשיל מחמת שיתקרר ולא אפשר לאכלו, אין צריך להמתין אפילו קטן לגדול:

[ז] אין מסתכלין בפני האוכל ולא במה שאוכל כדי שלא יתבייש, ואם יש לפני המסובין קערה אחת מלאה שאוכלים כולם ממנה לא יתן אחד מהמסובין עיניו בה לברור ממנה חלק יפה לעצמו אלא יקח מן הבא בידו, וגם לא יושיט ידו אלא במה שלפניו, גם לא יקח בידו מנה גדולה ויניח לפניו או יאחזנה בידו ויאכל ממנה, ואם אוכלים על ידי כף לא ימלא הכף על כל גדותיו ויניח בפיו:

[ח] יזהר שלא יטנף מלבושיו באכילתו, ואם אוכל בידו לא ילכלך כל הידים אלא רק ראשי אצבעותיו, וטוב ונעים שלא יאכל אלא על ידי כף, ולא יאכל אלא רק ביד אחת ולא בשתי ידים, ולא יניח לגימה גדולה לתוך פיו, ובעת שמכניס המאכל לפיו יזהר שלא יתלכלך זקנו, ויזהר לדחות שפמו לכאן ולכאן קודם אכילתו כדי שלא ישתלשלו הרבה על שפתיו ויתלכלו הרבה, ובכל דברים אלו יתנהג אפילו בביתו על שלחנו וכל שכן כשהוא אוכל עם בני אדם:

[ט] לא ימהר בלעיסתו ואכילתו אלא יתנהג לאט לאט, אפילו אם מסב עם אדם גרגרן, ואם הבשר קשה לא יהא נושך בשיניו ומושך בידיו אלא יסלק ידו ממנו, ולא ימצוץ אצבעותיו בפיו בין אכילה לאכילה, ולא יראה חיבה וחשק על האכילה, ולא ימלא פיו אלא רק בכדי שיוכל לדבר בשפה ברורה, ולא יושיט ידיו לקערה עד שיגמור לבלוע מה שבפיו, ויפסיק מעט בין לעיסה אחת לאחרת, ואם המסובין עמו סילקו ידיהם מאותו מאכל גם הוא יסלק ידו אף על פי שעדיין תאב לאכול, דלאו אורח ארעא לאכול יחידי בין המסובין: ולא יאחז ידו פרוסה כביצה ויאכל, ולא ישתה כוסו בבת אחת בלי שיור, אלא ישתה כמנהג המדינה, ולא ישתה שתי כוסות זה אחר זה ולא יפשוט ידו בקערה בפני מי שגדול ממנו אפילו אם יש קערה בפני כל אחד ואחד, וכל העובר על הלכות דרך ארץ הנזכר לעיל וכיוצא בהם הרי זה רעבתן גרגרן מסטרא דההוא דאמר הלעיטני נא, והנה הוא נאחז בסבך הסט"א, ואם הוא בעל תורה ועושה כן הרי זה מחלל שם שמים ולכן אמרו רבותינו ז"ל דרך ארץ קדמה לתורה, וכאשר האריכו בזה בספרי המוסר והיראה:

[י] ייטב לבו בסעודתו אם מעט ואם הרבה יאכל פיתו בשמחה ולא בכעס ודאגה, ויזהר לאכול הטוב והמועיל לו לרפואה ולא מה שערב לו לפי שעה, וישתדל לכבוש תאותו באכילה ושתיה תמיד, וכתבו חכמי המוסר דבהיות המאכל או המשקה לפני האדם והוא מתוק לחיכו וחביב עליו ביותר וימשוך ידו ממנו בשביל סיגוף לכפרת עונות, הרי זה נחשב תיקון גדול בתיקוני התשובה ויש בו תועלת כמו התענית:

[יא] לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, לכן אפילו כוס של קידוש דליל שבת ויום טוב שמקדש מעומד, מנהג רבינו האר"י ז"ל אחר ברכת הקדוש לישב וישתה הכוס, ולא ישן סמוך לאכילה, ולא יעמוד מיד אחר אכילה וישהה כשיעור ברכה אחרונה של אותה אכילה, דאם אכל פת ישהה בישיבתו שיעור ברכת המזון, ואם מזונות וכיוצא שיעור ברכה מעין שלש:

[יב] הנכנס לבית בעל הבית כל מה שיאמר לו בעל הבית או גדול הבית יעשה, וישהה מעט כמנהג המדינה, ואין מסרבין לגדול, ולא יאמר הנכנס לבית חבירו תנו לי לאכול עד שיאמרו הם, ורק במים יאמר תנו לי מים לשתות:

[יג] לא ינשוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה לפי שאין דעת כל הבריות שוה, ולא ישתה מהכוס ויתן לחבירו דשמא ימות, ובצוואת רבי אליעזר הגדול מזהיר שלא לשתות ממה ששייר חבירו דשמא יש לו חולי ויתערב רוק בפיו באותו שיור, ומה שנוהגים העולם לטעום בני הבית מכוס של הקדוש שמקדש בעל הבית היינו מפני שיודעים שהבעל הבית אין בו חולי שיזיק להם [ה"ע מצווה מן המובחר לשתות מכוס קידוש אם הוא איסטניס או למקדש יש חולי אין צריך לשתות] ואף על פי שאמרו בהלכות דרך ארץ שלא ישתה כוס ויניחנו ריקן על השלחן אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתנהו לו, מכל מקום אם מנהג המדינה דלא קפדי בהכי גם הוא לא יקפיד:

[יד] אף על פי שאמרו חכמים ז"ל לשייר פאה בקערה מן התבשיל, עם כל זה כתב רבינו ז"ל בשער טעמי המצות דאין דין זה נוהג עתה בזמן הזה ע"ש, ומכל מקום לאו אורח ארעא לאכול המאכל כולו עד בא עד קיצו, וכל שכן שלא להיות מלחך פינכי משום שורת דרך ארץ :

[טו] כתב רבינו מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצות היה נוהג מורי ז"ל פעמים רבות לצוות לבני ביתו שיביאו לפניו עשבי דדברא שאין נזרעים בידי אדם, או קוצים ודרדרים שדרך בני אדם לאכלם והיה אוכלם כדי לקיים בעצמו קללת אדם הראשון שנתקלל וקוץ ודרדר וכו' ואכלת וכו':

[טז] אם רואה אוכלים מושלכים בקרקע אסור להניחם כך אלא צריך להסירם משם, וכן אסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה שלא לצורך, וכל פירות שנמאסים על ידי זריקה אסור לזרקן אפילו לפני חתן וכלה בעבור שמחה או סימנא טבא, ובגדד עושין לפעמים בליל המילה שלחן מונח עליו ענפים ופרחים מורכבים זה על גבי זה לנוי, וגובלין עיסה של קמח כדי לתחוב בתוכה הענפים, וגם מביאים פרי מתוק או רמון וכיוצא כדי לתחוב בהם הענפים להרכיבם זה על גבי זה, ופירות אלו ודאי הם נמאסים ומתקלקלים בכך, וצריך למחות בהם שלא יעשו כזאת בשום מאכל ופירות אם יהיו מתקלקלים ונמאסים:

[יז] אין סומכין קערה מלאה בפת שמא ישפך ממנה על הפת וימאס, ואין לזרוק פת מאחד לאחד אף על פי שאינו נמאס בזריקה, גם יש בני אדם כשיעשו פירות כבושים במי ומלח יניחו בתוכם חתיכת פת כדי שיהיה לכבושין טעם יפה וחתיכת פת זו נמאסת ומתקלקלת וצריך למחות בידם בדבר זה [ה"ע מותר להניח פת אף על פי שתימאס כיון שעושה לתיקון המאכל], וכל אדם צריך לכבד את הלחם ועליו תבא ברכת טוב

פרשת נשא [א] הואיל והיין חשוב גורם ברכה לעצמו שהרי מברכין עליו בורא פרי הגפן אף על פי שאינו תאב לשתייתו כגון בקדוש והבדלה וברכת המזון ועוד, לפיכך אינו טפל לפת להפטר מברכת הגפן וכששותיהו בתוך הסעודה אף על פי שמטרתו להשרות אכילה שבמעיו ,ומכל מקום נטפל לברכת המזון ,לפי שאינו גורם לעצמו ברכה אחרונה אלא ברכה ראשונה שבשבילה הוא עיקר הבאת הכוס בכל דברים הנזכר שטעונין כוס, משאין כן שאר אוכלים ומשקים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה נטפלים לפת ואין צריכין ברכה ראשונה:

[ב] היין יש לו חשיבות ולכן פוטר כל מיני משקין, בין בשעת סעודה בין בשאר פעמים,וצריך שיהיו המשקין לפניו בשעה שמברך על היין או שיהיה דעתו עליהם, [ה"ע גם השומעים מהמקדש על היין וטעמו פוטרים שאר משקים] ואפילו שותה יין מעט דרך עראי לצורך מצוה, נפטרין בברכת היין אם היה דעתו עליהם, אבל אם לא קבע עצמו לשתיה אלא ששותה מעט דרך עראי ולא היה דעתו על משקין אחרים אינם נפטרים בברכת היין:וכשמקדשין בשבת על היין אם רוצה לשתות מים או שאר משקין אחר הקדוש קודם ברכת המוציא צריך שיהיו המים לפניו או שיכוין עליהם, ונכון להזהיר שהשותה מים בין קדוש לברכת המוציא שלא ישתה רביעית, כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה ויכנס במחלוקת דיש אומרים שצריך לברך ברכה אחרונה ואין ברכת המזון פוטרת המים ששתה קודם המוציא, ויש אומרים שאין צריך לברך, ומיהו אם טעה ושתה רביעית יברך ברכה אחרונה על המים קודם המוציא[ה"ע שתה מים לפני הסעודה לא יברך בורא נפשות והרוצה לברך יש לו על מי לסמוך בתנאי שאין דעתו לשתות בתוך הסעודה שאז לא יברך כלל]:

[ג] יין שלפני המזון כגון הקידוש שאומרים במקום סעודה פוטר היין שבתוך המזון אם היה בדעתו לשתות בתוך הסעודה, ואם אין דרכו בכך ונמלך ורוצה לשתות, או שנתנו לו אחרים צריך לחזור ולברך:

[ד] אין לברך ברכה אחרונה על היין של קידוש או יין ששותה לפני הסעודה והוא במקום סעודה, ואף על פי שאינו שותה יין בתוך הסעודה, דברכת המזון פוטרת ברכה אחרונה של היין ששתה קודם סעודה, אבל אם אכל מיני מזונות קודם ברכת המוציא יברך ברכה מעין שלש לפני נטילת ידיים, ולא יסמוך על ברכת המזון לכתחילה ואם לא בירך קודם המוציא ונזכר אחר שבירך המוציא לא יברך ברכה אחרונה על מיני מזונות שאכל קודם המוציא, רק יכוין לפטרם בברכת המזון[ה"ע חולק שלא יברך מעין שלוש בכל גוונא]: ודוקא במיני מזונות, אבל אם אכל פירות או שתה משקין קודם ברכת המוציא ושכח ולא בירך ברכה אחרונה קודם נטילת ידיים והמוציא ונזכר אחר ברכת המוציא יברך ברכה אחרונה אפילו באמצע סעודה מפני שאין ברכת המזון פוטרת אלא מידי דזיין ודברים הבאים בתוך הסעודה: [ה"ע חולק שלא יברך אפילו לפני הסעודה וראוי לא להכניס עצמו למחלוקת ויאכל פחות מכזית ואם רוצה יאכל כשיעור ויברך ויעשה היסח הדעת בין ברכה אחרונה לנטילה ]

[ה] אם שותה מים בסעודה יש אומרים דמברך עליהם, ויש אומרים דאינו מברך וקיימא לן סב"ל ולא יברך אלא יהרהר הברכה בלבו, או יאמר בריך רחמנא שהכל נהיה בדברו[ה"ע אין לברך בלשון ארמית או שאר לשונות שהרבה פוסקים סוברים שיש חשש ברכה לבטלה], ולהסתלק מהמחלוקת ישתה מים ויברך לפני הנטילה במקום הסעודה על דעת לפטור כל מה שישתה בתוך סעודתו ודווקא אם צמא שאם איננו צמא אסור לברך על המים, ויזהר שישתה פחות משיעור שלא יתחייב ברכה אחרונה, שאם יברך ברכה אחרונה לא יוכל לפטור באותה ברכה המים ששותה בסעודה, וגם יזהר שלא יצא חוצה אחר שישתה משום דהמשנה מקומו צריך לחזור ולברך כשחוזר למקומו ונמצא שלא הועיל בתקנתו ואם יש יין בתוך הסעודה אינו צריך לכל לתקנה זו שהיין פוטר כל מיני משקים: ואם לא יהיה צמא או שכבר נטל ידיו ולא עשה תיקון הנזכר של שתיית המים, יזהר לברך שהכל על חתיכת סוכר וכדומה בתוך הסעודה קודם שישתה המים ויכוון לפטור את המים שישתה, ומיהו בשתי סעודות של שבת שמקדש בהם על היין אינו צריך להיזהר בכל זה, כי ברכת היין של קידוש במקום סעודה פוטרת כל משקין שבתוך הסעודה, וצריך שיכוין בברכת היין של קידוש לפטור המים שבתוך הסעודה, ומנהג נכון לומר קודם קידוש דשבת אחר שאומרים לשם יחוד וכו' והריני מכוין לפטור בברכה שאברך על יין דקידוש את כל מיני משקין שאשתה בתוך הסעודה כדי שלא ישכח לכוון:

אמרו חז"ל כתב הריטב"א על דברי הגמרא במסכת ברכות (ו ע"ב) "...כי כל העולם נברא לצרך בני אדם, ובני אדם נבראו לשבח ולהודות להקדוש ברוך הוא ולעבדו וליראה אותו, ואלו שעושין כן מקימין העולם, והשאר הוי הן כבהמה שאין עושים הדברים שנבראו בשבילן". כתב רבנו יונה בשערי תשובה (שער ד יב): "וכן בענין ההודאה על הטובה נאמר 'אודך לעולם כי עשית ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך' (תהילים נב יא). פרוש, אודך על הטובה שעשית עמדי, ובעבור זה אקוה להתמדת טובותיך.", "הזהר" הקדוש : כל מאן דידע לשבחא למריה כדקא יאות, קדשא בריך הוא עביד ליה רעותיה ולא עוד אלא אסגי ברכאן לעילא ותתא, [תרגום-כל מי שיודע לשבח את את אדון העולם כמו שצריך הקב"ה עושה לו רצונו וגם מרבה ברכות למעלה ולמטה ועוד מובא שם שאמירת שירות ותשבחות גורמת לדבקות בו יתברך. *** בספר 'פלא יועץ' הביא (אות כ' סוף כרך כוויה): "ואגב אגיד לדור שיש סגולה, לכל מין כווייה, לומר הנכווה, או אחר יאמר עליו, ברכת כהנים ג' פעמים בכוונה, ויועיל , והוא בדוק ומנוסה".*** כתוב "הוכח תוכיח את עמיתך" למרות שזוהי מצווה גדולה וחשובה ,בתנאי ש"לא תשא עליו חטא" היינו, שלא תביישנו שאם ביישת אותו, אין לך מצווה אלא עבירה. הרמבם, וספר החינוך פרשת קדושים לומדים מכאן שהמבייש עובר על לאו מהתורה.

שואל ומשיב / הרב יהורם חדד שליט"א

נכתב לעורר לב המעיינים בלבד לא למעשה

שאלה: אדם שרואה כלב רוטווילר שמזיק אדם האם מחויב לסכן עצמו והציל את חבירו

תשובה כתב הטור ח"מ ס' תכ"ו הרואה את חבירו טובע בנהר או שלסטים באין עליו חייב להצילו בין בגופו בין בממונו. וכתב הב"י שמקורו הוא ממסכת סנהדרין (עג.) מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שחייב להצילו שכתוב "לא תעמוד על דם רעך" ומסקנת הגמרא שחייב לטרוח ולשכור פועלים להציל את חבירו: וכתב הרא"ש (סי' ב) והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול וכתבו הגהות מיימונית שבירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב ע"כ ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק: וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא וכתב סמ"ע על השו"ע שמכך ששו"ע והרמ"א לא הביאו את הירושלמי שאפילו בספק סכנה צריך להסתכן ולהציל את חבירו משמע דלא סבירא להו כהירושלמי ובפתחי תשובה שם ביאר כיוון דגמרא דילן פליג על הירושלמי ממלא הכא אין מחויב להציל חבירו

מסקנה: אינו חייב לסכן עצמו.

שאלה: גוי שתרם לצדקה ולבית הכנסת האם מותר לקבל ממנו

תשובה: צדקה אסור לקחת מהגוי אבל לבית הכנסת שדינא כמו קרבן מותר לקחת (יו"ד רנד ס"א) כותב הגהות אשרי (ב"ב י ב): שהסיבה שאין מקבלים מהגוי צדקה, ואילו קרבן (ולבהכ"נ שדינא כמו קרבן) מקבלים, לפי שנדרים ונדבות (קרבנות עולה) אינם באים לכפר, מה שאין כן צדקה שמכפרת ואז גורם לגוי להרבות בזכויותיו ומאריכים ימים בשלטונם כתוצאה מהצדקה, להחזקת תורה אין לקחת מהגוי

ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: כותב אור החיים הקדוש על הפסוק ושמחת בכל הטוב ...וז"ל ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה כדברי חז"ל (ברכות ה'.) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם עכ"ל

אנו מבקשים בתפילה שנזכה להגיע לכך ל-"ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך", וכן אנו מברכים כל בוקר "והערב נא את דברי תורתך בפינו". ואומר אור החיים שהפסוק אומר "לך," לשלול זולתו לא מלאך ולא שרף יזכה לזה, אלא רק יהודי יזכה לכך (עיין באור החיים שם שמביא עוד דברים שיזכה להם כותב הבן איש חי על פי האר"י שנשמת יהודי יותר גבוהה ממלאך כששניהם נבראו מאותו עולם כגון אם שניהם מעולם אצילות דבריאה מדרגת האדם יותר גבוהה מהמלאך שנברא ממקום זה)

וכדי לזכות למתיקות התורה כותב רַבֵּנוּ הַגְּרָ"א בְּאֶבֶן שְׁלֵמָה (פ"ו סִי' ו'): אִם יִרְצֶה לַעֲמֹל עַל הַתּוֹרָה, אָז יַרְגִּישׁ בָּהּ מְתִיקוּת, וְעַל יְדֵי זֶה יַשִּׂיג אַהֲבַת הַתּוֹרָה. עַיֵּין שָׁם. וְהַיְנוּ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַרְגִּישׁ בַּמְּתִיקוּת שֶׁל הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ וְחֶשְׁקוֹ, וְיִתְאַמֵּץ לַעֲמֹל בָּהּ הֵן מִבְּחִינָה פִיזִית וְהֵן מִבְּחִינָה רוּחָנִית בְּעִיּוּן הֵיטֵב.

בתפילת ערבית נוסח ע"מ אומרים ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך מרן הרב ש"ז אויירבך התפלל בסידור נוסח ע"מ והתפעל ממילים אלו "ונשמח ונעלוז" המילה נעלוז לא כתובה בנוסח אשכנז

אֶחָד מִמ"ח דְּבָרִים שֶׁהַתּוֹרָה נִקְנֵית בָּהֶם הִיא הַשִּׂמְחָה, כַּמְּבֹאָר בַּמִּשְׁנָה אָבוֹת (פֶּרֶק ו', ו'). וְאִיתָא בְּתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ (פָּרָשָׁה יח פְּסִיקְתָּא כ), תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁתַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְדִבְרֵי תּוֹרָה מְתוּקִים עֲלֵיהֶן, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְנוֹתֵן בָּהֶם חָכְמָה בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל, לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים וְתַלְמוּד תּוֹרָה. וּבְזֹהַר חָדָשׁ (דַּף ח' ע"א) אִיתָא, שֶׁהָרָגִיל בַּתּוֹרָה יֵשׁ לוֹ שִׂמְחָה. עַיֵּין שָׁם

וְהָרַב בַּעַל שֵׁם טוֹב (הוּבָא בְּדֶגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח ד"ה אוֹ יֹאמַר וַיָּבוֹאוּ מָרָתָה) פֵּרַשׁ אֶת מַאֲמָרָם זַ"ל בִּנְדָרִים (פא.) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה. כִּי לִכְאוֹרָה מַה בְּכָךְ שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה, הַאִם עַד כְּדֵי כָּךְ יֵשׁ לְהֵעָנֵשׁ עַל זֶה, שֶׁיֵּחָרֵב הַבַּיִת וְכָל כָּךְ יֵהָרְגוּ וְיִתְחַיְּבוּ גָּלוּת וְכוּ'. אֶלָּא שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בִּרְכַּת וְהַעֲרֵב נָא שֶׁהִיא הַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבְּבִרְכוֹת הַתּוֹרָה, כִּי צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ שֶׁנִּזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ אֶת הַמְּתִיקוּת שֶׁבַּתּוֹרָה. כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְכָךְ הַמָּתוֹק נֶהְפָּךְ לוֹ לְמַר, כְּמַאֲמָרָם זַ"ל (תַּעֲנִית ז.) זָכָה סַם חַיִּים, לֹא זָכָה סַמָּא דְּמוֹתָא. וְכֵן הוּא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (ח"ג רכט) שֶׁהָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ זוֹכִים לְמַיִם מְתוּקִים, בְּנִגּוּד לַאֲחֵרִים שֶׁטּוֹעֲמִים אֶת הַמַּיִם הַמָּרִים. עַיֵּין שָׁם.

וְכָתַב מָרָן בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ (ר"ס מז) בִּרְכַּת הַתּוֹרָה צָרִיךְ לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד. וְכָתַב בְּמִשְׁנָה בְּרוּרָה (שם סק"ב), שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה וְלִתֵּן הוֹדָאָה עַל שֶׁבָּחַר בָּנוּ וְנָתַן לָנוּ כְּלִי חֶמְדָּתוֹ.

ולכן צריך לדאוג שילמד בשמחה בְּסֵפֶר יוֹסֵף אֹמֶץ יוֹזְפָּא (עַמּוּד רסז) כָּתַב בְּשֵׁם מַהֲרִי"ל, שֶׁכַּאֲשֶׁר כשהָיָה רַבֵּנוּ תָּם רוֹצֶה לִלְמֹד תַּמְצִית הֲלָכָה חֲמוּרָה, הָיָה נוֹתֵן לְפָנָיו תֵּל שֶׁל זְהוּבִים כְּדֵי לִשְׂמֹחַ בָּהֶם, וְנִתְרַחֵב לִבּוֹ וְלָמַד בְּחֵשֶׁק. עַיֵּין שָׁם. וּבְסֵפֶר בֶּן יְהוֹיָדָע (סַנְהֶדְרִין צט:) כָּתַב, שֶׁאָדָם שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּשִׂמְחָה, מְזַמֵּר עָרִיצִים וּמַכְרִית הַחוֹחִים וְהַקּוֹצִים הַסּוֹבְבִים הַשּׁוֹשַׁנָּה הָעֶלְיוֹנָה. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם (בְּסוֹף הִלְכוֹת לוּלָב): הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן, עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא, וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ וְגוֹ'. וכתב◌ חִידָ"א בְּסִפְרוֹ מוֹרֶה בְּאֶצְבַּע (אוֹת שכז) בְּשֵׁם הָאֲרִ"י זַ"ל, שֶׁאָמַר דְּמַה שֶׁזָּכָה לְהַשָּׂגַת חָכְמַת הָאֱמֶת וְהַשָּׂגַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הַכֹּל הָיָה בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה רַבָּה בְּעִסְקוֹ בַּתּוֹרָה, וּבְקִיּוּמוֹ שׁוּם מִצְוָה, יוֹתֵר מִמּוֹצֵא שָׁלָל רַב, וּלְאֵין קֵץ.

גדולי ישראל שקדו על התורה ודבר נבע מתוך אהבתם האדירה לתורה מסופר על הרב אלישיב כשהיה בבית חולים לסגור את כפתור חולצתו לא היה לו את הכוח לעשות זאת וביקש מנכדו שיכפתר לו את החולצה ולמרות זאת מיד אחרי כן למד ארבע שעות ברציפות

מרן הרב עובדיה היה זקוק לספר מסויים ולכן עלה על הסולם להביא את הספר ומרוב חשקו בתורה עוד לפני שירד מהסולם עיין בספר לאורך זמן ושכח שהוא נמצא על הסולם ולבסוף מעד ונפל ושבר את רגלו הלך מרן הרב אלישיב לבקרו ושהה אצלו שעה ארוכה שאלו את הרב הרי הרב כשמבקר אדם נשאר רגע קט והולך מדוע פה נשאר הרב שעה ארוכה ענה הרב המקרה דנן הוא שונה החולי בה מתוך אהבה לתורה לכן בדין הוא שאני אתעכב

בְּאַחַד הַבְּקָרִים הִתְעוֹרֵר מָרָן זצוק"ל, וְשֶׁלֹּא כְּמִנְהָגוֹ מִיָּד נָטַל יָדָיו וּבֵרַךְ בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה, וּמִהֵר לַסִּפְרִיָּה לְעַיֵּן בְּשׁוּ"ת הָרִיבָ"שׁ. לִשְׁאֵלַת הַבָּנִים עַל מַה וְלָמָּה מִהֵר עִם הֲקִיצוֹ לְעַיֵּן בְּשׁוּ"ת הָרִיבָ"שׁ, סֵרֵב לְהָשִׁיב, לְאַחַר הַהַפְצָרוֹת סִפֵּר לָנוּ, כִּי בַּלַּיְלָה הִתְקַשָּׁה בְּדִבְרֵי הָרִיבָ"שׁ וְרָאָה סְתִירָה בִּדְבָרָיו, וְעָלָה בְּדַעְתּוֹ לְיַשֵּׁב כָּךְ וְכָךְ אֶת דִּבְרֵי הָרִיבָ"שׁ. וְכַאֲשֶׁר עָלָה עַל יְצוּעוֹ בָּא אֵלָיו בַּחֲלוֹם הָרִיבָ"שׁ, כַּאֲשֶׁר זְקָנוֹ יוֹרֵד עַל מִדּוֹתָיו, וְאוֹמֵר לוֹ, אֲנִי רַבִּי יִצְחָק בַּר שֵׁשֶׁת, תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁיִּשַּׁבְתָּ אֶת דְּבָרַי, שֶׁאָכֵן לְכָךְ נִתְכַּוַּנְתִּי כְּמוֹ שֶׁרָמַזְתִּי בְּסִימָן פְּלוֹנִי. וְלָכֵן מִיָּד בַּבֹּקֶר מִהֵר לְעַיֵּן בְּאוֹתָהּ תְּשׁוּבָה, וְרָאָה שֶׁאָכֵן דִּבְרֵי הָרִיבָ"שׁ מְיֻשָּׁבִים הֵיטֵב.

עוֹד מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בִּזְמַן מִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים, כַּאֲשֶׁר הָיוּ לְמַעְלָה מ- 960 עֲגוּנוֹת, וּמָרָן זצוק"ל בְּיוֹשְׁבוֹ כְּאב"ד לָדוּן לְהַתִּירָן, טָרַח הַרְבֵּה לִמְצֹא לָהֶן הֶתֵּר לָבוֹא בַּקָּהָל, וּבֵין הַיֶּתֶר דָּן בְּעִנְיַן זִהוּי חָלָל עַל יְדֵי דִּיסְקִית הַתְּלוּיָה בְּצַוָּארוֹ אִי חָיְשִׁינַן לִשְׁאֵלָה, וּלְאַחַר שֶׁהֶאֱרִיךְ בָּזֶה הִתְבָּרֵר שֶׁלְּדַעַת מָרָן יֵשׁ לָחוּשׁ גַּם בָּזֶה לִשְׁאֵלָה כְּמוֹ אַרְנָקִי, וְאִם כֵּן לִכְאוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהָקֵל בָּזֶה. צַעַר גָּדוֹל נִצְטַעֵר מָרָן זצוק"ל שֶׁלֹּא יוּכַל לְהַתִּירָן לָבוֹא בַּקָּהָל וְעָלָה עַל יְצוּעוֹ מִתּוֹךְ תְּחוּשָׁה קָשָׁה שֶׁכָּל עֲמָלוֹ וְטִרְחָתוֹ בִּכְתִיבָה שֶׁל יָמִים וְלֵילוֹת כְּדֵי לְהַעֲלוֹת בְּכֹחָא דְּהֶתֵּרָא, וּלְבַסּוֹף נִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁלְּדַעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַתִּירָן. וְהִנֵּה בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה הִגִּיעַ אֵלָיו אֶחָד מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת וְהֶרְאָה לוֹ שֶׁבְּסִפְרוֹ כָּתַב לְהָקֵל בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה, מִשּׁוּם שֶׁדָּבָר הֶעָשׂוּי לְזִהוּי אֵין דֶּרֶךְ לְהַשְׁאִילוֹ. וְאָכֵן עִם הֲקִיצוֹ מִשְּׁנָתוֹ שָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה שֶׁעַל יְדֵי סְבָרָא זוֹ יוּכַל לְהַתִּיר אֶת אוֹתָן עֲגוּנוֹת הַמִּלְחָמָה, לְאַחַר שֶׁמָּצְאוּ דִּיסְקִית עַל גּוּף הֶחָלָל, גַּם לְדַעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאֵר בְּאֹרֶךְ בְּשׁוּ"ת יַבִּיעַ אֹמֶר חֵלֶק ו' (חֵלֶק אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן ג'). עַיֵּין שָׁם. [מַעֲשֶׂה זֶה סִפֵּר מָרָן זצוק"ל בְּכִנּוּס אֲגֻדַּת הָרַבָּנִים שֶׁנֶּעֶרְכָה לְאַחַר מִסְפַּר חֳדָשִׁים מֵהַמִּלְחָמָה, כַּאֲשֶׁר סָקַר בִּפְנֵיהֶם אֶת הַנִּמּוּקִים לַהֶתֵּרִים שֶׁהִתִּיר אֶת עֲגוּנוֹת מִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים].

רבי יוחנן הגמרא מספרת עליו שנפטרו לו עשרה בנים רבי יוחנן והחזיק עצם פחות מגודל שעורה ובה היה מנחם אבלים למרות כל זאת כשנפטר ריש לקיש החברותא שלו לא יכל להתנחם מאהבתו לתורה עד שבקשו עליו רחמים חכמים שיפטר מן העולם כיון שללא החברותא ריש לקיש לימודו אינו לימוד וחייו אינם חיים למרות שכשנפטרו לו עשרה בנים הוא עוד ניחם אבלים אחרים אבל בלי תורה בלי חברותא כריש לקיש אי אפשר כלל אור החיים הקדוש על הפסוק לא ראה עמל בישראל אומר שהצדיקים אינם מרגשים עמל וקושי בקיום התורה והמצוות ואינם מרגישים לרוב אהבתם ושמחתם לתורה והמצוות שום עמל וזה שאומר הכתוב לא ראה עמל בישראל

מסופר על מרן הרב עובדיה זצוק"ל אביר הרועים, שר התורה פאר הדור והדרו שהעיר פעם את אחד מבניו לתפילת שחרית ביום ראשון, אמר לו הבן אבא אני עייף אקום בע''ה למניין השני, אמר לו מרן שליט''א תאמין לי שגם אני עייף שלא ישנתי מיום שישי עד עכשיו. אמר לו הבן אבא למה לא ישנת ?? אמר לו מרן זצוק"ל שכחתי לישון הייתי שקוע בסוגיה מסוימת ושכחתי לישון: אנחנו לפעמים שוכחים ללמוד: ומעניין שלעולם לא שוכחים לאכול: ואילו מרן שכח לישון!!!ה' יזכנו שתמיד נשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך ותמיד דברי תורה יהיו ערבים בפינו

כתב רבנו בעל האבני נזר . (ס' אביר הרועים,) כל הצרות, העוני והייסורים של כלל ישראל, פוקדים אותם בשל לימוד התורה הנעשה בנמנום ובעצלתיים. ערב אני לכך, שאם היו לומדים בחיות ובהתלהבות, לא היתה פרנסתו של אחד מישראל דחוקה

מילי דבדיחותא: מרצה באוניברסיטה מסר הרצאה, כמה מהסטודנטים נרדמו אמר המרצה לסטודנט אחר שלצידם של הישנים שיעיר את הסטודנטים שישנים אמר לו הסטודנט: אתה הרדמת אותם אתה תעיר אותם!!!.......................