"מחר בבוקר, אעיר אתכם לפני עלות השחר. תלבשו בזריזות את בגדי השבת, ותצעדו איתי למקום תצפית שממנו נראה את הנס..."

מדוע העיר המלבי"ם את בני ביתו לפני עלות השחר, הלבישם בגדי שבת והוליכם אל השדות שמחוץ לעיר, ואיזה נס הבטיח שיראו שם

הרב צבי גטקר
"וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח', כ"ב)

לקראת ראש השנה האחרון התרחש בארצות הברית אירוע היסטורי: גדולי מנהיגי היהדות, אדמו"רים וראשי ישיבות, הוזמנו לביקור נימוסים בבית הלבן שבוושינגטון, משכנו של הנשיא.

אין אתנו יודע מה דיברו הגדולים שהתייצבו לפני הרוזן החשוב, אך עיקרם של דברים היה הודיה לנשיא על פועלו למען קהילות היראים באמריקה, וניצול ההזדמנות להציף נושאים הצריכים שיפור ותיקון, ועוד ענייני כלל ישראל שביקשו ממנו, כל אחד בנפרד וכולם יחד.

מפי השמועה שמענו כי במהלך הפגישה הביע הנשיא טראמפ את פליאתו: כשהוא נפגש עם יהודים, כולם מלאים הודיה על פועלו, ובפרט על החנינה שהעניק לאסיר המפורסם הרב שלום מרדכי רובשקין. אך על תקיפת מתקני הגרעין האיראניים, שאיימו על מיליוני יהודים בארץ הקודש, כמעט אינו מקבל תודות. מדוע זה כך, תמה.

איני יודע מה השיבו לו מנהיגי הדור, ואם השיבו כלל. אבל התמיהה הזו, על הודיה גדולה על דבר קטן לעומת דבר גדול באמת, הזכירה לי מעשה נפלא.

שהרי בעצם, תמיהת נשיא ארצות הברית נוגעת גם לנו. אנו רגילים ב"ה להודות על הצלחות קטנות, על סייעתא דשמיא שאינה מן המניין. אנו מתרגשים מגילויי השגחה פרטית שנשלחים אלינו, ומודים עליהם. אבל על ניסיך שבכל יום עמנו, על חיינו המסורים בידך, אנו מודים כמצוות אנשים מלומדה. וחבל.

נס לפני עלות השחר

רבינו מאיר לייבוש ויזר, הידוע בכינויו המלבי"ם, כיהן כרב בעיר חשובה. ערב אחד, רגיל וחשוך ככל ימות השנה, הפתיע המלבי"ם את בני ביתו והודיע כי מחר יתרחש בעיירתם נס מיוחד במינו, ועליהם להתכונן אליו כראוי.

"מחר בבוקר", הודיעם אביהם הגדול, "אעיר אתכם לפני עלות השחר. תלבשו בזריזות את בגדי השבת, ותצעדו איתי למקום תצפית שממנו נראה את הנס".

כאשר אמר כן היה. בבוקר השכם העיר את כולם וזירזם להתלבש. הם ננערו ממיטותיהם בריגוש ובחרדת קודש: מי יודע מה ראה אביהם בחזונו, ומה יודע הוא בקרבתו אל האלוקים שהם יזכו לראות. ברכות השחר נאמרו ברוב התרגשות, והשיירה הקטנה יצאה לדרכה.

המלבי"ם, חבוש בכובע יום טוב ועששית בידו, צעד בראש, כולו אומר קודש, ובני ביתו, לבושים מחלצות ומכורבלים במעיליהם, צעדו אחריו נרגשים. כך הלכו כרבע שעה, עד שהגיעו אל השדות המקיפים את העיירה.

המלבי"ם נעצר, התבונן אל האופק, כיבה את אור העששית המרצד ולחש: "תיכף, בסייעתא דשמיא, נזכה לראות נס פלאי".

"הביטו סביבכם", אמר. "מה אתם רואים בכל מלוא האופק? כלום. הכול שחור". ולפתע נרגש אביהם הקדוש: "הנה זה מתחיל, הביטו אל האופק, הוא מתבהר!

מה זאת? כיצד נהיה הפלא? התבוננו, מנורת אש מאירה את האופק, כבר אנו יכולים לזהות איש את רעהו. נהיה אור! המתינו רגעים מספר ותראו מה מאיר את העולם, כיצד עולם שלם שטבל בחושך עבה מתבהר ומאיר, באור שעוצמתו הולכת ומתחזקת.

והנה כבר מבצבצת השמש הענקית, הנצו קרניה, והיא מחממת אותנו ומפשירה את הקור השורר ברחובות. הפלא ופלא! הודו לה' כי טוב, על ניסיך שבכל יום עמנו".

"ההבטחה 'וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ'", אמר המלבי"ם בסיום השיעור המוחשי והמרגש, "אינה מקהה את הצורך והחובה להודות על נס תמידי. להיפך, היא מחייבת: להודות לא רק על היום שהגיע, אלא גם על הביטחון והידיעה שהנס הזה יתרחש גם למחרת".