דא"ח מכ"ק מרן אדמו"ר שליט"א
שיעורי דא"ח חורש"י על פרשתן פרשת לך לך
ימי א'-ה' ז'-י"א מרחשוון תשפ"ז
בפרשתן עה"פ (בראשית יב, א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ וגו' וצריך להבין מה הטעם שדבר אליו ה' קודם הראות לו, מה שלא עשה כן בכל הנבראים, ב' טעמים בדבר, או להיות שהוא עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו (נדרים לב.), ומבואר מהאור החיים הק' שלזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר.
עוד מבאר האוה"ח הק' או אפשר, כי להיותו אדם ראשון בקדושה, אשר בעשרה דורות שקדמוהו לא היה אדם שהכיר אלוקתו ודבר אתו אלוקים, לזה נהג ה' עמו בסדר זה שלא הראה שכינתו אליו עד שבחן אותו אם מקיים גזרותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' אז נגלה אליו דכתיב (לקמן בפסוק ז) וירא ה' אל אברם, מה שאין כן שאר הנבראים שכבר קדמה ונשתקעה האמונה בלבם מאברהם והושרשו בקדושה היה נגלה להם תחלה. וצא ולמד מאבות ומשה בסנה. ודרך זה מסכים לדברי רז"ל (ב"ר פל"ט) שהעמידו פסוק (תהלים מה) שמעי בת וראי וגו' באברהם אבינו, בתחלה שמעי והוא אומרו ויאמר ה' אל וגו', ואחר כך נגלה אליו וירא וגו', והוא אומרו וראי. ולא היו שניהם שמיעה וראיה כאחת אלא בהפסק ביניהם. ולזה לא אמר הכתוב שמעי וראי בת או בת שמעי וראי והפסיק בין שמעי לוראי.
והנה פסוק זה לפי דברי האור החיים הק' צריכים ביאור גדול שהרי אברהם אבינו ע"ה כן דיבר עם ה' ית' מקודם לכן כנאמר בתחילת הפרשה ויאמר ה' אל אברהם ועוד באור כשדים כבר זכה לגילוי השי"ת בפועל ממש. אלא שאינו דומה הדיבור עם ה' כבעין בעין יראו ובפרט שכבר הכירו מקודם, שהרי נאמר (שם, ז) וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו. ולמה בנה עכשיו מזבח, דאי משום גילוי שכינה כדמשמע בקרא א"כ היה לו לבנות ג"כ מזבח בחרן, כי שם נראה לו השם יתברך ג"כ באמרו לו לך לך ואע"פ שלא נכתב שם וירא ה', מכל מקום גילוי שכינה היה, לכן פירש רש"י על הזרע ר"ל על הבנים, ועל הארץ שאמר לזרעך אתן את הארץ, הרי שניהם בשורת הבנים ובשורת הארץ. ועוד י"ל דהוכחתו היא מדכתיב לה' הנראה אליו, דקשה לרש"י הנראה אליו מיותר, אלא להכי כתב הנראה אליו כי בנין המזבח היה על המראה שנראה אליו עכשיו, דהיינו בשורת הבנים ובשורת הארץ כמבואר בשפתי חכמים.
ואכן הרמב"ן פירש שהטעם בדברי הפסוק לה' הנראה אליו. כי הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו כי עד הנה לא נראה אליו השם ולא נתודע אליו במראה ולא במחזה אבל נאמר לו "לך לך מארצך" בחלום הלילה או ברוח הקדש ויתכן שירמוז "הנראה אליו" על סוד הקרבן (עיין רקאנטי כא, ב) והמשכיל יבין.
והנה מה היה עכשיו אשר זכה לכך לגילוי עצום כל כך אלא שהאדם יסודו מעפר וסופו לעפר וכמאמר ר' חנניה בן עקשיא במס' אבות, ואברהם אע"ה הגדיל לומר בהכירו בזה ואמר כנאמר בתחילת הפרשה הבאה (בראשית יח, כז) וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל ה' וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. ופירש"י על ואנכי עפר ואפר. וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי. וביאור דברי רש"י ז"ל ע"י נמרוד היינו באור כשדים כשנשלך על ידו לאש המאכלת ונשרף רק אבנטו להבהירו דעה הנס שהתרחש עמו. והוא כענין שהיה אצל משה רבינו ע"ה בילדותו בבית פרעה כאשר נשפט למוות בהורידו את כתרו של פרעה והושם לפניו ב' קערות א' של זהב וא' של גחלים וכמעט שהכניס ידו לזהב שהרי היה ילד חכם אך הצילו מלאך על ידי כך שהסיט ידו לקערת הגחלים שינצל ממות ואו אז נכוה והכניס מיד ידו לתוך פיו ונכוה לשונו שנעשה למגמגם כל ימיו ואכן לא נתרפא, ולכאו' למה לא נתרפא והרי היה מחולל פלאות ומופתים, אלא לא נתרפא מכיון שלא התפלל על כך כמבואר ברמב"ן, וכאן המקום להבין למה אכן לא התפלל על כך, אלא שרצה לזכור מהשי"ת כל רגע ורגע ללא היסח הדעת והוא הענין שזכה אברהם אבינו שנתוודע אליו ה' במראה מכיון שנשאר דבוק במחשבתו כל הזמן בהשי"ת שהצילו מאור כשדים.
והנה אברהם אבינו ע"ה ברגע שנתץ את הע"ז וניתן תחת העול מלכות שמים בלא להכירו מלפני כן אלא בהכרה שכלית והוא כתר שהרי כתר הוא אין ואו אז זכה למידת החכמה שהרי הג' אבות הם מכוונים לחב"ד ומשם נמשך כל השפע לעוה"ז שמתחיל בחסד כדכתיב עולם חסד יבנה, ואז כבר בגיל חמש הכיר את בוראו וזכה לגילוי השי"ת כדכתיב (דברי הימים א כח, ט) דַּע אֶת אֱלֹוקֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ ולא המתין לראות את ה' אלא לדעת אותו ולעבדו והתיץ כל הע"ז ולא המתין למופת או דרגא והם דברי האור החיים הק' שלמדנו שלכן היה אצלו בשונה מכל הנבראים.
וגם שחזינן בזה כמה גדולה יותר מדריגת המאמין מן הרואה בחוש כידוע מהרה"ק ר"פ מקאריץ והארדיטשוב'ער רב זיע"א.
(*)
בפרשתן עה"פ (בראשית יב, ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. פירש"י ואעשך לגוי גדול. לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלשה ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם. ואברכך. בממון. ב"ר (לט, יא.). והיה ברכה. הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ. ב"ר (שם). דבר אחר ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלוקי אברהם, ואברכך, זהו שאומרים אלוקי יצחק, ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלוקי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם. מארצך. והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו, התרחק עוד משם וצא מבית אביך. וביאר בספה"ק אור החיים על ג' פרטי פסוק זה, ואעשך לגוי גדול וגו'. להיות שצוה לו ג' קבע לו כנגדם ג', ואעשך וגו' כנגד לך לך מארצך, ואברכך ואגדלה שמך כנגד וממולדתך, והיה ברכה כנגד ומבית אביך. שתמצא כי בהיות האדם בארצו תוך משפחתו ובית אביו ישנו בג' דברים, הא' שיש לו הרבה מכירים וריעים ואוהבים. ב' שבני משפחתו תפארהו וכבוד והדר תעטרהו כדרך כל משפחה לבני משפחתם. ג' שיהיה ניזון ומתפרנס ומתרחם מבית אביו לצרכיו, וכשיוצא מארצו וכו' חסר לכולן, ולזה אמר אליו ה' כנגד מארצך אני אעשה לך הרבה אוהבים ממך מיוצאי חלציך. וכנגד חסרון התועלת של בני המשפחה כנזכר ואברכך ואגדלה שמך, וכנגד חסרון המועיל מבית אביך והיה ברכה.
ולפי"ז עם דברי רש"י ז"ל אפשר לומר דהנה השי"ת רצה שילך מעם אביו ולא רק מארצו אלא גם מבית אביו שהיה ניזון על ידו ורצה שישען רק עליו ית' שהוא אב האמיתי של כל בני ישראל ואו אז גם יקרא אלוקי אברהם וכו'. שהוא הוא הזן ומפרנס לכל העולם מקרני ראמים עד ביצי כינים והוא האב אזי יותר שווה לקבל ממנו ישירות שאז שורה הברכה בההשפעה.
(*)
והיה ברכה הוא גם שמקבל כח הברכה שהמתברכים מבורכים ממילא. ועל זה ממשיך בהפסוק הבא (שם, ג) וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וביאר האור החיים הק' ואברכה מברכיך וגו'. ברכה זו כנגד מה שהעלים ממנו הארץ ולא הודיעו קודם לצאתו, ונסיון זה גדול הוא שיצא מארצו אל השדה מבלי דעת אן יפנה והוא לא הרהר לזה הבטיחו כי לא יפחד מדבר כי הוא יברך וכו' ובמקום אשר יחנה שם יצו ה' אתו את הברכה ובזה כל מקום אשר ידרוך כף רגלו הצלחתו ומעלתו עמו.
וכאן יש לשאול למה שינה לשונו בענין הברכה אמר ואברכה מברכיך הקדים ברכתו לברכתם ובקללה הקדים קללתם לקללתו. אלא מבאר האוה"ח הק' שהטעם הוא כי המברך יקדים ה' לברכו קודם שיברך לאברהם מה שאין כן המקללו לא יקדים ה' לאור אותו. והטעם הוא כי יחפוץ ה' להפחיד לבל יזלזל אדם בכבודו של אברהם.
וזולת זה אם יקדים ה' לקלל מי שהוא עתיד לקלל לא יורגש הדבר כי הוא זה סיבה ויכשלו בדבר בני אדם גם בני איש. אבל בערך הברכה אין מכשול. ואם לצד ההטבה, הנה מבורכים בו כל המשפחות. גם טעם הקדמת ברכת המברכים כדי שתתקיים ברכתם לאברהם.
וי"ל דלפי"ז מבואר היטב טובת האדם שנמסר להנהגה העליונה למסבב הסיבות ורואה בכל דבר הסיבה שבה מונהג ומושגח מן השמים. כמו שביאר האוה"ח הק' בקיצור שהשי"ת הוא המסובב הסיבה ואברהם הוא הסיבה. ומשו"ה יקדים ה' טובת אברהם תמיד. ובעיון דברי הרה"ק בעל הפרי הארץ בפר' מקץ מבוארים הדברים היטב כלשונו שם בביאור [בסוגריים] מדא"ח כ"ק אאמו"ר הקוה"ט זיע"א: "וענין עיניו למטה הוא האמונה בהשגחתו יתברך והסתכלות עיניו ויורדים מטה מטה [פי' שהקב"ה משגיח ומסתכל על כל פרט ופרט, קטן כגדול. 'עיניו למטה' היינו הקשר הפנימי, האמונה בהשגחת ה', שהוא ית' משגיח] מקרני ראמים עד ביצי כינים [פי' הקב"ה משגיח ורואה הכל, מהבריאה הגדולה ביותר עד הבריאה הקטנה ביותר] שבדרך אמונת האדם והסתכלות בהשגחתו יתברך [פי' כפי האמונה שמסתכל האדם בהשגחת ה'] כן ממשיך על עצמו השגחתו. [מבואר כאן יסוד גדול: באופן שהאדם מאמין ומסתכל על השגחת ה', כן הוא ממשיך השגחה מלמעלה. תובעים מהאדם אמונה בהשגחת השי"ת:] "אם מאמין האדם בהשגחתו בפרטות [על כל פרט ופרט, הריהו] מושגח בפרטיות [וזוכה להשגחה מיוחדת בפרטות] עד נוקף אצבעו ממש [אפילו מכה קטנה באצבעו] שהוא מאתו יתברך" [כמאחז"ל בגמ' אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה. במה דברים אמורים, כאשר האדם קשור להשגחה פרטית יש לו ההשגחה עד נוקף אצבעו ממש שהוא מאתו ית']. ואם מסיר עינו מהשגחתו יתברך ואינו מאמין [פי' שאינו מאמין שכל פרט ופרט הוא בהשגחת השי"ת], הריהו ניתן תחת הטבע ונקרא כופר. עכ"ל. והדברים ברורים ואין להאריך יותר.