בעל הטחנה קם באמצע הלילה, הלך אל הטחנה, אחז באוזנו של הסייח ולחש לתוכה שלוש פעמים: "מחול לך". כשראה בבוקר שהסייח מת, הבין...

מדוע חשש בעל ה'ברכת שמואל' שגט שסידר נשסל בגלל סשר אחד, למה העדיף רבי אליהו דסלר לצעוד בבוץ ובגשם, ומה לחש בעל טחנה ירושלמי באוזנו של סייח בחצות הלילה

הרב מאיר בנימיני "כִי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִּפְנֵיהֶם" (בראשית ו', י"ג)

אמרו חז"ל שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל. דור המבול עבר על העבירות החמורות ביותר, אך מה שהכריע את הכף היה החמס, נטילת ממונו של האחר. הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל ביאר שהגזל שלהם לא התחיל במעשי שוד גדולים, אלא בגזל של פחות משווה פרוטה, בדברים שאפשר להתווכח עליהם ולמצוא להם היתר. עוד מעשה קטן ועוד היתר, עד שהחושים נעשו קהים, עבירה גררה עבירה, והארץ כולה התמלאה חמס.

סשר שנשכח

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלט הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל', מקרמנצ'וג שבה התגורר, והגיע לווילנא. יום אחד הבחין חתנו, הגאון רבי משה ברנשטיין זצ"ל, שפני חמיו השתנו ודאגה גדולה ניכרת עליהן. לשאלתו השיב רבי ברוך בער שהוא חושש שגרם לפסילתו של גט שסידר בעבר. הדברים נשמעו מבהילים, ועד מהרה התברר מה עורר את החשש. בין ספריו מצא רבי ברוך בער ספר השייך לבית הכנסת בקרמנצ'וג, ועליו חותמת ברורה. הספר הגיע אליו בטעות ונשאר ברשותו, ובית הכנסת היה מעבר לגבול, כך שבאותם ימים לא היה אפשר להחזירו. בדרכו לווילנא עבר רבי ברוך בער במינסק, ורבה של העיר, הגאון רבי אליעזר רבינוביץ זצ"ל, צירף אותו לבית דינו לסידור גט. עתה חשש שאם הספר הופך אותו לגזלן, לא היה ראוי לשמש דיין, ולפי השיטה שכשרות הדיינים מעכבת בגט, עלול הגט כולו להיפסל. רבי משה ניסה להרגיע אותו: אין כאן גזל, הספר הגיע בטעות ואין דרך להחזירו. הוא אף חלק על עצם החשש בנוגע לגט. אך דעתו של רבי ברוך בער לא נחה, עד שנזכר במה שאירע לו בדרך. כנופיית רוצחים התנפלה עליו, וכפסע היה בינו לבין המוות. באותם רגעים אמר וידוי מעומק לבו ושב בתשובה שלמה על כל מעשיו. מאחר שעשה תשובה אמיתית, ובאותה שעה לא הייתה בידו כל אפשרות להשיב את הספר, נחה דעתו מעט שיצא מכלל רשע, וממילא אפשר להכשיר את הגט. זו הייתה רגישותם של גדולי ישראל לממון הזולת: לא לחפש כיצד אפשר להקל, אלא לבדוק שמא נשארה בידם פרוטה אחת שאינה שלהם.

תשעים במקום מאה

הזהירות הזאת נדרשת בכל תחומי החיים. מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל נאנח פעם בסוף שיעורו ואמר: "מי יוכל לעמוד ולומר שלא היה בו גזל? הרי התורה מזהירה את כולם, לא רק סוחרים, אלא אפילו ראשי ישיבות ואברכים וכל אחד". הוא הביא לדוגמה ראש ישיבה שכותב שיש בישיבתו 100 בחורים, בעוד שלמעשה יש בה 90. כל כסף שיתקבל על דעת שיש בה 100 בחורים, יש בו חשש גזל. וכך גם אברך שמקבל כסף על דעת שילמד, ואינו ממלא את התחייבותו. אדם עלול לעלות לשמים בטוח שהיה ישר כל ימיו, ולגלות שבחשבונו הצטברו סכומים שלקח שלא כדין. באותה שיחה סיפר הגראי"ל על דרכו של ה'חפץ חיים' בשעה שהדפיס את ספריו. באותם ימים נהגו מחברי ספרים לעבור בין אנשים ולמכור להם את הספר מראש, ובכסף שקיבלו מימנו את הוצאות ההדפסה. ה'חפץ חיים' עבר בין האנשים וביקש מהם להתחייב לקנות את הספר, אך סירב לקבל מהם כסף מראש. כששאלו אותו לפשר הדבר, השיב שייתכן שיעבור זמן רב עד שהספר יודפס. אם אחד הקונים יסתלק מן העולם בינתיים, יהיה עליו לחפש את יורשיו ולמסור לכל אחד את חלקו בספר, ואולי אחד מהם מתגורר במדינה רחוקה. מנגד, הוא נזקק להלוואה כדי לממן את ההדפסה, ולא רצה ללוות בלי כיסוי. ההתחייבויות שקיבל מן הקונים שימשו לו כיסוי מספיק להלוואה, בלי שיכניס לרשותו כסף שאולי יתקשה להשיב.

ברגל בבוץ

על הזהירות הזאת לימד אף מרן המשגיח בעל ה'מכתב מאליהו' זצ"ל, זמן קצר לאחר שעבר עם הרבנית מירושלים לבני ברק. הם נסעו באוטובוס לתל אביב, משם המשיכו בקו לבני ברק, וירדו בתחנה האחרונה, שהייתה אז ברחוב רבי עקיבא ליד מפעל 'דובק'. היה זה יום חורפי וגשום, הדרכים היו מלאות בוץ, והרב והרבנית נשאו את מזוודותיהם בדרך הארוכה אל ישיבת פוניבז'. לפתע עצרה לידם מכונית. הנהג, תלמידו של הרב דסלר מישיבת גייטסהד, עבד לפרנסתו במפעל וקיבל ממנו מכונית לצורכי העבודה. כשראה את רבו ירד מיד, נטל את המזוודות וביקש להכניסן לרכב. רבי אליהו עצר אותו: "המכונית אינה שלך. היא שייכת למפעל וניתנה לך לצורכי העבודה, לא כדי להסיע אותי". התלמיד מיהר להרגיע ואמר שיש לו רשות לקחת נוסעים. "מי נתן את הרשות", שאל הרב, "בעל המפעל או הממונה עליך?" התלמיד השיב שהממונה, שהרי את בעל המפעל הוא כמעט אינו פוגש. "וכי המכונית שייכת לממונה?" תמה רבי אליהו. "הוא רשאי לתת לך הוראות, אך מניין לו רשות להתיר שימוש פרטי ברכוש שאינו שלו?" "מה יעשה הרב כעת?" שאל התלמיד הנבוך. "שום דבר", השיב רבי אליהו בפשטות, "אלך ברגל". התלמיד לקח את המזוודות ברכבו, ורבי אליהו דסלר המשיך ברגל בבוץ ובגשם, ולא היה מוכן ליהנות מרכב המפעל בלי לדעת שבעליו התיר זאת.

מחילה בחצות

בשנת תר"ן התיישב יהודי בירושלים ופתח טחנת קמח קטנה. בתחילה טחן מדי שבוע מעט קמח בעזרת סוסים בעבור בעלי הבתים שבסביבה. עם הזמן הצליח במסחרו ושכר עוזר בשם ראובן, שעבר בין הלקוחות ורשם כמה קמח מבקש כל אחד. לאחר זמן נפטר ראובן, וזמן קצר אחר כך נולד לסוסה שבטחנה סייח קטן וחרוץ. הסייח עבד בכוח ובמרץ יוצאי דופן, כאילו נאסף בו כוחם של כמה סוסים. רבים ביקשו לקנות אותו, אך בעל הטחנה סירב, שהרי היה נחוץ לעבודתו. לבסוף הלשינו עליו למושל שיש ברשותו סוס פלא, והמושל שלח פקיד לקנותו. בעל הטחנה חשש לסרב, והסכים שיבואו לקחת את הסייח למחרת. באותו לילה ראתה אשתו את בעלה קם בחצות, מדליק פנס ויוצא מן הבית. כעבור שעה שב, ולא סיפר דבר. בבוקר נמצא הסייח מת, ולתדהמת השכנים, בעל הטחנה שמח שמחה גדולה. לשאלתם סיפר שראובן בא אליו בחלום ובכה בדמעות. הוא גילה שבחייו גנב ממנו בלי ידיעתו, ובבית דין של מעלה נגזר שנשמתו תתגלגל בסייח, ובעבודתו הקשה ישיב את מה שגנב. עתה, משנמכר הסייח למושל, חשש ראובן שתאבד ממנו האפשרות להשלים את תיקונו, והתחנן שימחל לו בלב שלם. בעל הטחנה קם באמצע הלילה, הלך אל הטחנה, אחז באוזנו של הסייח ולחש לתוכה שלוש פעמים: "מחול לך". כשראה בבוקר שהסייח מת, הבין שהמחילה התקבלה, ושמח שזכה להציל נפש מישראל מצערה.

למי אחזיר?

אף הגראי"ל שטיינמן זצ"ל סיפר על מעשה שנותר חקוק בזיכרונו עשרות שנים. בצעירותו, בשנת תרצ"ט, שהה במילאנו. באותה תקופה היה מותר לשלוח במעטפה סכום של עד 25 לירטות, והוא שלח כמה מעטפות במקום אחת, בניגוד להוראות. שנים רבות אחר כך עדיין הטריד אותו הדבר. "מה אעשה עכשיו?" שאל. "למי אחזיר את הכסף, למוסוליני? לשם מה הייתי צריך לעשות זאת, בשביל רווח של כמה פרוטות? ולא עשיתי זאת אפילו בשביל עצמי, אלא בעבור אדם אחר. איך אשיב את מה שעשיתי אז?" אחד הנוכחים ניסה לנחמו: אם הוא זוכר מעשה קטן שאירע לפני שנים רבות כל כך, מן הסתם לא היו עוד מקרים כאלה בחייו. "נכון", השיב הגראי"ל, "אבל אז עשיתי זאת, ואולי כמה פעמים". אחר ניסה לומר שאולי הייתה זו רק טעות של גוי, אך הגראי"ל הבדיל מיד בין טעות של גוי, שבמקרים מסוימים אין חובה לתקנה, לבין הטעיית גוי, שאסורה. הוא לא חיפש דרך להקטין את המעשה, אף שעברו מאז עשרות שנים ואף שלא ידע עוד למי אפשר להשיב את הסכום. הזהירות בממון מתחילה דווקא במקומות הקטנים: בשימוש בחפץ של מקום העבודה, בדיווח שאינו מדויק, בזמן שעליו מקבלים תשלום, בספר שנשאר בבית, בחוב קטן שנשכח, ובהיתר שאדם מעניק לעצמו בלי שבעל הממון נתן אותו. דור המבול לא התחיל במעשי גזל גדולים. הוא התחיל בפרוטות, בתירוצים ובהרגל לומר שאין זה נורא כל כך, ומשם הלכה הארץ והתמלאה חמס.