פרשת נח מסתיימת "וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן" (בראשית יא, לב), ופרשת לך לך מתחילה "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם יב, א).
נתינת הארץ לאברהם אינה גזל – שהעולם נברא באות שאין בו ממש
ונקדים מה שכתב בספר עיר דוד (לידא – בית החכמה אות תקנג):
יש לדקדק, למה נאמר "ויאמר" ה' אל אברם, ולא "וידבר".
ונראה לבאר בתכלית הפשיטות. דהנה על הפסוק "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) מצינו שתי דרשות: חד אמר (בראשית רבה פי"ב ס"ט), אל תקרי "בהבראם" אלא "באברהם" – שבשביל אברהם נבראו שמים וארץ; וחד אמר (שם ס"ב וס"י), "בה"א בראם" – באות ה"א, אות קלה שאין בה ממש.
ומה נפקא מינה בין שתי הדרשות? הנה רש"י (בראשית א, א) כתב, שלכך פתחה התורה בבראשית, שאם יאמרו אומות העולם לישראל "לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים", יאמרו להם: וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. והקשה השל"ה (תורה שבכתב פ' בראשית אות כח; ועי' לקט יוסף ערך ארץ ישראל אות ח): וכי זהו הדין, שהנותן מתנה יכול לחזור וליטלה? ותירץ, דהואיל ו"בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהלים לג, ו), באמירה בעלמא, הרי זה דבר שאין בו ממש, ומותר לחזור בו.
וכתבו המפרשים, שאף למאן דאמר עקימת שפתים הויא מעשה, כאן אין אפילו עקימת שפתים, שהרי "בה"א בראם": כשאדם פותח את פיו לדבר, מיד יוצאת ה"א מפיו, והיא אות קלה שאין בה ממש. [וכן כתב הרי"ף (סנהרדין טז ע"ב) לגבי עדים זוממין, שאם העידו בתיבת "היה" אין זו עקימת שפתים; ומסיים שם: "וכן אתה מוצא במדרש רבותינו ז"ל, 'בהבראם' – בה"א בראם; ומה עסקו של ה"א? לפי שכל האותיות אדם קופץ את פיו בעת שמוציאן, אבל ה"א לאו; וכך הקדוש ברוך הוא בראם בלא יגיעה ובלא מעשה". וכן כתב הרא"ם (בראשית ב, ד).] ומאחר ש"לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע" (ישעיה מ, כח) ונתבאר, הרי זה כנותן לחבירו דבר שאין בו ממש, ומותר לחזור בו.
נמצא: אם "בהבראם" כפשוטו – שבאות ה"א נבראו שמים וארץ – שפיר יכול הקב"ה לחזור ממתנתו וליתנה לישראל, שהיתה מתנה שאין בה ממש. אבל אם "בהבראם" – "באברהם", אין לנו שום מודעא שבריאת שמים וארץ היתה באות קלה, ושוב אין הקב"ה יכול לחזור ממתנתו, שהרי היתה מתנה של ממש.
והנה בעל הטורים כתב כאן: "ויאמר" – פתח באמירה, בלשון שנברא בו העולם, שבעשרה מאמרות נברא העולם, וכולו לא נברא אלא בזכות אברהם; לכך כתב עליו מאמר. לפי זה אין צורך לדרשת "בהבראם" כדי ללמד שבשביל אברהם נברא העולם, שהרי זה מוכח ממה שפתחה התורה כאן בלשון "ויאמר"; ועל כרחך "בהבראם" בא ללמד את הדרשה האחרת – "בה"א בראם".
ומעתה מבואר. דלכאורה קשה: איך אמר הקב"ה לאברהם ללכת "אל הארץ אשר אראך"? הלא יאמרו אומות העולם "לסטים אתם", שנטל מזה ונתן לזה. ואם משום שברצונו נתנה וברצונו נטלה – גם זה אינו, שהרי הנותן מתנה אינו רשאי לחזור בו. ואין לומר שלא היתה כאן מתנה של ממש, לפי שבאות קלה נברא העולם – מנא לן? דלמא "בהבראם" בא ללמד שבשביל אברהם נברא העולם, ולעולם לא נברא באות קלה.
אבל עכשיו שנאמר "ויאמר" ה' אל אברם, וקשה למה לא נאמר "וידבר" – על כרחך בא להורות שבשביל אברהם נברא העולם, כדברי בעל הטורים. אם כן "בהבראם" מיותר לענין זה, ומוכרח לדרש "בה"א בראם", באות קלה. לפיכך שפיר אמר לו "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך", ואין בזה משום גזל, שהרי היתה מתנה שאין בה ממש, ודו"ק. עכ"ד העיר דוד.
כיבוד אב בעכו"ם תלוי אי הם קרויין אדם
והנה לכאורה יש להקשות: ממה צריך לחשוש ממה שיאמרו אומות העולם "לסטים אתם", הלא גזל עכו"ם מותר (עי' מ"ש אא"ז הש"ך בחו"מ סי' שמח סק"ב)?
אך כתב בספר פתח האהל (ערך הריגה), שאם גזל עכו"ם אסור או מותר תלוי במחלוקת חכמים ורשב"י (יבמות סא ע"א) אם עכו"ם קרויים "אדם": אם קרויים אדם – אסור לגזול מהם; ואם אינם קרויים אדם – מותר. וכן כתב אא"ז בבנין דוד (מקץ אות נח).
והנה רש"י כתב על הפסוק "וימת תרח בחרן": למה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל, ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו; לפיכך קראו הכתוב מת וכו'. ולכאורה קשה, הלא תרח עכו"ם היה, ועובדי כוכבים אין בהם חיוב כיבוד אב, וכלשון הגמרא בקידושין (לא ע"א) על המעשה בדמא בן נתינה: "ומה מי שאינו מצווה ועושה".
אך יש לומר דזה גם כן תלוי אם עכו"ם קרויים אדם. דהנה אמרו בקידושין (ל ע"ב) ובנדה (לא ע"א): "שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו ואמו". ומשם למדנו טעם מצות כיבוד: "בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני". השותפות נאמרה בלשון "באדם". ממילא, לשיטת רשב"י (יבמות סא ע"א) שעכו"ם אינם קרויים אדם, יש מקום לומר שאין בהם השותפות הזו, ואין לאב עכו"ם חלק בבנו המחייב כיבוד.
ויש לרמוז זה בלשון רש"י (עבודה זרה כג ע"ב): עד היכן כיבוד אב ואם – כמה "אדם" מצווה ונזהר בכיבוד אב ואם. מה עשה עובד כוכבים – וכ"ש ישראל שמצווה על כך, עכ"ל. הרי שנקט רש"י "אדם" על המצווה, ובישראל כתב "שמצווה על כך" – למעט עכו"ם, שאינו מצווה.
ובזה יובן הסמיכות. כל הטעם שפתחה פרשת לך לך בתיבת "ויאמר", הוא כדי שלא יאמרו אומות העולם "לסטים אתם". וקשה, והלא גזל עכו"ם מותר! ועל כרחך דגזל עכו"ם אסור, משום שגם עכו"ם קרויים אדם. ומנא לן הא? לזה סיימה פרשת נח "וימת תרח בחרן": שהקדים הכתוב מיתתו כדי שלא יאמרו שלא קיים אברהם כבוד אביו – הרי שגם עכו"ם קרויים אדם.
[ואין להקשות ממה שכתב הרמב"ם (ממרים פ"ה הי"א): גר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו, ולא יבזהו, שלא יאמרו "באו מקדושה חמורה לקדושה קלה", אלא נוהג בו מקצת כבוד. אם כן, גם לצד שעכו"ם אינם קרויים אדם, יש לחוש ממה שיאמרו הבריות. דהתם אינו אלא שלא יבזהו, וינהג בו מקצת כבוד; אבל בעזב את אביו הזקן וללכת לו ודאי אין בזה ביזיון. ומדפירשו חז"ל שהקדים הכתוב מיתת תרח, שלא יאמרו "לא קיים אברם את כבוד אביו", משמע שהיה חייב בכיבודו ממש, ויש לומר שגם עכו"ם קרויים אדם.]