על איזו צורה של קשת ניתן לברך את ברכת הראִּיָּה? מדוע לא ראוי לספר לאחרים שהקשת נראתה? ומי מוגדר בפי חכמים כאחד שאינו חס על כבוד השי"ת?
בפרשת השבוע מסופר שלאחר המבול נשבע השי"ת לנח שלא יביא עוד מבול לעולם, ולאחר מכן חיזק את שבועתו באות ברית, כנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אֹות הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן... אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן... וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם... וְלֹא יִהְיֶה עֹוד הַמַּיִם לְמַבּוּל...". ועל פי דברים אלו תיקנו חכמינו ז"ל שהרואה את הקשת, יברך: "בָּרוּךְ... זֹוכֵר הַבְּרִית [וְ]נֶאֱמָן בִּבְרִיתֹו וְקַיָּם בְּמַאֲמָרֹו". ופירוש הברכה: "נאמן בבריתו" – שאינו מבטל את הברית אף שרבו הרשעים; "וקיים במאמרו", שאף אם אילו לא כרת על כך ברית, הריהו קיים במאמרו שאמר בתחילה, שלא יביא עוד מבול.
וצורת הקשת – כחצי עיגול. והמשנה ברורה מסתפק האם ניתן לברך את ברכת הראיה רק בראיית צורה שלֵמה של חצי עיגול, או אף בראיית קשת בצורה חלקית. ואם צורת הקשת כחצי עיגול, אלא שחלקה מוסתר מעין הרואה על ידי עננים, בניינים גבוהים, וכדומה – יש אומרים שבודאי מברך, ויש אומרים שאף זה בכלל הספק.
ובניגוד לברכות ראיה אחרות, כגון הברכה על ראיית 'הים הגדול', שמברכים אותן רק בחלוף שלושים יום מהראייה האחרונה, את ברכת הקשת מברכים מחדש על כל קשת, כיון שאין זו אותה הקשת שּבֵרך עליה בפעם הקודמת. ואם טרם התפזרו העננים מאז שראה את הקשת בפעם האחרונה – יש אומרים שאף על פי כן מברך שנית, ויש חולקים.
ואף שמותר להסתכל על הקשת כדי לברך עליה, אסור להביט בה יתר על המידה, כיון שיש בה ממראה עצם כבוד השכינה, כפי שנאמר: "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיֹום הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבֹוד ה'". והפליגו חכמים בחומרת הדבר, ואמרו שהמסתכל בקשת נחשב כמי שאינו חס על כבוד קונו, וראוי לו שלא בא לעולם, ועיניו כֵּהֹות.
וכיון שאם נראית הקשת בענן, יש בכך אפשרות לסימן רע שהעולם ראוי למבול, ורק מפני השבועה אין המבול בא – יש שכתבו שהרואה את הקשת בענן לא יספר על כך לאחרים, וכמבואר בגמרא שאין ראוי לפרסם בשורה רעה, על פי הכתוב במשלי: "וּמֹוצִא דִבָּה הוּא כְסִיל". וכך כתב במשנה ברורה: "אין כדאי להגיד לחבֵרו שיש קשת".
[שו"ע או"ח רכט, א, משנ"ב א-ה, וביה"ל ד"ה הרואה; בו"מ דרשו, 1-2]
על מי נאמר בזוהר הקדוש שגופו קודש ונשמתו קודש קדשים? ומדוע חמץ אוסר תערובת אפילו ב'משהו' שאינו נותן טעם חמץ לתערובת?
מדאורייתא, חמץ שהתערב בדבר היתר, דינו כשאר האיסורים, שאינם אוסרים את התערובת אלא בכדי נתינת טעם, דהיינו שאם כמּות ההיתר היא פי שישים מהאיסור, הריהו בטֵל. אולם, חכמינו ז"ל החמירו באיסור חמץ, שלא יתבטל בתערובת, דהיינו, שאפילו 'משהו' ממנו, שאינו נותן טעם בתערובת, אוסר את כולּה. והפוסקים הביאו את דברי האריז"ל, שהנזהר בפסח מאיסור חמץ אפילו במשהו, מובטח לו שלא יחטא במשך כל השנה. וכעין זה כבר אמרו חכמינו ז"ל בזוהר הקדוש [בתרגום ללשון הקודש], ביחס לאיסור חמץ בפסח: "וְכָל הַמַּאֲכָלִים וְהַמַּשְׁקִים כֻּלָּם שְׁמוּרִים, וּמִי שֶׁשּׁוֹמְרָם מֵחָמֵץ וּשְׂאוֹר, גּוּפוֹ שָׁמוּר מִּיֵּצֶר הָרָע לְמַטָּה, וְנִשְׁמָתוֹ לְמַעְלָה, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי גּוּפוֹ נַעֲשֶׂה קֹדֶשׁ, וְנִשְׁמָתוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים".
והסיבה שהחמירו חכמינו ז"ל באיסור חמץ לאוסרו אפילו בתערובת 'משהו', היא – שיש באכילתו איסור 'כרת', ומאידך, רגילים לאוכלו במשך כל ימות השנה, כך שעלולים להיכשל בו יותר מאשר באיסורים אחרים. ויש אומרים שהסיבה היא משום שהחמץ נחשב ל'דבר שיש לו מתירים', שהרי לאחר הפסח הוא מותר באכילה, ודבר שיש לו מתירים אינו בטל בתערובת; ברם, יש אומרים שחמץ אינו נחשב לדבר שיש לו מתירים, משום שהוא ישוב ויֵאסר בפסח של השנה הבאה. ויש אומרים שבחמץ של גוי לא החמירו חכמים, והוא אינו אוסר את התערובת אלא בכדי נתינת טעם. ויש אומרים שדין חמץ של גוי כחמץ של ישראל. ויש אומרים שהתערובת אסורה באכילה, אבל יתכן שמותרת בהנאה.
[שו"ע תמז, א, ומשנ"ב א; בו"מ דרשו, 2-4; וראה משנת חסידים לחודש ניסן, ג, ד]
האם בברזיל אומרים 'משיב הרוח ומוריד הגשם'? והאם אומרים הּגֶשם בסֶגול, או הּגָשם בקמץ?
חכמינו ז"ל תיקנו לומר בתפילת 'שמונה עשרה' בחורף 'משיב הרוח ומוריד הגשם', ומקום האמירה הוא בברכת 'מחיה המתים', כיון שהגשם מביא 'חיים' לעולם. והסיבה להזכרת הרוח דווקא בחורף – שהרוח מסייעת לייבוש הלחּות היתֵרה של האדמה ממי הגשמים. ובמדינות הדרומיות, כגון ברזיל ואוסטרליה, שבהן זמני הקיץ והחורף הפוכים משל ארץ ישראל – יש אומרים שאם הגשם מזיק להן בזמן בו מתקיים החורף בארץ ישראל, לא יאמרו "ומוריד הגשם"; ויש אומרים שינהגו תמיד בהתאם לזמני ארץ ישראל.
ובנוגע לניקוד המילה 'הגשם' קיימת מחלוקת, האם הּגֶשם, בסֶגול – כמנהג הספרדים והתימנים, וכמופיע בכל סידורי אשכנז העתיקים – או הּגָשם, בקָמץ. ויש אומרים שמחלוקת זו קיימת גם בנוגע למילה 'הטל': האם הּטַל בפתח, או הּטָל בקמץ.
[שו"ע קיד, א, ומשנ"ב א ו־יא; בו"מ דרשו, 3, 5 ו־23]
לרגל ז' במרחשוון החל ביום ראשון הקרוב: דיני שכחה וטעות באמירת 'ותן טל ומטר'
מי ששכח לומר 'ותן טל ומטר' בברכת 'ברך עלינו' ונזכר לפני סיום הברכה, יחזור למקום האמירה שבברכה: "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה..." וימשיך כרגיל; ואם נזכר לאחר סיום הברכה, יאמר ותן טל ומטר בברכת 'שומע תפילה', לפני "כי אתה שומע...". ואם נזכר לפני שאמר "ברוך אתה ה'" של ברכת 'שומע תפילה', יאמר "למדני חוקיך", ויחזור ויאמר 'ותן טל ומטר', ואח"כ "כי אתה שומע..."; ואם נזכר לאחר שסיים 'שומע תפילה', אך לפני שפתח בברכת 'רצה', יאמר 'ותן טל ומטר' במקום זה. ואם התחיל 'רצה', חוזר ל'ברך עלינו', וממשיך משם עד סוף התפילה כרגיל, ואם נזכר רק לאחר שסיים את תפילתו לגמרי, חוזר ומתפלל. ומי שנזכר לאחר 'שומע תפילה', וחזר ל'שומע תפילה' ולא לברכת השנים – הורו הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הגר"ש ואזנר זצ"ל והגר"ח קניבסקי זצ"ל, שיצא ידי חובתו. ומי ששכח לומר 'ותן טל ומטר' בתפילת מנחה של ערב שבת ולא נזכר בכך עד כניסת השבת – בחידושי הגר"ח מבריסק זצ"ל כתב שיתפלל בליל שבת פעמיים, למרו שאין שאלת טר ומטר בתפילת השבת; ובהר צבי כתב שלא ישוב ויתפלל, וכן הורה הגרש"ז אויערבך זצ"ל.
[שו"ע קיז, ד-ה, ומשנ"ב טו-יט; בו"מ 'דרשו', 19, 21 ו־25 ו־קח, 73]