דא"ח בסעודתא דחקל תפוחין קדישין פרשת לך לך
ליל שב"ק י"א מרחשוון תשע"ז-ארה"ב נ.י.
לך לך לעצמותך
בפרשתן כתוב (בראשית יב, א) "לך לך מארצך וכו'" מבאר ה'כלי יקר' שהשי"ת אמר לו, לאברהם אע"ה: "לך לך" – לעצמותך. ויש להבין העניין, מה הכוונה 'לעצמותך'. ה'כלי יקר' מפרש אמנם לפי עניינו, אלא שיש להבין מה פשר הדברים שכתב. בספה"ק 'פרי הארץ' מובא מהבעש"ט הק' זי"ע משל לשתי חתיכות של זהב אשר רוצים לחברן זו לזו, צריך שמקום החיבור יהא נקי, ללא לכלוך או חלודה, וכאשר לא יהא שום דבר המפסיק ביניהן, אפשר יהא לחברן זו לזו. הנמשל הוא עניין הדביקות של יהודי בבוראו, דהנה כל יהודי הוא חלק אלו"ה ממעל, ויכול הוא להידבק בהשי"ת, ובלבד שיהא נקי, ללא טינוף או כל דבר המפסיק, או אז יוכל להידבק בהשי"ת כעניין ב' חתיכות המתכת שניתן לחברן זו לזו.
מארצך
כ"ק אאמו"ר הגה"ק זי"ע נהג לחזור על מאחז"ל זרוק חוטרא לאוירא, אעיקריה קאי (עי' רש"י בראשית כא, כא). פירוש, כאשר זורקים מקל למעלה, תמיד כשייפול – ייפול לצד שורשו, והיינו כאשר הוא נקי מכל טינוף. ומבאר הרה"ק הרבי רבי אלימלך זי"ע בפרשת 'לך לך' הדרכה נפלאה ויסודות חשובים בעבודת השי"ת.
וז"ל: נ"ל דהנה צריך האדם לעבוד הבורא ב"ה בשלש מדריגות זו אחר זו, דהיינו, מתחילה צריך לשבר כח התאווה המוטבע באדם מדרך הטבע כגון אכילה ושתיה וכיוצא בהם שיהא אכילתו בקדושה ובטהרה, ועל ידי זה הוא משבר כח 'אלקים אחרים' ד'אלקים' גימטריא 'הטבע', ואחר שמשבר כח אלוהים אחרים, זוכה לבוא למדריגת יראה שהוא אלקים חיים. עכ"ל.
ואיתא בזוה"ק (תקו"ז נא) דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. פירוש, התורה והמצוות כשהם בלא אהבה ויראה אינם עולים למעלה. ומבאר הרה"ק הנ"ל (ובזה יהא לנו המשך ביאור למאמר הבעש"ט הק' דלעיל) באופן הבא: "לך לך מארצך" הוא הדבר הראשון הנדרש מהאדם בבואו להיכנס בשערי עבודת השי"ת. 'ארצך' היינו כל תאוות העולם הזה. האדם נברא בגוף ובחומר, ועל כן מצד טבעו הריהו נמשך אחר הנאות העולם הזה ותאוותיו. הדבר הראשון שיש לאדם להתרחק ממנו הוא: "לך לך מארצך", כלו' יש לך לשבור את ה'ארציות' שבך, את החומריות, את אותה משיכה אל ה'גשם'. שלא להימשך אחר 'אלהים אחרים' ר"ל, אשר כל ענייני העולם הזה כמוהם כעבודה זרה והם מפרידים אותו מעבודת השי"ת בבחינת "נרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח), על כן יש לאדם להרחיק את עצמו מכל תאוות העוה"ז כגון תאוות האכילה, השתייה ושאר ענייני החומר של העולם הזה. בהתרחקות האדם מן הגשמי הרי הוא שובר את כח הע"ז, את ה'אלוהים אחרים'. כאשר יהודי אוכל בקדושה ובטהרה הריהו שובר את כח הע"ז, את הכח של 'אלקים אחרים'. מתוך כך יכול הוא להגיע ליראת השם. הדרכה נפלאה היא מהרה"ק הרבי רבי אלימלך זי"ע.
ממולדתך
בספה"ק מובאים אופנים נוספים, אולם כאן מבאר הרה"ק הרבי רבי אלימלך זי"ע עניין זה, שכאשר משברים את כח התאוות, ניתן להגיע ליראת השם. זו היא הבחינה של 'מארצך'. וכן יש בחינה נוספת: "וממולדתך", שיילך לו האדם 'ממולדתך', וכלשון הרה"ק הרבי רבי אלימלך: "וממולדתך" - רמז למדריגה ב', שהם המידות הגרועות הנולדים עם האדם, צריך האדם לשבר המידות השפלות שבו, שהם אצלו בתולדה מיום צאתו מרחם אמו. יש בני אדם שמידותיהם יותר גרועים משאר בני אדם במידה זו, דהיינו למשל מדת כעס וכדומה, ששאר מידותיו גרועים מחבירו בתולדה. ואחר שמשבר כח המידות השפלות והגרועות, הוא זוכה לבוא לאהבת הבורא ב"ה". עכ"ל.
הנה האדם מצד טבע בריאתו נברא ב'מידות' אשר יש לו לתקנן. למשל, האדם נולד במידת הכעס. ניתן לראות זאת אצל הילדים הקטנים ביותר, כשם שהדבר ניכר אצל המבוגרים, שהם כועסים על כל דבר קטן כגדול. זו היא העבודה השנייה המרומזת בפסוק הנ"ל, כפי שמבאר הרה"ק הנ"ל זי"ע, אשר האדם נדרש לתקן ולזכך את מידותיו שנולד עימן, אשר הן מצד "מולדתך".
ומבית אביך
העבודה השלישית היא "ממולדתך", כלשון הרה"ק בעל 'נועם אלימלך' (שם): "ואחר כל זאת צריך לבוא למדריגה ג' שהיא התפארות, כמו שמבואר לעיל בפרשת נח, שכל מעשיו יהיו יפים ומפוארים, כמו שאמר התנא: כל שהיא תפארת כו׳ ותפארת לו מן האדם וכו' דהנה, עיקר התפארות השפלות באים לאדם ע"י שהוא מתגאה ומתפאר באבותיו, שהוא בן גדולים, וצריך לצאת מהמידה הגרועה הזאת להתפארות אחרת הטוב בעיני ה׳ ואדם, כנ"ל". עכ"ל. והיינו, שגם את ההרגשה של ההתפארות מצד הייחוס שבו, שהיא מידה עדינה יותר משתי קודמותיה, גם אותה יש לאדם לתקן, שלא יתפעל משורשו ומייחוס.
במקום אחר מביא הרה"ק הרבי רבי אלימלך זי"ע את הפסוק (תהלים מה, יא-יב) "שִמְעִי בַת ורְאִי וְהַטִי אָזְנֵךְ וְשִכְחִי עַמֵךְ וּבֵית אָבִיךְ. וְיִתְאָו הַמֶלֶךְ יָפְיֵךְ כִי הוא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְתַחֲוִי לוֹ", ומבאר שם שאסור לאדם להחזיק את עצמו גדול אפילו מבחינת 'עמך' ו'בית אביך', ביודעו מי היה אביו ומי היה זקנו. אז, כשאיננו מחזיק עצמו לגדול, "ויתאו המלך יפיך". האדם צריך להיות 'יפה' מצד עצמו, ולא שיהא מתפאר בייחוסו.
עניין זה מרמז ליסוד המובא ב'כלי יקר' שהאדם צריך ללכת 'אל עצמותו', פירוש, שעליו ללמוד להכיר את עצמותו: מי הוא, כיצד הוא נראה (בעבודת ה') ומה מצבו בעבודת תיקון המידות וההתרחקות מענייני העולם הזה.
האדם צריך לייגע עצמו (פי' להתאמץ ולעקור את ה'חומר' וה'גשם' שבו).