איתא בזוה"ק שהמצוות הן עצות, כלו' תרי"ג המצוות הן תרי"ג עיטין [עצות] כיצד להמשיך קדושתו יתברך, והן עצות לאדם להתקרב אל הקב"ה ולהיטיב את מדותיו.
(ליל ששי פר' אחרי וקדושים תשע"ח וכן בדא"ח רעוא דרעוין פר' בשלח שבת שירה ט"ו בשבט תשס"ז)
העצה היא אמונה
העצה לזכות לבחי' הפנימיות של 'ארץ ישראל' מבאר הרה"ק ה'שפת אמת' זיע"א, שכאשר האדם מתבטל אל הקב"ה לגמרי, הרי הוא בבחינת 'ארץ ישראל', כלו' בכל מקום בו הוא נמצא, ואפי' הוא בחוצה לארץ, הריהו בבחינת 'ארץ ישראל'. ביאור העניין הוא, דהנה יש שתי בחינות של 'ארץ ישראל', האחת בחיצוניות והאחרת בפנימיות. בפשטות, מי שנמצא בארץ ישראל 'בפועל' יש לו בחינת א"י, בחיצוניות. ואולם יש גם בחינת א"י ב'פנימיות', היינו, כשיהודי מתבטל אליו ית' ומקיים את מאמר התנא 'בטל רצונך מפני רצונו' (אבות פ"ב מ"ד), או אז יש לו הבחינה של 'ארץ ישראל' בפנימיות, בעצם. וזהו שאמר השי"ת לאברהם אבינו ע"ה "לך לך מארצך וכו' אל הארץ אשר אראך", היינו, שייצא לגמרי מהבחינה של 'חיצוניות' וייכנס לבחינה הפנימית של 'ארץ ישראל'. אמנם בחוצה לארץ, בחרן, היתה לו מלוכה גדולה, אולם השי"ת הורה לו לצאת מכל ה'טבע', וכדפירש"י: כאן אי אתה זוכה לבנים, שזה עניין של 'טבע'. כאשר תגיע לנקודת הביטול, "אל הארץ אשר אראך", כאשר תלך לך בלא לדעת להיכן אתה הולך, הרי זה עניין של ביטול הרצונות שלך, שם 'אתה זוכה לבנים'. בספה"ק 'פרי הארץ' מבואר עניין זה בכמה דוכתי, שכאשר האדם מגיע לנקודת ה'ביטול', בכוחו לפעול ישועות. זה יסוד האמונה של כלל ישראל. זה גם הפירוש של "נעשה ונשמע", שהוא עניין 'ביטול הרצון' וזה יסוד האמונה [כדרך שאמר ההוא מינא לרבא: עמא פזיזא! דקדמיתו פומייכו לאודנייכו! אכתי בפחזותייכו קיימיתו? ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו קבליתו, ואי לא, לא קבליתו (שבת פח, א)].
עבודת האמונה היא עבודה קשה ביותר. אמנם העצה לכל אדם מוכן להאמין, וכשנשאל כל אחד יאמר שהוא בוודאי מאמין, אכן כשמגיעים לנקודת הביטול, כשהאדם נדרש לבטל את רצונותיו מפני רצון השי"ת, לזאת האדם אינו מוכן. על עניין זה צריך להתפלל ולבקש, שנזכה לבוא לנקודת הביטול. לדון לכף זכות הגם שנראה שאין זו האמת.
(ליל שב"ק פר' לך לך י"א מרחשוון תשע"ז)