"צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" (בראשית ו', ט"ז)
באחד השיעורים ב'קרית מלך' אמר ר' שמואל-יעקב סברא עמוקה. השומעים לא הבינו את הדברים לעומקם, ופרצה סערה גדולה. אחר השיעור ניגשו המתווכחים אליו כדי להמשיך לשאת ולתת בעניין, אך הוא עצר בעדם והקדים לשאול אותם:
רבותי, כמה זמן השקעתם להרהר בסברא זו ולדון בה?
הם השיבו שמדובר בכמה רגעים.
ובכן, דעו לכם כי מזה ארבעה ימים שהנני מהרהר בעומק סברא זו, אוכל עמה, ישן עמה, הולך עמה, בא עמה, נכנס עמה, יוצא עמה, בלי היסח הדעת. האם בכמה רגעים תוכלו לומר שאינה מובנת? בבקשה מכם, השקיעו קצת יותר מכמה רגעים, ואז תבואו לדון עמי עליה...
בהזדמנות אחרת אמר: על ווארט פלוני צריכים לשלם כך וכך, כי הוא יקר מאוד. ועוד אמר: וכי חושבים אתם שווארט זה יצא לי מהשרוול? הלא עמלתי עליו כל הלילה!
כשלמדו בישיבה 'כיצד הרגל', התבקש לעשות משהו. אין לי זמן, הסביר. הלא אני אוכל 'כיצד הרגל' ונושם 'כיצד הרגל' ואיני חי אלא את 'כיצד הרגל'; לא נותר לי פנאי לשום דבר אחר!
'טרודים לדעת סודה'
כל ימיו של ר' שמואל-יעקב היו סדר לימוד אחד ארוך. סדר שנמשך מילדותו ועד פטירתו. סדר של עמל תורה מפרך, ביגיעה ובהתאמצות. ובראש ובראשונה – בטרדה.
רגיל היה לצטט את דברי רש"י במסכת שבת אודות ה'מיימינים בתורה' – כהגדרת הגמרא – שהם 'העוסקים בה בכל כוחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו'. שמעתם? היה אומר. 'טרודים לדעת סודה'. האם מדובר כאן בסודות התורה ובחכמת הנסתר? מדובר כאן על עומק הסוגיא; כל סוגיא יש לה סוד ולב, עומק לפנים מעומק, ותפקידו של הלומד להעמיק ולהגיע עד תכלית סודה!
אכן, כל ימיו היה טרוד. הוא דאג את דאגת הסוגיא שעדיין לא התחוורה, וצהל כאשר העקובים הפכו למישורים.
דרכו להגיע להבנת הדברים היתה ארוכה מאוד. במוחו הגדול היה מרבה לחשב דרכים רבות ומפותלות, עד שהיה בוחר לו את הדרך הישרה. בלהט היה מקשיב לכל הערה ולכל קושיא, שמא ממנה יזרח האור.
לעיתים קרה שבחור היה מעיר לו הערה שלא חשב עליה, ואז היה עומד ומחשב שוב את הכל מבראשית, תוהה ובוחן האם התערער הכל ויש להציע מהלך אחר, או שאפשר להשאיר את הישנות ולהמשיך הלאה.
אף בשיעור עצמו היה לפתע שוקע בהרהורים ומהרהר במהלכים חדשים שצצו במוחו, ושוב 'מתעורר' ואומר: יֶע, נשוב לסוגיא...
שגור היה על לשונו, בעת שבא לומר מהלך חדש בסוגיא, כי 'אמרנו פה מילה'. בקולו נשמעה אז שמחה גדולה על שעלה בידו לפענח את לב הסוגיא במילה ששינתה את המבט על הסוגיא כולה.
'לפום צערא אגרא'
הוא היה עמל על כל סברא שעות ארוכות ללא לאות. עמל רב השקיע גם בכתיבת הדברים, ודקדק וחזר ודקדק שיהיו כתובים באופן המדויק ביותר. הדבר גזל ממנו שעות שינה רבות.
בשעת לימודו היה מצחו חרוש קמטים. ניכר היה עליו כי הוא מאומץ ביותר. הוא נראה אז מנותק מהעולם, שרוי כולו באותה סברא שתחת שבט בדיקתו.
היגיעה הגדולה, היה אומר, היא זו שמעלה את האדם מדרגה לדרגה, שהרי 'לפום צערא אגרא'! וידוע, הוסיף, מאמר העולם בביאור 'אנו עמלים ומקבלים שכר', שאנו מקבלים שכר אף על העמל.
מבט אחד על הסוגיא כולה
יגיעת התורה כללה לא רק ירידה לעומקה של סברא, אלא גם עמל גדול בחישוב כל הסוגיא לפרטיה ולדקדוקיה עם כל היקפה.
אומר תלמידו ר' עוזיאל יעקובוביץ, רב קהילה בלייקווד:
"ר' שמואל-יעקב היה אומר בשם רבו ר' חיים שמואלביץ, על הפסוק בפרשת לך לך מדברי הקב"ה לאברהם אבינו 'שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה', ומקשה האור החיים, מהי הכוונה 'מן המקום אשר אתה שם'? אומר האור החיים שכאן נעשה לו נס עצום, שיוכל לראות מצפון לדרום וממזרח למערב ממקום אחד, מבלי שיצטרך לסובב את ראשו. והקשה ר' חיים, מהו הצורך בנס הזה? אמר ר' חיים, מכאן שראיית דבר שלם בבת אחת שונה מראיית אותו דבר כשהוא מחולק...
הוסיף ר' שמואל-יעקב: אף בלימוד הסוגיא כך הוא. כשמכירים רק חלק אחד בסוגיא, אין זה אלא מבט אחד, אבל כשמכירים את כל הסוגיא – כל הסוגיא נראית אחרת. כך הוא בסוגיא כלפי פרטיה, וכך הוא בש"ס כולו כלפי סוגיותיו. ראיית השלם גדולה מראיית חלקיו.
לימודו של ר' שמואל-יעקב היה ממש בבחינה זו, מתוך ראיית הסוגיא עם כל הפרטים, השיטות וההסברים, והכל – לעומקם.
פעם סיפר לי על ספריו 'זאת ליעקב', שנכתב בהם כי הם 'ביאורי סוגיות'. אין זה דומה לספר פלוני, אמר לי, שאפשר לעיין בו בין גברא לגברא ולראות נקודה כלשהי בסוגיא. בספרי זאת ליעקב נכנס כל העמל על כל הסוגיא. אי אפשר להביט בו על רגל אחת מבלי להיות מונח בסוגיא עם כל רמ"ח ושס"ה".
חוליה בשרשרת מוסרי התורה
ר' שמואל-יעקב היה בקי גדול וגם מהיר מחשבה באופן נדיר. אבל, שלא כדרך הבקיאים והמהירים, שבדרך כלל אינם מהעמקנים, עיקר עיסוקו היה בירידה לעמקי הסוגיות, בהתבוננות בסברות דקות ובחציבת יסודות איתנים מתוך לשונות הראשונים.
לא לחינם חיזרו אחריו ראשי ישיבות, בארץ ובחו"ל, כדי לעטרו בעטרת ר"מ בישיבתם. הוא היה 'מחדש' עצום ועמקן באופן היוצא מגדר הרגיל, ורב היה כוחו לבנות תלמידים ולהקנות להם את דרכי הלימוד.
בהקניית דרכי הלימוד ראה את עצמו כחוליה בשרשרת של מוסרי התורה. 'קיבלתי מר' נחום שקיבל מר' ברוך בר, שהיה תלמידו של ר' חיים', אמר פעם. (פעם התבטא כי כשם שאומר אדם 'מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי', כך עליו לומר 'מודה אני לפניך שנתת לנו את ר' חיים הלוי והורה לנו את דרך הלימוד'...)
'אין סדר עיון ואין סדר בקיאות'
הוא היה אומר: מ'וייטער' (הלאה) לא נעשים למדנים. כלומר: כשלומדים בעיון ועולה קושיא, יש להתעכב עליה, ולא להניח לעצלות הטבעית להשאיר את הקושיא לחמוק מבין הידיים.
בהתאם לכך חלק על המקובל בישיבות לכנות את הסדרים 'סדר עיון' ו'סדר בקיאות' (שכונה אצלו בשם 'סדר הידיעה'). הוא טען כי השמות אינם נכונים. 'אין סדר עיון ואין סדר בקיאות', היה אומר. מאי משמע בקיאות – שטחיות? לא יעלה על הדעת! אין ההבדל בין הסדרים אלא בכך שבסדר שני מתרחבים פחות מאשר בסדר ראשון, אבל ודאי שהן בזה והן בזה יש ללמוד בהבנה גמורה, המעמידה את הסוגיא ועומקה לפני הלומד.
ואם ישנן סוגיות או מסכתות הנראות כבקיאותיות – לא אצל ר' שמואל-יעקב. היו שלמדו עמו פרקים ומסכתות שאינם מסדרי המסכתות הישיבתיות. מה כבר אפשר לומר על סוגיות אלו? הרהרו לעצמם בראשית הלימוד. אולם עד מהרה הראה להם כיצד כל דבר עשוי להיות סוגיא עמוקה ורחבה.