וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב (כח יג)
בליל ראש השנה נהגו לאכול ראש של דג ולבקש: שנהיה לראש ולא לזנב.
יש להתבונן מדוע ראו מתקני התקנה להוסיף את המילים 'ולא לזנב'? הרי מובן מאליו שאם רצוננו להיות ראש, לא נרצה להיות לזנב...
השאלה מתעצמת מכיון שבקשה זו לקוחה מפסוק מפורש בפרשתנו "ונתנך ה' לראש ולא לזנב", ומדוע שם נכפלה הברכה?
הרמב"ן משיב על כך וכותב: ביאורו לראש לכל העמים, ולא לזנב לאחד מכל הגוים, כי יתכן שיהיה לראש על עמים רבים וזנב לעם אחד נכבד ממנו! והנכון שיתנך לראש מעתה ולא לזנב עד עולם באחד מכל העתים וכן רק למעלה תמיד ולא תהיה למטה לעולם, עכ"ל.
הרב דוד ברוורמן, במאמרו "מחשבות טובות" (עלון 'ערכים לשבת', ערב ראש השנה תשפ"ה) מוסיף שיש משהו מיוחד באמירה זו דווקא על דג...
כשמתבוננים בבעלי חיים, המנסים להפגיש בין ראשם לזנבם, ניווכח שיש הבדל בין אריה, שועל ודג. אריה החפץ לראות בשלום זנבו, רובץ, מנווט אליו את זנבו ובודק מה מצבו.
שועל המעוניין לעשות זאת, נאלץ לסובב את ראשו ולבחון את מצב הזנב.
אך בשונה מהם לרוב הדגים אין אפשרות לדעת כלל מה מצב זנבם. הזנב נמצא בקו אחד עם הראש. מה עושה הדג כאשר הוא חפץ להשתעשע עם זנבו?
התשובה היא: לדג אין זמן לשעשועים! הוא לא מחפש את זנבו! הוא משתמש בזנבו רק כדי להתקדם. הוא פשוט משתמש עם הזנב, הסנפירים והקשקשים, הוא חותר ומתקדם, עד שהוא מגיע אלינו לשולחן בליל ראש השנה!
לו היה יכול, היה אומר לנו: אתם נמצאים בפתחה של שנה חדשה! בבקשה אל תביטו לאחור כאשת לוט, אל תשקעו במחשבות נוגות מה היה קורה אילו במצב ההוא הייתי נוהג אחרת, מחשבות כאלה מובילות לחידלון ומרה שחורה. עיקר העיקרים הוא להיות ראש, להביט קדימה. לנהוג כקברניט העסוק כל הזמן בלראות איך לנהוג נכון בכל רגע נתון מכאן ולהבא.
לקראת יום פטירת המשגיח בישיבת כפר חסידים הרב אליהו לופיאן זצ"ל
כ' באלול תשל"ה
במה הארכת ימים
בספר "לב אליהו" מובא, ששאלו את הרה"ק רבי אליהו לאפיאן זיע"א, במה הארכת ימים? והוא השיב: מיום עמדי על דעתי לא כעסתי על שום אדם ועל שום דבר.
ורבי אליהו סיפר פעם: שמעולם הוא לא יסר את בניו או אנשים אחרים תיכף כשראה אותם בקלקלתם, כי חשש שמא יוכיחם מתוך כעס, הוא היה מחכה עד שיהיה בטוח כי אין לו בלבו על החוטא שום כעס ורוגז, ורק אז היה מוכיחו.
פעם קרה שאחד מילדיו עשה עוולה גדולה, הוא חיכה שבועיים עד שהרגיש בעצמו שלא נשאר בלבו אפילו שמץ כעס, ורק אז ייסר אותו.
(גליון סיפורי צדיקים)
מאמר ששלח לי הרב חיים גוטסדינר שליט"א
נכתב בפרשתנו 'וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי'.
השאלה עולה מאליה, אם לא עברתי על המצוה, אלא קיימתיה, א"כ ברור שלא שכחתי אותה! מהי א"כ ההדגשה הנוספת במילים 'ולא שכחתי'?
שאלה זו בעצם נענית בדברי המשנה במסכת מעשר שני (ה, יא), שרש"י אצלינו מצטט אותה, וזו לשונו: 'לא עברתי ממצותיך' לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ומן החדש על הישן... 'ולא שכחתי' - מלברך על הפרשת מעשרות'. עכ"ל.
והדברים דורשים ביאור, מה הקשר בין 'ברכה' ל'שכחה' וכיצד נפתרת השאלה, וכי אם לא ברכתי, שכחתי?!? הלא המצווה קויימה וחוזרת הקושיה למקומה?
שאלה נוספת: פס' נוספים בהמשך בפרשה יש להבין: 'אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו...: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ...' מילים מיוחדות אלו 'האמרת / האמירך' נידונות הרבה בפרשנים. רש"י כבר כותב: 'אין להם עד מוכיח במקרא ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה...'. עכ"ל.
אולם ה'אבן עזרא' מפרש: 'האמרת - מלשון גדולה, וקרוב מגזרת 'בראש אמיר' (ישעיה יז ו). ויאמר ר' יהודה הלוי הספרדי נשמתו עדן כי המילה מגזרת ויאמר, והטעם כי עשית הישר עד שיאמר שהוא ה' אלוקיך, גם הוא עושה לך עד שאמרת שתהיה לו לעם סגולה', ויפה פירש והנה תהיה מילת 'האמרת' פועל יוצא לשני פעולים'. עכ"ל ה'אבן עזרא'.
כלומר להסברו של ה'אבן עזרא', יש להגיע למצב בו מעשינו הטובים יגרמו לה' לומר שהוא ה' אלוקינו, וכן להיפך כביכול, מעשי ה' לנו, יובילו אותנו לומר שהוא ה' אלוקינו. גם כאן יש להבין מהו עומק דברי ה'אבן עזרא' מעבר לעניין הלשוני?
על הפס' בפרשתנו 'וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ...', כותב ה'אור החיים' את מילותיו הנפלאות והמפורסמות: 'אם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם'. עכ"ל. גם כאן נרצה לעמוד על פשרן של מילים עצומות אלו וכיצד ניתן לאחוז בהן ולחוש תחושת 'משתגעים ומתלהטים אחריה'?
כדי לבאר את כל הנ"ל, נלך בדרכו של ה'שפת אמת' (כי תבוא תר"ס) לשאלתנו הראשונה שמסביר את עומק העניין ומשם נוכל לענ"ד לענות לכל שאלותינו ולצאת עם תובנה חשובה לעבודת ה' שלנו רגעים לפני סגירת השנה ופתיחת השנה החדשה. וזו לשונו: 'והנה כתוב לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, פירשו חז"ל, לא שכחתי מלברכך ולהזכיר שמך עליו. והענין הוא כי תכלית המצוות להתדבק באלקותו ית"ש. זהו שכתוב תמיד זכירה במצוות למען תזכרו ועשיתם וזכרתם את כל מצוות ה', שהוא לעורר שורש המצוה. וזה רמז הברכה שקודם המצווה שלא לעשות המצוות ברגילות רק מרוב התלהבות... זהו שכתוב לא שכחתי, ע"י שלא עברתי ממצותיך, פירוש - לעשות המצוה בלי שום פניה, ולא שכחתי - פירוש בשעת עשיית המצוה להיות מצות אנשים מלומדה, ויש עושה מצוה ושוכח ואינו יודע מה עושה. אבל כשהוא ברצון שלם היא בחינת זיכרון וברכה כנ"ל. עכ"ל.'
כלומר, אם נוכל להיות אמיתיים עם עצמנו נראה שפעמים רבות אנו אכן מקיימים את המצוות בשלימות באופן הטכני, אולם את הדבר החשוב ביותר במצוה שהוא החיבור לקב"ה שנעשה דרך המצוה, את זה אנחנו שוכחים! הקושי הגדול נובע דווקא משום, שאנשים מקיימים מצוות כמצות אנשים מלומדה. לו היינו מצליחים להבין שבכל מצוה שאנו מקיימים זהו עוד מפגש עם הקב"ה עצמו, אין ספק שכל מצווה היתה מקבלת מימד גדול פי כמה וכמה ובוודאי היה רצון אדיר לקיומה והשפעה אדירה גם על הצורה שבה היא תעשה - בדבקות, בשמחה ובהתלהבות!
זוהי א"כ כוונת הפסוק 'לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי'- לא רק שקיימתי את המצוה, אלא גם 'לא שכחתי' - אלא ברכתי וזכיתי להיפגש איתך הקב"ה, דרך המצוה!
ולפי זה, ממשיך ה'שפת אמת' (תרנ"ב) ומבאר את עומק דברי ה'אבן עזרא': 'בפסוק ה' האמרת וה' האמירך. עיין באבן עזרא. ויש להעמיק יותר זה הפירוש ע"פ הידוע כי אורייתא וקוב"ה וישראל חד. וזהו שכתוב במדרש אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית. כי התורה אלקית ממש ובני ישראל עשו כביכול מקוב"ה אורייתא וכן בני ישראל נעשו בחינת תורה. ודו"ק היטב'. עכ"ל.'
כלומר, כפל המשמעות במילת 'האמרת/האמירך', הינו היחסים שביננו לקב"ה , אנו נותנים לה' גדולה =אמיר במעשינו, והוא אומר שהוא אלוקינו, וה' מצידו מרעיף עלינו טובה עד שנאמר 'זה אלוקינו', וכל זאת כי אנו מרגישים שהקב"ה, התורה וישראל חד הוא. לענ"ד הביאור הנכון הוא לא שאנחנו 'מחוברים', אלא אחד ממש, כי קיום התורה ומצוותיה, הם כחיבוק לקב"ה ממש, שהרי את נפשו כתב שם!
לענ"ד, לפי הנ"ל, יש פה עצה חשובה ונפלאה, דווקא למצווה שהיא כנגד כולם (כדברי המשנה במסכת פאה) - תלמוד תורה. שם אנו פוגשים קושי גדול ללמוד תורה בקביעות, עוד יותר מקיום מצות תפילין, סוכה וכדומה. גם אם כבר לומדים, זה פעמים רבות קשה ולא מבינים למה, ולא מתחברים. אם ידע האדם ויפנים את העיצה הנ"ל, שבלימוד התורה הוא בעצם נפגש עם דבר ה' ממש, דרך הוויות אביי ורבא הוא פוגש את הקב"ה בכבודו ובעצמו, לומד איתו בחברותא ונותן לו חיבוק ממש, אזי אין ספק שהלימוד שלו יהיה שיח ממש עם רבש"ע וישתוקק לעוד ועוד!
לפי זה ניתן להבין ולו במעט, איך ניתן להבין את דברי ה'אור החיים' ולהרגיש משתגעים ומתלהטים אחריה, שהרי אם אני מבין שברגע שאני לומד ומקיים את התורה אני נותן פיזית חיבוק לקב"ה ואנחנו אחד ממש, אין ספק שהבנה עמוקה זו, תעצים את התחושה לרמת משתגעים ומתלהטים אחריה=אחריו!'
וזהו ה'ולא שכחתי' - לא לקיים בצורה טכנית, וכלשון ה'שפת אמת' שציטטנו לעיל - 'ויש עושה מצוה ושוכח ואינו יודע מה עושה' - אלא לברך וכך לזכור ולחיות את הקב"ה בתוך המצוה והלימוד!
שנזכה בעז"ה, לסגור ולפתוח את השנה, כך שנחנך את עצמנו, ילדינו ותלמידינו, לשיקוף ותיאור נכון של מהות התורה והמצוות, כי תכלית המצוות להתדבק באלקותו ית"ש, לקיים ולחיות את הקשר ביננו לקב"ה במצוות בכלל ובלימוד התורה בפרט, ונזכה אולי במעט לחוש את דבריו הנפלאים ומעוררי התשוקה של ה'אור החיים' שציטטנו: 'אם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה...'
אשמח לשמוע רעיונות והצעות ייעול - הכל יתקבל בברכה.
ישראל חיים בלומנטל
לתרומות / הנצחות, או לקבלת העלון באימייל, וכן לתגובות: [email protected]