מעשים מופלאים על אהבת התורה וההתמדה של ראש ישיבת פורת יוסף, הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל

"אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו', ט')

"את האלקים התהלך נח", מעיד הכתוב בפתח פרשתנו. לא רק בשעות קבועות ולא רק בין כותלי בית המדרש, אלא בכל מהלכיו. כזה היה ראש ישיבת פורת יוסף, הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שכל מחשבותיו היו נתונות לתורה, ביום ובלילה, בשעת אכילה ובשעת מנוחה, בלי היסח הדעת. ההתמדה והשקידה היו קנייני נפשו, והוא עצמו התבטא פעם: "מתבייש אני מפני אמי הצדקת, שנהגה לקום באישון לילה כדי ללמוד בספר הזוהר הקדוש".

עששית שלא כבתה

רבי יהודה אהב לספר על חכמי הדורות הקודמים, שחסו על כל רגע. "זכורני שלחכם רבי מרדכי עזראן זלה"ה הייתה עששית נפט למאור", סיפר. "כשהלך לישון לא כיבה אותה לגמרי, אלא הנמיך את הלהבה. חבל היה בעיניו על הזמן שיצטרך בקומו בחצות להסיר את הזכוכית, להדליק אש ולהבעיר את הפתילה מחדש. ככה היו חסים פעם על שניות".

עוד סיפר על רבי אהרן עזריאל זלה"ה, מגדולי חכמי הספרדים בדורות האחרונים, שהעיד על עצמו כי עיקר גדלותו בתורה באה לו משום שחזר על תלמודו בכל לילה, כשהוא שוכב על מיטתו, עד שנעצמו עיניו ונרדם מתוך הרהורי תורה. מה הקשו בעלי התוספות בדיבור פלוני ומה תירץ המהרש"א בחידושיו, אלו היו מחשבותיו האחרונות לפני השינה.

והיה מספר על זקן ירושלמי, אדם עשיר שהקים מכספו את הבתים הראשונים בשכונת גבעת שאול, והיה בר אוריין שעשה תורתו עיקר ועסקיו טפל. גם הוא נהג לשנן את תלמודו בעל פה בלילות, וכשנתקל בנקודה שלא הייתה נהירה לו, קם ממיטתו באישון לילה, הדליק את מנורת הנפט וחיפש לאורה בגמרא ובספרים עד שנתיישבו לו הדברים. כל עוד הקושיה ניקרה במוחו, לא היה מסוגל להירדם. "סידורים כאלה", היה מסכם רבי יהודה, "איפשרו לחכמים הללו לעמול בתורה עד מיצוי כל האפשרויות שעמדו לרשותם, והיא שעמדה להם".

אצבעות על השולחן

את מה שסיפר על אחרים, קיים בעצמו. אחד מגדולי באי ביתו סיפר: "כמה פעמים נזדמן לי לראות איך כל מחשבותיו בתורת ה'. פעם סעדתי במחיצתו, ופתאום, באמצע הסעודה, ראיתי שאצבעותיו מרצדות על גבי השולחן בקדחתנות, כאדם שעניין חשוב מעסיק את מוחו ואינו מניח לו. הרהבתי עוז ושאלתי: מה מטריד עכשיו את מר? והוא הודה לפניי שנתחדש לו ברגע זה תירוץ לקושיה בסוגיה, שאינה נותנת לו מנוח".

"פעם אחרת באתי לביתו בשעות הצהריים ומצאתיו שוכב לנוח במיטתו, אך הוא היה בבחינת 'נים ולא נים'. שאלתי במה הוא עוסק, והשיב: 'חוזר אני כעת בהרהור הלב על השיעור שאמרתי היום'".

"ואני מה, שונה ממנו?!"

בקפידה מיוחדת נזהר שלא לרדוף אחרי מצוות שקיומן כרוך בביטול תורה. רגיל היה לספר: "יום אחד בא אליי שכן לבשר לי שהוא עומד להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, בשעה פלונית ובמקום פלוני. שאלתי אותו: ואת השכן שלנו, מר פלוני, גם כן הזמנת? השיב בשלילה: 'שכן זה לא יוכל לבוא, כי הוא עסוק במלאכתו'. חזרתי ושאלתי: את פלוני לא יכולת להזמין כי הוא עובד, ואני מה? אני עוסק בתורה ועובד את ה', אני שונה ממנו?!". את המעשה הזה היה מספר בהתרגשות רבה, כדי לחנך את תלמידיו שתורתם תהיה אומנותם ממש.

ביטול תורה, אפילו לרגע, נחשב בעיניו לדבר החמור ביותר. כשנזקק לעזרתו של תלמיד צעיר, נזהר שלא לפנות למי שעומד באמצע הלימוד. פעמים המתין שעה ארוכה עד שראה תלמיד שקם מהגמרא ופניו לצאת. ואם נאלץ להיעזר באברך מהלומדים, ביקש תחילה את מחילתו על שהוא נאלץ להשתמש בתלמיד חכם, והוסיף: "יודע אני שתסרב לקבל תשלום על השירות שאתה עושה עבורי, אבל במטותא, הנח לי לומר לך דבר תורה מענג. זה יהיה התשלום שלי במקום כסף".

ומעניין: על אף שחשש כל כך מביטול תורה, ובמיוחד מביטול תורה של רבים, בכל יום, כשהגיע להיכל ראש הישיבה הישיש, הגאון רבי עזרא עטיה זלה"ה, יצא לקראתו, תמך בו בידו הימנית וליווה אותו פנימה, וקרא אל התלמידים: "עמדו! עמדו!", שיקומו ממקומם לכבוד התורה.

שבע ברכות עם חברותא

בני משפחתו מספרים שגם בשמחות של צאצאיו לא שינה ממנהגו. פעם הוזמן לסעודת שבע ברכות של נכד, שנקבעה לשעה שלוש בצהריים. רבי יהודה הגיע ראשון, בדיוק בשעה הנקובה, אך שאר הקרואים איחרו כרגיל. הוא מצא לפניו שולחנות ערוכים וריקים מאדם. לא אמר מאומה, רק פנה אל בעל הבית: "בוא נשב ונלמד יחד עד שיבואו האנשים". כשהגיעו הקרואים סוף סוף, והשעון כבר הראה 4:30, קם, ביקש סליחה מכולם והתנצל: בשעה זו יש לו קביעות עם החברותא שלו, החכם ששון מזרחי זלה"ה, ואין הוא יכול לאחר.

כך נהג גם כשהשמחה התקיימה בביתו שלו. באירוסי נכדתו עם בחור בן תורה מצוין, ישבו תחילה ההורים משני הצדדים וסיכמו ביניהם את הסידורים. כשנכנס החתן, קם רבי יהודה, בירך אותו בחום "מזל טוב" והתנצל: למרות רצונו העז להישאר, הוא מחויב ללכת לשיעורו הקבוע.

החתן שמצא הכל מוכן

פעם הבחין רבי יהודה בבחור שהתארס זה לא כבר, ועל פניו רבצה עננה של דאגה. שאל אותו מה מעיק על לבו, והחתן שפך את צערו: הזמן עד החתונה קצר, ואין לו מושג מאין תימצא לו דירה מתאימה ומאין יקח רהיטים ובגדים, כי אין בידו מאומה. שמע רבי יהודה והשיב: "קבל עליך בלב שלם לשמור בקפידה ובדייקנות על הסדרים בישיבה, ותמצא הכל מוכן לפניך!". הבחור עשה כעצתו, וכך היה. בתוך 24 שעות זימנו לו משמים, כמו בהיסח הדעת, דירה מצוינת, רהיטים בזול ושאר צרכיו. הוא המשיך לשקוד על דלתות התורה במנוחת הנפש, וקיים את מה שקיבל על עצמו.

"בקול! בקול!"

שמחת התורה הייתה מתכונות היסוד שלו. כשלמד גמרא היה תוסס ומלא חיים כאיש צעיר, וכל סימני הזקנה והחולשה נעלמו מפניו. גם כשקרא שניים מקרא ואחד תרגום, בהטעמת כל מילה והברה, ניכר על פניו שהמילים נמתקות בפיו כדבש. פעמים רבות, כשיצא מביתו אל הישיבה, פנה בחיוך אל בני ביתו: "אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו!".

בישיבה התהלך בין הספסלים והסטנדרים כדי ללבות את האש, ותבע מהלומדים בהתרגשות: "בקול! בקול!", כמו שנאמר "חברים מקשיבים לקולך השמיעני". דעתו לא נחה עד שבית המדרש היה הומה ורוגש. בתקופה שלמדו בישיבה מסכת גיטין, נכנס יום אחד להיכל והבחין בתלמיד ששונה את פרקו בלחישה. ניגש אליו והעיר בחן: "הלא כך למדנו בדף ד', 'מובלעות שכיחי'. מה שלומדים בהבלעה, בלי חיתוך שפתיים, סופו להישכח. וכבר אמר שלמה המלך: 'וחכך כיין הטוב'. הרם, אם כן, את קולך!".

ומרגלא בפומיה: "התורה הקדושה היא 'רחבה מני ים'. וכמו שכשאתה בא אל חוף הים עולה באוזניך קול נהמת הגלים, כך קול הלימוד צריך לבקוע עוד יותר מדכיו של ים. יש ללמוד בחשק, בהתלהבות ובעוצמה כזאת, שאפילו אדם מבחוץ שייכנס פתאום להיכל הישיבה, יהיה מוכרח להשתנות".

תלמידיו העידו שאהבת התורה הבוערת בקרבו הפכה אותו ללפיד אש. מטבעו היה מתון ושקט, אך ברגע שנסחף בסערה של שקלא וטריא, בליבון הלכה ובבירור סוגיה, לא יכלו להכירו, כאילו הפך לאדם אחר.

"צריך להתייגע"

היגיעה בתורה הייתה שקולה בעיניו כנגד הכל. "אשרי מי שעמלו בתורה", אמרו חז"ל, עמלו דווקא, ולא די במי שעוסק בה בלי להתייגע בכל כוחו.

יום אחד, כשעמד לבחון כיתה של תלמידים צעירים, שמע מבחוץ את קול תפילתם. שאל מה טיבה של תפילה זו, והסבירו לו שהם אומרים מזמורי תהילים כדי להצליח במבחן. נכנס, הפסיק אותם ואמר: "כדי להצליח במבחן צריך ללמוד היטב ולהתייגע, ולא לומר תהילים". תפילה במקומה, אך את העמל עצמו אי אפשר להחליף בדבר.

(מתוך הספר "וזאת ליהודה", על הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל)