לאדם על שורו ועל חמורו שמתו: המקום ימלא לך חסרונך כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו המקום ימלא לך חסרונך.
וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה (יג, א)
וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ. גילה הכתוב שלוט אינו בכלל וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ. היינו דכתיב לעיל (יב, ה) וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו לחוד, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן לחוד. לומר לך שלוט לא היה בין הנפשות אשר עשו בחרן. ואף בעלותם ממצרים חזרה לכנען לא נחשב בכלל וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, לאברהם.
שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה (יג, יד)
יש לשאול, מאי מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם, הרי מילתא דפשיטא היא שממקום שהוא שם משם יראה.
אלא י"ל דכוונת הקב"ה מִן-הַמָּקוֹם הרוחני אשר אתה נמצא בו. מן המדרגה הרוחנית שהגעת אליה בעבודתך. ולכן כרת עמו ברית בין הבתרים כדי להעלותו למקום רוחני גבוה שמשם יראה וכו'. ומאותו מקום רוחני גבוה המשיך לומר לו לך לך. וכנ"ל. שימשיך בעלייתו זו, שלב אחר שלב. ועל דרך הצח, פַּעֲמַיִם לך הם מיעוט רבים שנים, וכאילו אומר לו לך, לך, לך, לך והיינו שאמר אברהם לאליעזר ה' אשר התהלכתי לפניו (כד, מ).
וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם-יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ גַּם-זַרְעֲךָ יִמָּנֶה (יג, טז)
על דרך המוסר, בזכות ששם עצמו כעפר כדכתיב ואנכי עפר ואפר, זכה לברכת וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ. וזה שאנו אומרים ונפשי כעפר לכל תהיה. שנזכה להידבק במידת אברהם להיות כעפר, ומתוך כך נזכה לברכת ה' כפי שהתברך אברהם. וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו'. והיינו נפשי כינוי לנפשות צאצאיו היוצאים ממנו.
קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה (יג, יז)
קוּם וגו' כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. והרי לא נתנה אלא לבניו. אלא כאן רמז לו שיקום בתחיית המתים, שנאמר קוּם, ואז יתן לו הקב"ה את הארץ שנא' כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה, את הארץ אשר ישבו בה בניך. וכפי שנאמר בקריאת שמע (פרשת עקב יא, ט) למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. לתת לכם לא נאמר אלא לתת להם. מכאן לתחיית המתים מן התורה. וכפירוש רש"י בשם הספרי מז. בד"ה לתת להם. לתת לכם אין כתיב כאן, אלא לתת להם, מכאן מצינו למדים תחיית המתים מן התורה.
ועוד יש לומר שאמר לו קום התהלך בארץ העליונה, ועל ידי כך תִכָבֵשׁ הארץ התחתונה לבניך.
גם זו לטובה
סוד הַמְנַגְנָא
וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וגו' (יד, כ)
יש לעיין מהו מִגֵּן. ובתנחומא מובא שעשה לו הקב"ה מְנַגְנָא. ופירושו "מערכת חֲכָמָה". וכדאמרי אינשי "מַנְגָּנוֹן חכם".
וכוונתו לאותו עפר וקש שהפכו לחרבות ולקשת וחיצים במלחמת אברהם עם המלכים, כמובא בהפטרה (ישעיהו מא, ב) יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ. וכן הוה בימי נחום איש גמזו. והיינו מְנַגְנָא, "מַנְגָּנוֹן חכם".
ואע"פ שמנגנון חכם זה הוא נִסֵּי נסים וּמִסִּתְרֵי סתריו של הקב"ה, הרי נתן מנגנון זה ביד האדם להפעילו. ואם כן יש לשאול מה היא תכונת האדם שבידו יפקיד הקב"ה מנגנון חכם זה. שלא הרי נחום איש גמזו כהרי השודדים שגם הם הביאו עפר מחצר ביתם, ולא עלתה להם.
ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר שֶׁמַּנְגָּנוֹן זה שנאמר בו יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ, מופעל על ידי ענוה והודאה בניסי ה'.
וכן מצינו באברהם אבינו שביטל עצמו כעפר, וּכְקַשׁ החשוב כאפר, באמרו (וירא, יח, כז) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, ובכך הודה על ניסי ה' שהוציאֹו מכבשן האש, שלא נְתָנוֹ להיות עפר ואפר.
ועל דרך הצח יש לומר שאותו עפר שהפך לחיצים, הוא העפר שאמר אברהם אבינו על עצמו וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, שהענוה לא רק שהיא המפעילה את המנגנון, אלא היא היא המנגנון עצמו ההופך לחצים על האויבים ואת הסובבים אותנו לאוהבים.
וכן מצינו בנחום איש גמזו כמובא בתענית כא. שביטל עצמו בפני המציאות כאשר במקום הזהב נמצא באוצרו עפר, ואמר "גם זו לטובה" ועל ידי כך נהפכו גרגירי העפר לחיצים וחרבות. ובאומרו גם זו לטובה הודה אף הוא על ניסי ה' שעשה עמו עד עתה. (וכמובא לקמן).
ולכן זכו שניהם למְנַגְנָא הזו, על ידי הענוה והודאה בניסי ה'.
ויש להזכיר בענין זה מדרש פליאה שאומר "הצדיקים נהנים מן הגזל". ובודאי לא כפשוטו. ופירשו בו גז"ל ר"ת גם זו לטובה. שעל ידי ההודאה בכל ענין שֶׁיִּקְרֵהוּ שגם זו לטובה, בזה הוא מנצח את היצר הרע אשר רוצה להעמידו בנסיון, כעין מה שכתוב [שמואל ב כג, כא] וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ, ומאחר ואמר גם זו לטובה, אין יותר כח ביד השטן לקטרג, ובזה יופעל המְנַגְנָא להצילו.
ויש לעיין בדברי נחום איש גמזו, מה הוא זה שהיה אומר על כל דבר גם. גם זו לטובה. והלא היה די לו לומר זו לטובה. ומה הוא הגם.
ויש לומר כי כל מקרה אשר יקרה את האדם, במבט לאחור יוכל לראות כי היה זה לטובה. אך במבט לעתיד או אפילו בהווה, קשה לראות את המקרה הקשה שהוא לטובה. לכן אמר גם. ופירושו: כשם שכל המקרים בעבר היו לטובה, כן יש להאמין שגם מקרה זה בהווה הוא לטובה.
ולעומקו של מקרא יש לומר שכאשר האדם מודה שהכל לטובה,
הרי הוא מפעיל את המנגנא ונושע, והכל מתהפך לו לטובה ולברכה.