רבי יצחק אלחנן היה שקוע בלימודו, ולא שם לב שהעגלה נוסעת לכיוון אחר לחלוטין

כך "נחטף" הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל מהעיירה השקטה נעשוויז אל כס הרבנות בנובהרדוק

"וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ" (בראשית ח', ט')

יש אנשים שכל משאלתם היא פינה שקטה ללמוד בה, אבל הכלל אינו מניח להם. כזה היה הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, שבחידושיו המופלאים ובכוח הכרעתו ההלכתית היה משבר הרים ומשדד עמקים, ושביקש לעצמו מנוח בעיירה קטנה, עד שגדולתו לא הניחה לו.

בשנת תר"ו החל רבי יצחק אלחנן לכהן כרבה של העיר נעשוויז. בתקופה זו התפרסם ושמו יצא למרחקים, בזכות גדלותו בתורה, מידותיו המופלאות והנהגתו את קהל עדתו, שהיה להם כאב רחמן, אוהב ודואג.

מבחינה חומרית, פרנסתו הייתה מצומצמת. הקהילה הייתה ענייה ולא יכלה לשלם את שכרו ביד רחבה. ובכל זאת, רבי יצחק אלחנן אהב את המקום. ענייני הרבנות לא גזלו מזמנו יותר מדי, והוא יכול לשבת וללמוד יומם ולילה בלי הפרעה, ולעמול בתורה שהייתה משוש חייו ושורש חיותו.

משום כך, אף שהגיעו אליו הצעות מקהילות גדולות ומכובדות יותר, שהציעו לו כהונה רמה, משכורות נדיבות ותנאים טובים לאין ערוך, לא קיבל אף אחת מהן. עיקר חייו וייעודו היה לגדול בתורה, ובעיניו המקום האידיאלי לכך היה העיירה הקטנה, הנידחת והשקטה.

דין תורה שהפך למשפט

באותה תקופה אירע מקרה שגרם לו צער רב. שני אנשים הגיעו אליו לדין תורה. לפני תחילת הדיון הפקיד כל אחד מהם בידו שטר חוב, שבאמצעותו יוכל הרב לבצע את פסק הדין. רבי יצחק אלחנן שמע את שני הצדדים, בירר וליבן את כל צדדי הספק, והכריע לטובת אחד מהם.

הצד שהפסיד סירב לקבל את הפסק. מאחר שבידי הרב היה מופקד שטר החוב שלו, נתן אותו הרב לצד הזוכה, וכך כפה את קיום הדין.

על פי ההלכה, הכריע רבי יצחק אלחנן כראוי. אבל כפיית הדין הייתה באותם ימים בניגוד לחוקי הממשלה, והצד המפסיד, שלא השלים עם התוצאה, תבע את הרב בערכאות בעיר קוברין.

המשפט נמשך כמה חודשים, ובמהלכם נאלץ רבי יצחק אלחנן לכתת את רגליו שוב ושוב לקוברין כדי להילחם על זיכויו. הדבר גרם לו סבל רב, אך הקושי הגדול ביותר לא היה הדרך והטרחה. לימודו ושלוות נפשו הופרו, וראשו, שהוקדש לתורה, נאלץ להיות טרוד בעניינים כאלה. אלה היו בעיניו הייסורים הגדולים ביותר, וכך התייסר חודשים ארוכים.

יהודי נובהרדוק נחלצים

דבר המשפט, ומה שעובר על הרב בעקבותיו, הגיע לאוזני יהודי העיר נובהרדוק. הם זעמו על חילול כבוד התורה ועל ביזוי אדם גדול שנאלץ לעסוק בעניינים כאלה, והחליטו לפעול כדי לשים לפרשה קץ. עשירי העיר ונכבדיה הפעילו את קשריהם אצל השלטונות, והמשפט הסתיים בזיכויו המלא של הרב.

אבן נגולה מעל לבו. רבי יצחק אלחנן שמח מאוד על הסוף הטוב של הפרשה שהטרידה את מנוחתו זמן רב, ובעיקר שמח שיוכל כעת לשבת שוב על התורה ועל העבודה בלי מפריע, כמימים ימימה.

אבל לפרשה הייתה השלכה נוספת, שהוא עצמו לא צפה. פרנסי נובהרדוק ניסו כבר זמן רב לשכנע אותו לכהן כרב עירם, שהייתה עיר חשובה, וכהונת הרבנות בה נחשבה מהחשובות באותם ימים. בתקופת ההשתדלות למען זיכויו הכירו מקרוב עוד יותר את גדלותו העצומה, והגבירו את לחציהם שייעתר להם ויהיה להם לרב ולמנהיג.

רבי יצחק אלחנן סירב שוב. הוא העדיף את העיירה הענייה והשקטה, שבה יוכל להמשיך ללמוד בהשקט ובשלווה. ובני קהילתו בנעשוויז, שהיו קשורים אליו ואהבו אותו אהבת נפש, עמדו על המשמר והדפו כל ניסיון לקחת מהם את רבם ועטרת תפארתם.

הנסיעה שלא נגמרה

יום אחד הגיעו לבית הרב שני אנשים. הם סיפרו לו על סכסוך גדול שפרץ בעיירה סמוכה בעניין ציבורי, וביקשו שיבוא עמם כדי לעזור להם ליישב את המחלוקת הקשה.

רבי יצחק אלחנן, שדרכו הייתה ללכת לכל מקום כדי להשכין שלום ולכבות את אש המחלוקת, נענה בחפץ לב ועלה למרכבתם.

מיד עם תחילת הנסיעה פתח בלימודו, כאילו הוא יושב בבית המדרש. הוא היה שקוע בלימוד כל כך, שלא שם לב שהעגלה נוסעת לכיוון אחר לחלוטין ממה שדובר.

כשירד הערב עצרו ופנו לאכסנייה מקומית כדי ללון בה. גם אז, כשהוא שקוע והוגה בתורה, לא הבחין רבי יצחק אלחנן שאין הם בדרך למקום שעליו דובר כלל.

עם עלות השחר קמו, התפללו שחרית, סעדו את לבם והמשיכו בדרכם. הם נסעו ונסעו, עד שהגיעו לנובהרדוק.

"מזל טוב!"

בכניסה לעיר המתינו להם רבים: רבני העיר, נכבדיה וציבור גדול מתושביה. הם קיבלו את פני הרב בברכת "מזל טוב", והודיעו לו כי בהחלטת כל בני הקהילה הוחלט למנותו לרב עליהם, וכי לא יניחו לו לשוב לביתו עד שיובאו לכאן גם שאר בני משפחתו.

כשנודע הדבר בנעשוויז, מחו בני הקהילה בחריפות על "חטיפת" רבם האהוב והנערץ. אבל בני נובהרדוק עמדו כחומה בצורה ולא התרגשו מהמחאות.

כך החלה רבנותו בעיר החשובה נובהרדוק, שבה כיהן משנת תרי"א במשך יותר מ-13 שנים, עד שנת תרכ"ד. בתקופה זו יצא שמו למרחקים, ולמרות גילו הצעיר נחשב לאחד החשובים שברבנים ולמגדולי הפוסקים בדור. לא רק ענייני העיר והקהילה הגדולה היו מוטלים על כתפיו. קהילות קרובות ורחוקות שיתפו אותו בענייניהן, וסוגיות הנוגעות לכלל ישראל הובאו לפניו לשמוע את דעת תורתו. ורבי יצחק אלחנן, כאב אוהב וכמנהיג נאמן, נענה לסייע בכל מקום ובכל שעה.

הרב שלא רצה להיות רב

ואולי דווקא משום שהוא עצמו ברח מהרבנות, ידע לזהות את מי שבורח ממנה.

כשביקשו בני קהילת קוסובה למנות רב לעירם, פנו לרבי יצחק אלחנן ושאלו את מי הוא ממליץ. הוא המליץ על רבי שאול קצנלבוגן, גדול בתורה ונחבא אל הכלים, שעד אז העדיף לעמול בתורה בשקט ובצנעה כשהוא סמוך על שולחן חותנו בגרודנא. אף שלא כיהן מעולם בתפקיד רבני, הכיר אותו רבי יצחק אלחנן והעריך אותו מאוד.

בני קוסובה הכינו כתב הכתרה ופנו לרבי שאול. אבל הוא סירב: "אין אני ראוי להיות רב, ואין לי כל שאיפה להיות רב. ברצוני להמשיך להגות בתורה בשקט ובלי טרדות".

רק כשאמרו לו שההמלצה עליו באה מפי רבי יצחק אלחנן, חש שאינו יכול לדחות אותה. וכך היה רבי שאול לרבה של קוסובה.

(מתוך הספר "רבי יצחק אלחנן ספקטור")