הבהלה בבית הייתה גדולה

מתוך שיחה של המשגיח הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח ישיבת קמניץ, אשר הוקלטה ונכתבה על ידי תלמידו נפש נקי וצדיק רבי חיים אליעזר שטערן בן יבלחט"א רבי נחום שליט"א

"וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (בראשית ו', כ"ב)

היה בירושלים של פעם דיין מבית דינו של מרן רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, רבי זלמן ב"ר נחום, שנודע בפי כל כרבי זלמן בהר"ן. גאון עצום היה, ועובד ה' מופלא. בשבועות השובבי"ם הייתה לו קביעות שקשה לנו אפילו לשער: הוא היה מתענה משבת לשבת. בסעודה שלישית, לפני השקיעה, היה מקבל עליו תענית, ואת הפת הבאה היה אוכל רק בליל שבת שלאחר מכן, אחרי תפילת ערבית. שישה ימים רצופים בלי אוכל.

את הסיפור הבא שמעתי לפני יותר מ־30 שנה מאחד מגדולי זקני ירושלים, וכדאי לשמוע אותו כדי לראות מה הייתה ה"ריינקייט", הטהרה, של אנשים כאלה.

"מהר, תביאו משהו לאכול"

יום שישי אחד בימי השובבי"ם, כשלוש שעות לפני הדלקת הנרות, נפתחה דלת הבית ורבי זלמן נכנס. בני המשפחה ידעו היטב שהוא נמצא ביומה השישי של התענית, ושבעוד שעות ספורות הכל יסתיים. אבל הוא לא חיכה. "מהר", אמר, "תביאו לי משהו לאכול".

הבהלה בבית הייתה גדולה. שישה ימים של צום, וכעת, כשהסוף כבר נראה באופק, הוא מבקש לאכול? הם היו בטוחים שהוא עומד להתעלף, שאפסו כוחותיו. מיד הביאו לפניו חתיכת חלה וחתיכת דג. רבי זלמן נטל ידיו ואכל.

כשסיים את החלה ואת הדג, פנה לבנו ואמר: "עכשיו תביא לי גמרא שבת".

הבן לא הבין מה הקשר, אבל מיהר להביא. רבי זלמן פתח את הגמרא, עיין בה, ולפתע אמר: "ברוך ה', ברוך ה'".

תענית שמפריעה ללימוד

עכשיו כבר לא התאפק הבן ושאל: "אבא, מה קרה כאן? זה שנים שזה מנהגך, להתענות משבת לשבת. מדוע ביטלת אותו דווקא היום, שלוש שעות לפני הסוף?"

השיב לו רבי זלמן: "ישבתי בבית המדרש ולמדתי תוספות אחד, ולא הבנתי אותו. ואמרתי לעצמי: להתענות ולא להבין תוספות? זה לא הרצון של הקב"ה, זה לא התכלית של התענית".

הבה נתבונן. לכאורה, היה לו פתרון פשוט: שילמד בינתיים בבקיאות, ובלילה, אחרי שיאכל, יחזור לאותו תוספות ויתייגע בו. שלוש שעות בסך הכל. אבל רבי זלמן לא חשב כך. הוא לא התענה מפני שהתרגל, ולא מפני שזה מנהג יפה. הוא התענה משום שזה רצון ה'. ואם התענית מחלישה את כוח המחשבה, את כוח העיון, עד שאינו יכול להבין תוספות, הרי שכבר אין זה רצון ה'.

לכן עשה התרת נדרים שם, בבית המדרש, ולא חיכה ללילה. שלוש שעות לפני השבת הלך לביתו לאכול, כדי שיוכל להבין את התוספות. כי זה רצון ה'.

ולא יותר מזה

ככה הם התענו. התעניות שלהם היו בקדושה ובטהרה, רק כדי לעשות רצון ה', ולא יותר מזה. לא היה שם שום חשבון של עצמם, שום רצון "להשלים" את השבוע. ברגע שהתברר שהתענית כבר אינה רצון ה', לא הייתה לה בעיניהם שום חשיבות.

זו העבודה: לא לשאול מה אני רגיל לעשות, ולא מה נראה גדול בעיני, אלא מה הקב"ה רוצה ממני עכשיו. ולפעמים, דווקא חתיכת חלה ודג שלוש שעות לפני השבת הם העבודה הגדולה ביותר.