התפרסם תיעוד ישן שבו נראה החשץ חיים. רבים דנו בשאלה ממה בדיוק התעוררו כל כך. אחד אמר: הזריזות. אחר אמר: הדרך שבה לא נתן לאיש לכבד אותו. ואחר תיאר את עיניו המושפלות כלפי מטה. אני חשבתי שההתפעלות הגדולה ביותר היא שהיו לו נעליים!

משאו הנרגש של הגאון רבי אשרים שלמה וואקסמאן שליט"א, ראש ישיבת 'מאור יצחק' מונסי, אחר תשילת שחרית בהיכל ישיבת חשץ חיים ראדין - היכל בית המדרש 'דרשו'

הגענו לכאן השבוע, ימים ספורים אחרי שמחת תורה. יש בידינו תיאור של שמחת תורה האחרונה שנחגגה בבית המדרש הזה בחייו של החפץ חיים, בשנת תרצ"ג. אלו שהיו שם סיפרו שהחפץ חיים כבר היה חלש מאוד. הכניסו אותו על כיסא והושיבו אותו באמצע בית המדרש. אפשר לשער בדיוק באיזו נקודה. הציבור רקד סביבו עם ספרי התורה. רבי אלחנן זצ"ל הי"ד היה מגיע לראדין לחודש אלול, להיות אצל רבו, ונשאר שם כל ימי החגים. הוא רקד במעגל, ובאמצע עזב אותו ונכנס פנימה. זה לא היה כדרכו, שהרי היה אדם שקט. הוא נעמד מול רבו הקדוש והחל לרקוד ולקפוץ בהתלהבות עצומה, גבוה יותר ויותר, בעיניים עצומות ובידיים נישאות. ריקוד נפלא. מדי פעם פקח את עיניו כדי להביט בחפץ חיים, שהיה חלש וכפוף ולא היה בו כוח להרים את ראשו.

באמצע הריקוד התחזק החפץ חיים והרים את ראשו. רבי אלחנן פקח את עיניו, והרב והתלמיד הביטו זה בזה. החפץ חיים הקדוש הרים בכוחותיו האחרונים את ידיו הקדושות והחל למחוא כפיים, כמעט כמו יד אחת שנופלת על השנייה. אז החל רבי אלחנן לרקוד עד שנראה ממש כמלאך משמים, כאש להבה, והציבור כולו רקד שעות ארוכות מתוך שמחה והתלהבות. זה היה כאן, בבית המדרש הזה שבו אנו עומדים, במקום הזה ממש. אשרי עין ראתה כל אלה. אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול.

אשרי העיניים

יש אמרה: אשרי העיניים שראו עיניים שראו צדיקים קדושים. ועלינו לדעת: אנחנו עדיין מדורו של החפץ חיים. גדלנו עם תלמידיו, עם יהודים שזכרו אותו, ועדיין ישנם, שיהיו בריאים, יהודים שזוכרים אותו. לפני כמה שנים שהה הגאון הגדול רבי משה שטרנבוך במונסי, ושאלתי אותו אם הוא זוכר את פטירתו של החפץ חיים. הוא סיפר שרבי אלחנן התארח אז בביתם, וממש סמוך לשבת הגיע מברק שבישר על הפטירה. האם ביקשה שלא יספרו לרבי אלחנן לפני שבת, אבל כשהגיע לבית הכנסת כבר נודעה שם הידיעה, ורבי אלחנן ידע. כל השבת היה רגוע, שר זמירות ונהג כרגיל. מיד אחרי ההבדלה פרץ בבכי שנמשך שעות ארוכות.

אנחנו עדיין בדורו של החשץ חיים

הגמרא במסכת כתובות מספרת על פטירתו של רבי. אמרו אז: כל מי שיאמר "נח נפשיה דרבי", שרבי נפטר, יידקר בחרב. והגמרא מספרת כיצד נודעה הבשורה. בר קפרא קרע את בגדו והחזיר את הקרע לאחוריו, וכשנכנסו אליו וראו את בגדיו קרועים, אמרו: נראה שרבי הסתלק. השיב להם בר קפרא: אתם אמרתם, אני לא אמרתי. גמרא מופלאה. רבי יהונתן אייבשיץ ביערות דבש מסביר שבר קפרא ביקש לרמוז להם דבר. כל זמן שקיים דורו של הצדיק, הצדיק נמצא כאן בעולם הזה בבחינת גוף. כמו שמצינו אצל רבי, שהיה בא אל בני ביתו בכל בין השמשות. כל זמן שקיים הדור שזכה לראות את הצדיק, הצדיק נמצא איתנו ממש בעולם הזה. זה מה שבר קפרא רמז להם: אנחנו עוד יכולים לזכות לכך, אבל "לאחוריו", הדור שיבוא אחרינו, לא יהיה לו אותו קשר. הם ודאי ילמדו את תורתו של רבי, אבל הקשר הממשי לא יהיה להם. במה הם יזכו? נשיא 'דרשו' רבי דוד הופשטטר שליט"א, היוזם הגדול ובעל החלומות הגדולים, שמכניס בכלל ישראל רוממות כזו, יזם להקים את בית המדרש הזה מחדש בפועל, להושיב ישיבה על קברו של החפץ חיים ולהקים מקום שאליו יבואו צעירים יהודים ללמוד ולהתפלל, כדי לחבר אותנו לדורו של החפץ חיים.

אין להם מנוחה

על אותה גמרא שואל החתם סופר הקדוש, שיום ההילולא שלו חל אתמול: מה פשר הדברים "כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב"? הגמרא אומרת שתלמידי חכמים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. בעולם הזה מובן, אבל מה פירוש שאין להם מנוחה בעולם הבא? אלא שכל זמן שלומדים את תורתו של הצדיק, הולכים בדרכיו ומספרים את מעשיו, מתעוררות לו עוד ועוד זכויות. אין לו מנוחה בעולם הבא, משום שהוא מתעלה כל הזמן. ייתכן שאין רגע אחד ב'מעת לעת' שבו לא לומדים את פסקי החפץ חיים, במשנה ברורה, בשיחותיו ובסיפוריו. אין בית בכלל ישראל שאינו חי עם המשנה ברורה, והיום כמעט אין בית בלי משנה ברורה של 'דרשו'. זו ממש החיות של כלל ישראל. נשמתו של החפץ חיים טבועה בנשמת כל יהודי, הוא היסוד של כל אחד מאיתנו. ילד לומד בגן, ומספרים לו על רבי עקיבא, על הלל הזקן ועל החפץ חיים. כשהוא הולך לישון וקורא קריאת שמע, מספרים לו על החפץ חיים. הוא חלק מהנשמה שלנו, ועליו עומדת נשמתו של כל ילד יהודי. זהו פשר הדברים "כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב": אין לו מנוחה, יש בו חיות. הוא ביקש חיים, הוא חפץ חיים.

כמה חיות הייתה בהם כשדיברו על רבם

בספר על רבי שלמה בלוך מובא שכאשר למד משנה ברורה, ראה לנגד עיניו את רבו: עומד, יושב, הולך או מדבר. ולפעמים ראה אותו בשנתו, ואז נראה כמלאך אלוקים. כשהגאון רבי מאיר שפירא, הרב מלובלין זצ"ל, הספיד את החפץ חיים, חתם את דבריו כך: כתוב במשנה במסכת יומא "אישי כהן גדול, עמוד והפג אחת על הרצפה". אתה עולה לשמים, אבל השאר רגל אחת כאן בעולם הזה. אנחנו רוצים שתישאר איתנו. על זה התאספנו כאן, עדה חשובה כזו: להחזיק בחפץ חיים הקדוש, שימשיך להיות חלק מחיינו, כדי שנהיה תמיד מדורו של החפץ חיים.

הנעליים של החשץ חיים

הציבור זוכר שלפני כמה שנים התפרסם תיעוד ישן שבו נראה החפץ חיים, והתרגשות גדולה אחזה ברבים. רבים דנו בשאלה ממה בדיוק התעוררו כל כך. אחד אמר: הזריזות. אחר אמר: הדרך שבה לא נתן לאיש לכבד אותו. ואחר תיאר את עיניו המושפלות כלפי מטה. אני חשבתי שההתפעלות הגדולה ביותר היא מהנעליים של החפץ חיים. היו לו נעליים! הוא היה בשר ודם. הוא נעל נעליים בבוקר וקשר אותן כהלכה, ועם זאת הרעיש עולמות עד שהיה ממש כמלאך אלוקים. הרב מפוניבז' היה אומר שלא היה "אורים ותומים" כמותו. הוא היה עונה על שאלות עוד לפני ששאלו אותו. במקום קדוש אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו "של נעליך מעל רגליך". אנחנו דור של עקבתא דמשיחא, דור של אנשים פשוטים, ועומדים בפני ניסיונות קשים ברוחניות ובגשמיות. עלינו להחזיק מעמד ולחזק את הקשר עם החפץ חיים הקדוש.

המשיח כאן

בלונדון חי הגאון רבי לייב גרוסנס זצ"ל, מגדולי תלמידי החפץ חיים. כידוע, החפץ חיים 'בער' בעניין המשיח. רבי לייב סיפר שהחפץ חיים נהג לדבר שלוש פעמים בשבוע: פעם באמצע השבוע, פעם בין קבלת שבת למעריב, ופעם בסעודה שלישית. בסעודה שלישית כבר היה חשוך, לא הייתה תאורה, והוא דיבר עד שהגיעה השעה להדליק את האור. פעם אחת דיבר על המשיח ואמר: "משיח מגיע, משיח כאן, משיח כאן!" ובאמצע הדברים שאל: "רבי משה כאן?" כוונתו הייתה לראש הישיבה, הגאון הגדול רבי משה לונדינסקי זצ"ל, שכל התורה כולה הייתה שגורה בפיו. רבי משה ישב לידו והשיב: "כן, רבי, אני יושב כאן". אמר לו החפץ חיים: "רבי משה, אתה שומע מה אנחנו מדברים? המשיח מגיע עכשיו, המשיח כאן, המשיח מגיע!" באותו רגע הודלק האור, והחפץ חיים ראה את רבי משה לונדינסקי מחייך. שאל אותו: "רבי משה, למה אתה מחייך?" השיב: "כי הרבי אומר לנו שוב ושוב שהמשיח כאן. ואיפה הוא?" את הקושיה הזו הקשו על גדולים מהחפץ חיים, ואף על המשיח עצמו. במסכת סנהדרין מובא שרבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא, ואליהו אמר לו לחפש את המשיח בשער רומי, ששם הוא נמצא. רבי יהושע בן לוי שאל את המשיח: "אימת קאתי מר?", מתי אדוני בא? והוא השיב: "היום! אני בא היום!" חזר רבי יהושע בן לוי אל אליהו ואמר לו: "שקורי קא משקר בי", הוא אמר שיבוא היום ולא בא. אמר לו אליהו: כוונתו "היום, אם בקולו תשמעו". החפץ חיים אמר לרבי משה לפני כל העם: "דעו לכם! כמו שכרגע הודלק כאן האור, כך יכול המשיח לבוא ברגע זה. ואם לא היום, אז מחר. ואם לא מחר, אז בעוד שבוע. ואם לא בעוד שבוע, בעוד חודש. ואם לא בעוד חודש, בעוד שנה. ואם לא, בעוד חמש שנים, ואם לא, בעוד עשר שנים, או עשרות שנים. אבל לא יותר!" היום אנחנו עומדים 93 שנים אחרי פטירתו של החפץ חיים הקדוש. הוא אמר שיותר מעשרות שנים זה לא יהיה, יותר ממאה שנים זה לא יהיה. הוא אמר שהמשיח יבוא ודאי בתוך עשרות שנים.

אתה יכול לשעול בעצמך

אנחנו עומדים כאן, ובעוד מעט נלך אל ציונו הקדוש של החפץ חיים. אי אפשר להאריך בסיפורים, יושבים כאן מרביצי תורה. אבל כדאי לדעת דבר אחד. פעם הסעתי ברכבי יהודי זקן שהיה צריך להגיע לרופא. שוחחתי איתו ושמעתי שלמד בראדין. ביקשתי שיספר לי משהו על החפץ חיים, והוא אמר שאינו זוכר הרבה, כי היה זה בשנים האחרונות, כשהחפץ חיים כבר היה חלש. ביקשתי שינסה להיזכר במשהו. הוא סיפר שפעם קיבל מכתב מאביו: אחותו חולה מאוד, ועליו להיכנס אל החפץ חיים ולבקש ברכה. הוא פחד מאוד. הוא היה אז בחור בן 16 או 17. מאוחר יותר הגיע מאביו מברק, ולמחרת מברק נוסף: חייבים לבקש ברכה, היא נמצאת בסכנת נפשות ממש. הוא נכנס לביתו של החפץ חיים הקדוש ונעמד ליד הדלת. החפץ חיים למד, והבחור לא ידע מה לעשות. החפץ חיים הרים את ראשו, והבחור לא העז לפתוח את פיו. הוא הניח את המברק על השולחן לפניו. אמר לו החפץ חיים: "אתה לומד כאן בישיבה, אתה בחור ישיבה. אינך צריך לבקש ממני ברכה, אתה יכול לפעול בעצמך! קבל על עצמך תוספת כלשהי על הסדרים שאתה לומד עכשיו, משהו יותר ממה שאתה רגיל, ותוכל לפעול. בלי ספק תהיה לאחותך רפואה שלמה!" וכך היה.

כוחו של היחיד

זה הכוח שיש לאדם. החפץ חיים הפך את העולם כולו. אדם אחד! אדם אחד, והעולם נעשה אחר. הפסוק "מי האיש החפץ חיים... נצור לשונך מרע" נאמר בלשון יחיד, והאלשיך הקדוש עומד על כך בקושייתו. החפץ חיים מביא מהזוהר הקדוש שלשון הרע הוא קטרוג גדול כל כך. הקדוש ברוך הוא רוצה לעשות רק טוב ליהודים, הם ילד שעשועים שלו, והוא היה מוותר על הכול, אלא שאינו יכול, משום שיש מקטרג: מדברים לשון הרע. חשבתי: מה יועיל אם אני לא אדבר לשון הרע? הרי יש עוד אלפי אנשים שימשיכו לדבר. לא. זה כוחו של היחיד. "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". אדם יחיד יכול להפוך את העולם כולו. הקדוש ברוך הוא יעזור, ונשיא 'דרשו' רבי דוד שליט"א, שגם הוא יחיד שהופך את העולם, ממש הופך אותו. אפשר לפעול בכל מיני דרכים, דרכים שכל אחד מכיר ודרכים שרק הקדוש ברוך הוא יודע. כל אחד, עם הניסיונות שלו והעבודה שלו, יכול להפוך את העולם. יעזור הקדוש ברוך הוא שנזכה כולנו, כפי שהחפץ חיים אמר בהתלהבות שוב ושוב, לומר על עצמנו, על אותן נעליים, "מה יפו פעמייך בנעלים". שנזכה לרקוד לקראת משיח צדקנו, להמשיך בדרכים הקדושות ולקדש שם שמים, ונזכה לראות בישועתן של ישראל ובנחמתן של ישראל, ובביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.