רבי מאיר עמד מול היורה וכל גופו רעד בחזקה, באימה ובבעתה, עד שהגוי לא הצליח לכוון עליו את הרובה, וצרח עליו לעמוד ישר...

הרב ישראל ליוש
"וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם" (בראשית ט', ט"ז)

לימוד עצום לבני האדם למד הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מן הקשת שבענן, שנתן הקב"ה לזכור ברית עולם. וכי הקב"ה כביכול צריך לקשת כדי לזכור את בריתו? הרי אין שכחה לפני כיסא כבודו, ואין דבר נעלם ממנו.

אלא לימדה תורה דרך ארץ: כיצד יחזק האדם את קבלותיו והחלטותיו שנגמלו בליבו בשעת התעוררות גדולה, ומה יעשה כדי שלא תתפוגג ההתלהבות שחש בשעת הקבלה. והעצה היא שיעשה לעצמו אות וסימן, זכר לאותה תחושה ולאותו רגש שהיו בקרבו בשעת הקבלה.

ברית שילוח עבדים

על פי זה מבאר רבי חיים מדוע נצטוו ישראל על מצוות שילוח עבדים מיד כשיצאו ממצרים, עוד לפני מתן תורה, אף שמצווה זו אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. ועוד נכרתה ברית מיוחדת על מצווה זו, כמו שנאמר (ירמיה לד, יג-יד): "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר, מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ", ומבואר שם שכל גזירת הגלות הייתה בעבור זה.

אלא, בשעה שיצאו ישראל ממצרים הרגישו היטב בליבם את קושי העבדות ואת שמחת החירות, ולכן הייתה זו השעה הראויה לצוות על שילוח עבדים. אילו המתינו עד מתן תורה, היו הרגשות הולכים ומצטננים, עד שכבר לא היו זוכרים כלל מהי עבדות ומהי חירות. באופן טבעי קשה מאוד לאדון לשלח את עבדיו, שהם קניינו ועמלו, ואף שהעבד מתחנן לחירות, אין האדון מרגיש בעול השעבוד הכבד. לכן ציוותה התורה על מצווה זו מיד ביציאת מצרים, כשעם ישראל חש היטב על בשרו את טעם העבדות, וכך נקבעה המצווה היטב בליבו, זיכרון נצח העובר מאב לבנו לדורי דורות.

המתמיד שלא בירך

רגיל היה רבי חיים שמואלביץ לספר בשיחותיו על בחור בישיבת וולוז'ין ששמו יצא לתהילה כבקי בש"ס. פעם אחת, באמצע הסעודה, ישבו כמה בחורים ודיברו בדברי תורה. הם הזכירו מאמר חז"ל ושאלו היכן הוא כתוב. מבטי כולם הופנו אל הבחור הבקי, והם ציפו שיאמר מיד היכן מובא המאמר. אך הבחור לא זכר. הוא התאמץ מאוד וניסה בכל כוחו להיזכר, ולא עלתה בידו.

הבחור הבין את מצבו: כולם אומרים עליו שהוא יודע ש"ס, והנה בעת פקודה אינו מצליח להיזכר במקורו של מאמר אחד. מיד קם ממקומו באמצע הסעודה, בלי לומר מילה ובלי להיפרד מחבריו, ונסע לעיר אחרת. שם ישב בבית מדרש כמה שנים, יש אומרים שש ויש אומרים ארבע, ולמד בהתמדה עצומה, בלי כל קשר עם העולם החיצון. כך גדל בתורה מאוד מאוד, וצמח לאחד מגדולי הדור.

והיה רבי חיים מספר שמרנא רבי חיים מוולוז'ין זיע"א אמר שבוודאי עשה הבחור שלא כדין, שהרי היה עליו לברך תחילה ברכת המזון. אבל ייתכן שאילו היה נשאר ומברך, כבר הייתה ההרגשה מצטננת, והוא לא היה נוסע ללמוד בהתמדה כה עצומה.

"זה כוחה של התרגשות", היה רבי חיים לומד מן המעשה. "ברגע אחד היא באה, וברגע אחד היא עלולה להיעלם. עלינו לדעת לנצלה היטב, ולתת לה אות וסימן כדי להישאר באותה הרגשה והתעוררות לאורך ימים".

"שם" תהא קבורתכם

בדרך צחות היה אומר רבי חיים שמואלביץ על מאמר חז"ל: "אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם". דרכם של בני אדם, שגם כאשר הם מתעוררים לדבר חיזוק או מצווה, בעקבות מאורע שקרה להם או אמרה מחזקת ששמעו, הם דוחים את התחזקותם ואומרים לעצמם: "שם". כשנגיע לשם, יתאפשר המצב ואז נתחזק, ואילו כעת ההתחזקות קשה ואינה נוחה. ה"שם" הזה הוא "קבורתכם", כי בו קובר האדם את ההתעוררות הגדולה שהייתה לו. בדחייה הזו הוא מכבה את הניצוץ שנדלק, ומי יודע מתי יידלק שוב.

הקבלות השכוחות שלא נשכחו

הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל היה ממליץ בעניין זה את הפסוק "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה". החכמה הגדולה בקבלות היא לשמור עליהן, ולא רק להתלהב בשעת קבלתן.

בספר הנפלא 'מי הדעת' להגאון רבי ישראל מאיר המניק זצ"ל מסופר, שבבחרותו של רבי מאיר חדש, כאשר גלתה הישיבה לקרמנצ'וג, תפסו אותו הולך ברחוב בשעת עוצר ורצו להורגו. בגודל הצרה קיבל על עצמו באותה שעה קבלות גדולות ונשגבות.

רבי מאיר עמד מול היורה וכל גופו רעד בחזקה, באימה ובבעתה, עד שהגוי לא הצליח לכוון עליו את הרובה, וצרח עליו לעמוד ישר. לקול הצעקות נכנס אחד המפקדים לראות על מה הוא צועק. כשראה את רבי מאיר, פקד לשחררו: "הוא בסך הכול ילד, תן לו ללכת!" וכך ניצלו חייו.

רבי מאיר סיפר שהקבלות לא החזיקו זמן רב. עד שהגיע לישיבה שכח את חלקן, וכעבור ימים אחדים, בצוק העיתים, שכח כמעט את כולן.

שנים אחר כך, בפרעות תרפ"ט בחברון, מצא רבי מאיר מחסה יחד עם יהודי נוסף מפני מסע הרצח שהובילו הערבים נגד יהודי העיר ותלמידי הישיבה. אותו יהודי רצה לצרוח מרוב פחד ואימה, ורבי מאיר, בגבורה עילאית, השתיקו והרגיעו.

לימים אמר רבי מאיר שהצליח להישאר רגוע באותם רגעי אימה נוראים, מפני שנזכר בקבלות שקיבל על עצמו בקרמנצ'וג כשעמד מול היורה, והרגיש שוב את קרבת האלוקים העצומה שהייתה לו בעת הצרה ההיא.

"קא משמע לן", אמר רבי מאיר, "שאף אם הקבלה נשכחת, בכוחה להשאיר רושם באדם, והוא ייזכר בה בעת פקודה".

שלם את כל דמי השכירות

מן הסיפור הבא למד הגאון רבי אלחנן הלפרין זצ"ל, אב"ד ראדומישלא, אבחנה נאה בין קבלה אמיתית שבכוחה להתקיים לבין קבלה שנעלמת מיד, כפי שסיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א בשיחותיו.

יהודי אחד בלונדון היה בעליהם של כמה בתים, שאותם השכיר, וזה היה מקור פרנסתו. הוא הקפיד מאוד שלא להשכירם לאנשים שאינם אמינים, מחשש שיגורו בדירה ולא ישלמו את דמי השכירות.

אך כשהגיעו ימים קשים, וחלק גדול מדירותיו עמדו ריקות, התקשה לעמוד במנהגו, ונאלץ מחוסר ברירה להשכיר אחת מהן לגוי מפוקפק, שספק גדול אם ישלם במועד. עד מהרה התברר שחששו היה מוצדק: הדייר לא שילם את דמי השכירות במועדם ואף לא לאחר מכן. חודשים חלפו, והלה ישב בדירה חינם אין כסף.

כשכלו כל הקיצין והגוי עמד בסירובו, תבע אותו היהודי לבית המשפט. שם טען הגוי שאינו חייב לשלם דבר, כי כשנכנס לדירה היא הייתה לקויה עד מאוד: הקירות היו מתקלפים, התקרה דלפה בכמה מקומות, המים בברזים היו עכורים ועוד כהנה וכהנה, ואת הכול תיקן מכספו הפרטי.

היהודי שמע את דבריו והבין מיד שהפסיקה תהיה לרעתו, ובפרט שהשופטים לא נודעו כאוהבי ישראל גדולים, ובדיון בין יהודי לגוי בוודאי יפסקו לטובת הגוי.

אלא שאז שאל השופט את הדייר: "האם שילמת שכירות ולו פעם אחת, או שלא שילמת לו מעולם?"

"בוודאי שלא שילמתי לו דבר", השיב הגוי בלהט. "וכי אשלם על דירה פגומה כל כך?!"

"אם כן", פסק השופט, "שקרן אתה. לו שילמת ולו פעם אחת, היינו מבינים שאכן התכוונת לשלם ושטענותיך על הדירה הלקויה אמת. אך אם לא שילמת אף פעם, משמע שכל כוונתך מלכתחילה הייתה לגזול את דמי השכירות. עליך לשלם למשכיר את דמי השכירות במלואם, עבור כל החודשים".

"כך נראות גם הקבלות שלנו", אמר רבי אלחנן הלפרין זצ"ל. "אילו קיימנו אותן תקופה מסוימת מיד אחרי שקיבלנו אותן, היה מקום לתירוצים שלנו על הקושי שבהמשך קיומן. אבל אם מיד אחרי הקבלה הן מתמוססות ומתפוגגות, סימן שכל הסיבות לאי קיומן הן תירוצים גרידא, ומעולם לא היו אלו קבלות של אמת".