הגאון רבי יחיאל צוקר, מרבני ישיבת 'תורה בתפארתה' ומחבר ספרי 'להאיר' על פסק דין שהוציא ה'בן איש חי' על לגימת מים אחת במדבר, וכיצד גילה גביר תלמיד חכם את התרגיל של היצר
"וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם" (בראשית ט', כ"ג)
סיפר הרב אריה לעזר מארצות הברית על יהודי מוויליאמסבורג שנפטר לפני שנים מספר. בערוב ימיו כינס סביבו את ילדיו ונכדיו הרבים וגילה להם סוד: "דעו לכם, שמלכתחילה לא הייתם אמורים כלל לבוא לעולם, שכן אני, סבכם, כבר נואשתי מן החיים.
את המלחמה הנוראה עברתי, וממנה יצאתי בודד וגלמוד. הורים, אחים, אחיות, ילדים, איש לא נותר. הכול עלה בעשן והיה לאבק שרפה. התייאשתי מהחיים ולא ראיתי עוד טעם בקיומי. התגלגלתי ממקום למקום, חסר כול, בלי כל כוונה להתקדם לאן שהוא בחיים, והקמת בית הייתה רחוקה ממחשבותיי כרחוק מזרח ממערב.
יום אחד הייתי צמא למים. חלפתי על פני בית כנסת, ומתוכו בקע קול לימוד. נכנסתי פנימה. בפינת החדר ישב מלמד זקן עם קומץ בחורים ולימד אותם. בעודי עומד ליד ברז המים, שמעתי את דבריו: 'שמעו נא', אמר להם, 'לקחו מכם את ההורים, את הדודים והדודות, את האחים והאחיות. אך דעו, כי יש דבר אחד שלא יכלו ליטול מכם'.
הוא השתהה לרגע, מותיר את תלמידיו במתח, ואז הכריז: 'את היצר הרע לא לקחו מכם!'
באותו רגע חולל המשפט הזה מהפך בחיי. פתאום הבנתי: יש לי יצר הרע! יש כוח המתמודד כנגדי! ואם יש מלחמה, יש תקווה. קמתי על רגליי והחלטתי להילחם. כך, מתוך אותה נקודה, הקמתי משפחה ובניתי את חיי מחדש".
בין טלית לקבורה
בפרשת השבוע, לאחר סיפור המבול, מתארת התורה את מעשה נח, אשר נטע כרם, שתה מן היין והשתכר באוהלו. על מעשה שם ויפת, שכיסו את אביהם, נאמר: "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית". התורה נוקטת לשון יחיד, "וַיִּקַּח", אף שהפעולה נעשתה על ידי שניים. מדוע לא נאמר "ויקחו"?
רש"י, בשם חז"ל, מבאר: "אין כתיב ויקחו אלא ויקח, לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת". בעקבות ההבדל במאמץ נגזר גם שכרם השונה. שם, שהתאמץ יותר, זכו בניו למצוות ציצית, ואילו יפת זכה שבניו יזכו לקבורה, כנאמר על גוג ומגוג: "אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר".
התבוננות בדברים מעוררת תמיהה. הרי שני האחים פעלו יחדיו, שניהם הלכו אחורנית ושניהם כיסו את אביהם. כיצד ייתכן פער כה עצום בשכרם? האחד זוכה לקבורה, שכר חשוב כשלעצמו, המבטיח שכבוד גופות צאצאיו יישמר ולא יהיו כדומן על פני השדה, אך זהו שכר הקשור בסופם של החיים. לעומתו, השני זוכה למצוות ציצית, מצווה המלווה את האדם בחייו, שעליה נאמר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֺת ה'". מצווה זו, כדברי חז"ל, כוחה רב למשוך שפע רוחני, להרחיק מן החטא ולהציל מעוני. הפער בין השניים נדמה כמעט אינסופי.
התשובה כולה גנוזה במילה אחת: מאמץ. שם התאמץ במצווה "יותר" מיפת.
וכבר לימדנו מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, כי ההבדל בין המתאמץ יותר לבין המתאמץ פחות דומה כמעט להבדל שבין העושה את המצווה לבין מי שאינו עושה אותה כלל. זהו יחסה של התורה למאמץ, ומכאן נובע גם הפער העצום בשכר.
מאמץ שמעצב גורלות
עיקרון זה מאיר באור יקרות גם בסיפורן של רות וערפה. שתיהן, כלותיה של נעמי, ביקשו לדבוק בה' ובאמונת ישראל. נעמי ניסתה להניאן מכך, כדין כל גר הבא להתגייר, שאנו מצווים לבדוק את רצינות כוונותיו, אך הן התעקשו בתחילה. לבסוף נאמר: "וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ". ובכך לא די. הפסוק המכריע הוא זה שאחריו: "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ". הגאון מווילנא מדייק: לא נאמר "מתעקשת" אלא "מתאמצת". נעמי ראתה ברות מאמץ יתר, תוספת של מסירות נפש שלא הייתה בערפה.
התוצאות ידועות לכול: מרות יצא דוד המלך, ומזרעו עתיד לצאת מלך המשיח, ואילו מערפה יצא גלית הפלשתי, מחרף מערכות ישראל. שני עולמות הפוכים, שגורלם נחרץ על חודו של מאמץ קטן נוסף.
הדברים אמורים גם בנח עצמו. בתפילת מוסף של ראש השנה אנו מסיימים את ברכת 'זכרונות' במילים "וְגַם אֶת נֹחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ", על סמך הכתוב "וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ". לכאורה, מה החידוש הגדול בזכירה זו? הרי באותה עת העולם כולו חרב, ורק נח ובני ביתו נותרו בתיבה. וכי יעלה על הדעת שהקב"ה ישכח אותו?
אלא, כפי שמבארים גדולי הדורות, גדולתו של נח לא הייתה בהיותו צדיק מושלם, אלא בעצם המאמץ להיות שונה. "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו": בדור שכולו השחית את דרכו, הנטייה הטבעית היא להיסחף עם הזרם, אך נח התאמץ. הוא נאבק לשמור על צלם אנוש בסביבה של קלקול מוחלט. זוהי הזכירה הגדולה שזוכר לו הקב"ה: את המאמץ. וזהו גם המסר העצום של ראש השנה: די במאמץ קטן, בשינוי כיוון, כדי לשנות את גזר הדין.
מחיר מים במדבר
מעשה בשני סוחרי יהלומים מצליחים, חיים ושלמה, שנהגו לנדוד למרחקים כדי למכור את סחורתם. מסלול נסיעתם הקבוע כלל חצייה של מדבר רחב ידיים, והם חישבו במדויק את כמות המים שתידרש להם.
כעבור ימים אחדים הבינו השניים כי תעו בדרך. ככל שנקפו השעות, הלכה והידלדלה אספקת המים. הם חיפשו נואשות דרך מוצא מן המדבר, אך לשווא. לבסוף הגיע שלמה לבקבוק המים האחרון שלו, ועד מהרה רוקן גם אותו עד הטיפה האחרונה. הם המשיכו ללכת בחום הלוהט, השמש קופחת על ראשם, ופיו ושפתיו של שלמה צחיחים ויבשים. הוא פנה לשותפו והפציר בו: "אנא, תן לי מעט מים. כוחי אזל, אני חש סחרחורת ולא אוכל להמשיך".
"איני יכול לוותר עליהם", השיב חיים, "אני זקוק להם לעצמי". שלמה לא ויתר: "אני מתחנן, אתן לך 100 אלף לירות תמורת לגימת מים אחת!"
"בסדר", אמר חיים, "תמורת 100 אלף לירות, קח". והוא הגיש לו לגימה.
כעבור דקות ספורות, באורח נס, פגשו השניים רוכב גמלים ערבי שהכווין אותם, ובתוך זמן קצר מצאו את דרכם אל מחוץ למדבר. עם שובם הביתה ערכו סעודת הודיה גדולה לבורא עולם על שניצלו מן התלאה הנוראה.
כעבור ימים מספר ניגש חיים אל שלמה: "שלמה, אתה חייב לי 100 אלף לירות".
"על מה ולמה?" תמה שלמה.
"תמורת המים שנתתי לך".
"רגע אחד", אמר שלמה, נכנס לביתו וחזר ובידו כוס מים. "הנה, אני מחזיר לך את חובך".
"לא ולא", התעקש חיים, "אתה חייב לי 100 אלף לירות, ואני רוצה את הכסף".
"באיזו זכות אתה דורש את הכסף?" טען שלמה.
החליטו השניים להביא את דינם לפני ה'בן איש חי' זי"ע, לדין תורה.
ה'בן איש חי' שמע את טענות שני הצדדים ופסק: "שלמה, צר לי, אך הצדק עם חיים, ועליך לשלם לו 100 אלף לירות. אין להשוות מים כאן בעיר למים בלב המדבר. חיים נפרד ממים שהיו יקרים לו מפז באותה שעה, מים שערכם באותו רגע היה אכן 100 אלף לירות. אינך יכול לפרוע את החוב במים מכאן. עליך לשלם את הסכום המלא".
הרמב"ם מלמדנו כי איננו יכולים לאמוד את ערכה של מצווה. אנו נוטים לחשוב: "מה כבר עשיתי? בסך הכול עצמתי את עיניי, מה ערכו של מעשה כזה? בלמתי את פי, מה ערכה של שתיקה חד פעמית?" אך הערך אינו תלוי במצווה עצמה, אלא בנסיבות הסובבות אותה. בחברה פורקת עול שבה אנו חיים, כשהניסיונות כה עצומים וסוחפים, ואדם חש שאינו מסוגל לוותר על אותו סיפוק כביכול, ואז הוא מוצא עוז בנפשו ומסיט את מבטו, התוכלו לשער מהו ערכו של מעשה כזה?
בדור שטוף תקשורת, המסיתה ומדיחה אותנו לדבר על הכול, ולא משנה אם מדובר באיש פשוט או חלילה בענק שבענקים, ויושב לו האחד ודומם ובולם את פיו, הנוכל לשער את ערכה של בלימה כזאת? רק בורא עולם יכול לחשב באמת את שוויה.
בעולם כה בלתי מוסרי, שבו כה מעטים העושים זאת, עולם ההולך ומידרדר מטה מטה, ריבונו של עולם כביכול משתוקק שיהיה עוד יהודי אחד שיצטרף לחבורת "בני המאמינים", המוצא את הגבורה לומר: לא! אני מחובר לדבר נעלה יותר. "וְנֶאֱמָן הוּא לְשַׁלֵּם שְׂכָרוֹ": בורא עולם בעצמו ישלם לכל אחד ואחד מאיתנו את שכרו, על כל פעם ופעם שבה אנו כובשים את היצר הרע.
צדיקים בעקבתא דמשיחא
גיסי, הרה"ג רבי אריה רוזנפלד שליט"א, שיתף אותנו בהתעוררות פנימית מתוך תפילות הימים הנוראים. אנו מבקשים: "ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברינה יגילו". התפילה הזו מכוונת לימינו, ימות המשיח. כולנו יודעים שיש ירידת הדורות. אנו שומעים מהורינו על מושגים נעלים שהיו בישיבות בתקופתם, והמרחק במושגים בין דורנו לדורם הוא כמרחק של יותר מעשרה דורות. מי שיש לו סב זקן ושומע ממנו מושגים, יודע שאנו ממש נדמים כקופים לידם. את נוסח התפילה הזה לא כתבנו אנו, בני הדור הזה. כתבו אותו אנשי כנסת הגדולה, והם קוראים לאנשי דורנו צדיקים, ישרים וחסידים. היתכן? הרי לעומת אנשי כנסת הגדולה איננו אפילו בבחינת נמושות!
התשובה היא, אדרבה: אנשי כנסת הגדולה הביטו על הדור שלנו, דור תהפוכות עם ניסיונות נוראים שלא היו כמותם מששת ימי בראשית, שההתגברות בו נדרשת בכל צעד ושעל, והם זועקים: אתם כולכם צדיקים, ישרים וחסידים!
מי בעל הבית?
נסיים במעשה מופלא שסיפר המגיד הנודע רבי יעקב גלינסקי זצ"ל על יהודי, גביר מופלג ובעל צדקה, שהיה גם תלמיד חכם מובהק, וזכה שכל צאצאיו מפארים את עולם התורה והישיבות. הרב גלינסקי שאל אותו לסוד הצלחתו.
"הייתי בחור מוצלח ששקד על התורה", סיפר האיש, "ונלקחתי כחתן אצל יהודי אמיד. לאחר עשר שנות לימוד בכולל בתמיכת חותני, פתח לי חותני מפעל לפרנסתי. אך חפצתי לקבוע עיתים לתורה בשעות הבוקר, כשהראש צלול. ביקשתי מאשתי שתחליף אותי במפעל בין 9:00 ל-10:00, כדי שאוכל ללמוד משעה 8:00, והיא הסכימה בשמחה.
לאחר ימים ספורים אמרה לי רעייתי: 'השעה שבין 9:00 ל-10:00 היא שעת השיא בעסקים. לקוחות רבים פונים בשאלות דחופות שרק אתה יכול להשיב עליהן, ואינני יכולה להסתדר לבדי'. הבנתי וקיבלתי את דבריה: 'אם כן, אגיע למפעל ב-9:00, ואקבע את לימודי בין 10:00 ל-12:00'.
אך להפתעתו, מרגע ששינה את סדריו, לא צלצל הטלפון ולו פעם אחת בשעה 9:00. הדממה נמשכה יום אחר יום, ודווקא השעות שבין 10:00 ל-12:00 הפכו לפתע לעמוסות ביותר. "באותו רגע", אמר, "הבנתי את התרגיל...
"פניתי אל היצר הרע ואמרתי לו: 'אני בעל הבית על המפעל הזה, לא אתה! אינך יכול להכתיב לי את סדר יומי'. הודעתי לאשתי בנחרצות: 'מהיום אני לומד מדי בוקר משעה 8:00 ועד 12:00, ואגיע למפעל רק בצהריים'. ולמרבה הפלא, הלקוחות הרציניים התרגלו לפנות אליי מ-12:00 ואילך. כך זכיתי להישאר איתן בלימודי, לראות נחת מילדיי ולהתפרנס בכבוד ובהרחבה".