מִמְקֹמוֹ [בתמיה], כי בצאת ישראל ממקום תפלתו גורם שֶׁיֶּעְתַּק צור שהוא הקב''ה ממקומו, ומכל שכן במה שלפנינו [במדה טובה] שנראה ה' אליו ובנה לו מזבח שם, וכשיעבור משם אברהם יֶעְתַּק צור ממקומו, [כלומר הקב''ה יעתיק את שכינתו למקום שאברהם הולך] והוא אברהם המעתיק. [ונחשב הדבר כי אברהם הוא המעתיק את השכינה הק' ממקום למקום]. עכ''ל.
וכוונתו לומר שכל מקום שהלך אברהם, ובנה לו מזבח, העתיק עמו כביכול את השכינה הק' ממקום למקום בקוראו בשם השם בכל מקום. וכפי המשך פירושו: כמו (איוב יח, ד') וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ. עכ''ל אוה''ח הק'.
ובשימת לב, וַיַעְתֵּק הוא לשון הִפְעִיל. שמעתיק כביכול את השכינה הק' אתו לכל מקום. ובאמרו וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ, הוא לשון ש[הקב''ה] מעתיק את עצמו, ולא מי שהוא בשר ודם הוא המעתיקו. אלא שבאמרו וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ, דבר הכתוב בלשון כבוד כלפי מעלה, לומר שזה רצונו של מקום להיות עִם אברהם בכל מקום, ונחשב הדבר כאילו אברהם הוא המעתיקו, ככתוב: וַיַעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה.
ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר שנרמזו דבריו באומרו הָהָרָה, שתכלית העתקת השכינה ממקום למקום היא להשרות השכינה הק' בהר מרום הרים, הוא הר הבית, והטעם רביעי או רביע יוכיח שהוא לשון רובץ, וכפי שמובא במסכת יומא [כא.] גבי חמשה דברים נאמרו באש של מערכה, ובהם: רבוצה כארי.
ובזוה''ק [ויקרא פרשת צו דף ל''ב ע''ב] תָא חֲזֵי, כְתִיב, (ויקרא ט) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעוֹלָה וְגוֹ'. דָא אוּרִיאֵ''ל, דְּנָחִית בְּחֵיזוּ דְאֶשָּׁא בְּשַׁלְהוֹבָא, עַד דְּנָחִית לְמַדְבְּחָא, לְקַבָּלָא דוֹרוֹנָא וְאִתְחַזֵי כְּאַרְיֵה רַבְרְבָא, רְבִיעַ עַל קָרְבָּנָא, רבוצה על המזבח כאריה, בהר ה' יֵרָאֶה בב"א.
אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ
וְהָיָ֗ה כִּֽי-יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ (יב,יב')
יש ליתן טעם לאומרו וְהָיָה שהוא בדרך כלל לשון של שמחה, ולכאורה אינו מתאים לכאן. שכן אמר וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה (קהלת ב, ב) ופירש רש''י שם: הרי סופה תוגה.
ועל דרך הסוד, יש לומר שהזכיר על הדבר שם קדוש וְהָיָה הוא שֵׁם השם השולט בחדש תשרי, שם הוי''ה בהיפוך אותיות. והזכירו כדי לשמור על הדבר שאמר וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, שלא יֵצֵא אל הפעל.
ושם קדוש זה יוצא מסופי תיבות של הפסוק: (בראשית יב,טו') וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה
ושרי פרעה הם רמז לשבעים שרים של מעלה המהללים את כנסת ישראל המכונה שרה אמנו לפני הקב''ה. לכן זו לשון שמחה כעין אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה. ורמזוה כאן לשרה שהיתה נקראת שָׂרַי, ועתה היא שרה, שנאמר ויראו אתה שָׂרַי, אל תקרי שָׂרֵי אלא שָׂרַי, והאות ה' אחרונה של פרעה הפכתה להיות שרה. ופרעה דהכא לא במשמעות של המלך פרעה, אלא במשמעות כוללת של מלכות בעולם, ויכוונו בזה למלכות שמים הנפרעת מן הרשעים וגומלת טוב לצדיקים. לכן היא לשון שמחה, ושולט זה השם הק' בחדש תשרי שהוא חדש הרחמים והסליחות מחד, ומאידך הוא גם חדש של ימי הדין. וכנ''ל, שהוא דין לרשעים ורחמים בדין לצדיקים לעמו ישראל.
ובשימת לב, המילה אֹתִ֖י מוטעמת בטיפחא, שהיא כעין הפסקה קלה, ולפשט הכתוב יחולק הפסוק לשנים: וְהָרְגוּ אֹתִי - וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.
ועל דרך הדרש קרי ביה ללא הטיפחא, כי רק כטפח יפריד בין שיהרגו אותו ואותה. וכך יתקבל משמעו: וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ.
ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר: בלעדי, אם יהרגוני, גם לך אין חיים, שהרי נאמר לי (כא,יב') כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע.