להודיע מלכותך, והיא עומדת וקיימא גם מבלי הודעתי. והקב"ה משיבוָ֛ לְך, בידך להודיע מלכותי. לְך יִׁשְמְעּו כל בָאֵי עֹולָם. [שכן כל אותיות לְך.] ואברהם משיבו להקב"ה: כי כל בשמים ובארץ לְך ה' הממלכה. והקב''ה משיבו: על מנת כן בראתי שמים וארץ, שדוקא אתה תודיע מלכותי בעולם, כדכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא באברהם. ומכח ברכתי בַכל תודיע מלכותי. ככתוב: (דברי הימים א כט, יא') לְך יְְ֠הו'ה הַּגְדלַָּ֨ה וְהַּגְבּורָ֤ה וְהַּתִפְאֶ֙רֶת֙ וְהַּנֵּ֣צַּח וְהַּהֹ֔וד כִי-כָ֖ל בַּשָמַּּ֣יִם ובָאָָ֑רֶץ לְך יְהו' ה הַמַמְלכָ֔ה וְהַּמִתְנַּשֵ֖א לְכָ֥ל | לְרֹֽאׁש .
וכדאיתא בזוה"ק פרשת נשא דף קמ"ח עמ' א: אָמַּר רִבִי אַּבָא, מַּאי דִכְתִיב, (בראשית כד) וַּיְיָ בֵר ך אֶת אַּבְרָהָם בַכל, כְמָה דְאַּתְ אָמֵר כִי כל בַּׁשָמַּיִם ובָאָרֶץ. וממידת כל של אברהם נודעת מלכות ה' בעולם לך ה' הממלכה. והיינו לְֶך- לְך.
וַאֲגַדְלָ֖ה שְמִֶ֑ך
וְאֵֶֽעֶשְך֙ לְגֵֹּ֣וי גדָֹ֔ול וַאֲבֵּ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְלָ֖ה שְמִֶ֑ך וֶהְיָ֖ה בְרכֵֽה (יב,ב')
יש ליתן טעם לאומרו וַאֲגַדְלָ֖ה עם ה''א בסוף, ולא וַאֲגַדל.
ויש לומר שכאן רמז לו על מידותיו, שהן מדה כנגד מדה כדאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן (סנהדרין צ.) שכל מדותיו של הקב''ה מדה כנגד מדה.
וכביכול כך אומר הקב''ה לאברהם: כנגד מה שאתה מְגַּדֵל שמי בעולם, כן אֲגַדל שמך בעולם. ורמזה הכתוב באות ה''א, וַאֲגַדְל-ה אשר תרמוז על מדה כנגד מדה. וכאומרו: אתה מגדל שמי הנקרא בשם י'ה'ו'ה', כן אגדל את שמך ואוסיף לך את האות ה', ויקרא שמך אברהם.
וֶהְיָ֖ה בְרכֵֽה. וֶהְיָ֖ה הוא לשון הוי''ה, לשון חסד ורחמים, וכאומרו שמדת הרחמים ראויה לך לברכה, באשר מדתך מדת החסד.
ועל דרך הסוד, יש לומר כי וְהיה הוא השם הק' השולט בחודש תשרי, היוצא מן סופי התיבות בפסוק (בראשית יב,טו') וַּיִרְא ו אֹת ה שָרי פַּרְעה. כמובא בתיקוני הזהר ט' עמ' ב.
וחדש תשרי נקרא גם יֶרַּח האיתנים, שבו נולדו האבות הנקראים איתנים, [מסכת ראש השנה יא. לדעת ר' אליעזר], וכן נקרא אברהם איתן האזרחי. כמובא בפסיקתא על הפסוק בתהלים (פט,א') מַשְכִיל לְא יתן האֶזְרחִי הוא אברהם.
ואשר על כן לעומקו של מקרא יש לומר כי באומרו וֶהְיָ֖ה בְרכֵֽה יתכוון לומר לאברהם, ברכתך היא וֶהְיָ֖ה. וֶהְיָ֖ה עמוד החסד והרחמים של העולם, כמידת י'ה'ו'ה שהיא מידת החסד והרחמים. כמדת שם השם השולט בחדש שבו זרח אורך הוא השם הק' והי'ה, שהוא גם שם של שמחה, ועל כן נאמר: והיה ברכה, שברכתך תביא שמחה בעולמות.
וַאֲבֵֽרְכה֙ מְבֵּ֣רְכֶָ֔יך ומְקַלֶלְך אאִ֑ר (יב,ג')
ומְקַלֶלְךָ֖ אאִ֑ר. יש ליתן טעם, מדוע לא יאמר ואאררה מארְרֶיך כשם שאמר וַאֲבֵֽרְכה֙ מְבֵּ֣רְכֶָ֔יך, או יאמר ואקללה מקללךְ . ומדוע יַּ שֶ נה לומר ומְקַלֶלְך אאִ֑ר.
ובשימת לב הרי כאן שני שינויים. גם הפך את הסדר לומר פעולתו אאִ֑ר לבסוף. וגם לא נקט באותה מילה אלא שינה לומרָ֖ ומְקַלֶלְך במקוםְ מארְרֶיך.
ולעומקו של מקרא יש לומר כי באומרוָ֖ מְקַלֶלְך במקום מְארְרֶיך, ירויח בזה הכתוב להחמיר לא רק עם המקללים, אלא גם עם המיקלִים ראׁש מקללים. ויהיה לשון מקל כדין לשון מְקַלל. ואע''פ שמקל ראש הכוונה בלבו, במחשבה, ומקלל הכוונה בפיו כדין מעשה, מחשבה מצטרפת למעשה.
בְעַּם אֱֹלהֵי אַּבְרָהָם, כדין
ירמוז בזה שבגויים
וכפירוש רש''י בפרשת כי תבוא כו,ח': ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם עובדי אלילים חושב להם הקב"ה מחשבה בקידושין ונפרעים ממנו אף על המחשבה. כמעשה. מ.: ופירש רש''י למעשה מצרפה
ומשעה שמקילים ראש בישראל ומזלזלים בהם בלבם הרי הם לוקים כאילו קללו בפיהם ולשונם.
והיינו שאמרה שרה (טז,ה') וַּתֵ֙רֶא כִּ֣י הָרָ֔תָה ואקַָ֖ל בְעֵינֶָ֑יה, ומשהקילה הגר בשרה, נהיתה ארורה והפילה עוברה. (רש''י שם).
ועוד יכוון הכתוב לנאמר בפרשת כי תבוא כז,טז': ארּ֕ור מַקְלֶָ֥ה אָבִ֖יו וְאִמָֹ֑ו וְאָמֵַּ֥ר כָל-הָעָ֖ם אָמֵֽן. שלא רק הגויים באיסור הקלת ראש וזלזול אלא בראש וראשונה עם קדוש הנקרא לכבד הוריו ואלקיו. שדרך כיבוד הורים יגיע לכבוד אלקים. והמיקל הוריו כמזלזל באלקיו.
וכן פירש בעל הטורים על סמיכות פסוק זה לקודמו ארֵּּ֣ור האִִ֡י ש אֲׁשֵֶּ֣ר יֵַֽעֲשֶה֩ פֶֶ֨סֶל ומַסכָ֜ה וגו', התחיל בעבודה זרה שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה וסמך לע''ז מקלה אביו ואמו. דג' שותפין יש באדם. ואמר כאן שהמקלה בארור. כן בעניינינו, אמר הקב''ה לאברהם: ומְקַלֶלְךָ֖ אאִ֑ר, שלא רק המקלל אלא גם המיקל יהיה בארור. ומדה טובה מרובה, המכבד הוריו מכבד לאלקיו, והמכבד לעם ה' מבורך. שנאמר וַאֲבֵֽרְכה֙ מְבֵּ֣רְכֶָ֔יך.
ועל דרך זה יתפרש הפסוק [תהלים מז,י'] נְדִיבי עַמִים נֶאֱספּו עַם אֱֹלהי אַבְרהם שגם והחושבים טוב על עַם אֱֹלהי אַבְרהם, יתקיים בהם המשך הפסוק כִי לֵאֹלהִים מָגִנֵי אֶרֶץ מְאֹד נַּעֲלָה, וכפירש''י ש[אברהם] היה נדיב לב הראשון תחלה לגרים, עתה נודע כי לאלהים מגיני ארץ, היכולת בידו להיות למגן על כל הבוטחים בו. עכ''ל. והבוטחים בו היינו בלבבם. מעלתו ית', כפי שמסתיים הפסוק: מְאד נַעֲלֵֽה, וכפירוש המלבי''ם: על ידי עם אברהם שהם ישראל, יהיה נעלה [הקב''ה] ומרומם מאד שכולם יכבדו אותם. והיינו דכתיב: וַאֲבֵֽרְכה מְבֵּ֣רְכֶָ֔יך.
הנדיבים בלבותם ומעלתם זו היא
וַיצְא ו ללֶֶ֨כֶת֙ אֵַּ֣רְצה כְנַָ֔עַן וַיבָ֖אּו אַָ֥רְצה כְנ עַן (יב,ה')
על דרך הרמז והניקוד פירש הגר''א לענין הרעב בארץ. כשיצאו חשבו שכאן בכנען פתוחה ידו. לכן נאמר וַּיֵצְא ו לָלֶַּ֨כֶת֙ אַּּ֣רְצָה כְנַָ֔עַן, הנַּ ' בפַּ תח. כ נעַּן. וכשהגיעו לכנען ראו כי רעב בארץ, שכביכול קמוצה ידו ואין כאן שובע. לכן נכתב הנְ ' בָ קָ מץ. ווַּיָבֹ֖א אֵַּ֥רְצָה כנעַּן. הנ' בקמץ. ואע''פ כן לא הרהר אברהם אחר הקב''ה.
וכפירוש רש''י: על הפסוק רעב בארץ. באותה הארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה, שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה.
ולעומקו של מקרא, על דרך הסוד והניקוד. כשיצאו, היתה יציאתם על מנת להשיג בארץ השגות עליונות של חמישים ובגימטריא נ' היינו חמישים. לכן הנ' שערי חכמה. בפַּתַּח. כ נעַּן. כי פתח היא הטעם של ספירת החכמה. וכשהגיעו, ראו כי לא רק נ' שערי חכמה נפתחו להם אלא גם נ' שערים של אצילות שבכתר העליון, הם נ' שערים של רחמים גמורים. שכן ספירת הכתר מנוקדת בקמץ. לכן נאמר וַּיָבֹ֖א ו אֵַּ֥רְצָה כְנָֽעַּן, כֵֽ נעַּן, הנ' בקמץ.
ועל דרך המוסר יאמר: בא הכתוב להודיע כמה שכר יש להקב''ה ליתן על העומד בנסיון שלא להרהר על דבריו, וכגון השגות עליונות אלו שהשיג אברהם בקמץ שבכתר העליון.
וַיַעְתֶ֨ק מִשָ֜ם ההָ֗רה (יב,ח')
הקדמה לפירוש האוה''ח הק': וַיַעְתֶ֨ק הוא לשון הפעיל. שהעתיק והעביר דבר ממקום למקום. על כך פירש אוה"ח הק': לא זכר למי העתיק, [כלומר הכתוב לא הזכיר את מי אברהם העביר], ורש''י ז''ל פירש אהלה, והוא חסר. [כלומר: רש''י פירש שהעתיק משם את האהל וקבעו בהר].
ממשיך אוה''ח הק': ואולי כי רמז שהעתיק צור ממקום שנראה אליו שם. [כלומר כל מקום שהלך אברהם השכינה הולכת עמו]. והוא אומרם ז''ל במסכת ברכות (ה:) בפסוק (איוב יח,ד') הַּלְמַּעַּנ ך תֵעָזַּב אָרֶץ וְיֶעְתַק צּור