דבר העורך
בפרשת נח הדבר המרכזי הוא המבול, ותבת נח. תיבת נח היא אחד הסמלים העמוקים ביותר, לא רק סיפור על הצלה ממבול, אלא שיעור נצחי על חסד, אמונה ואחריות אנושית.
העולם שלפני המבול היה עולם עשיר ושופע באופן יוצא דופן. בני האדם חיו מאות שנים, הארץ הייתה פוריה, ולא היו מחסור או מצוקה קיומית. אך השפע הגדול הזה, במקום להוביל לתודה ולבניה חברתית מתוקנת, הוביל לגאוה יתרה, להפקרות מוחלטת ולרקבון מוסרי. כאשר האנושות הגיעה לשיא השחיתות, הגיע ה"נקודת אל-חזור". המבול לא נועד רק להעניש, אלא "לנקות ולכבס" את העולם מן הרקבון הרוחני והמוסרי שפשט בו, כדי לאפשר התחלה חדשה ונקיה.
הפסוק "עולם חסד יבנה" (תהילים פ"ט, ג׳) משלים את המסר הזה: העולם מתקיים בזכות מעשי חסד, והאדם נדרש להיות שותף פעיל בבניתו. פסוק זה הוא לא סתם אמירה יפה. חז״ל אומרים שזה היסוד שעליו העולם עומד. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם במידת החסד - כי חסד הוא הכוח היחיד שמסוגל להחזיק מציאות לאורך זמן.
מהו חסד? חסד הוא לא רק "לעזור", חסד הוא בריאה! כשאתה עושה חסד - אתה יוצר מציאות שלא הייתה קודם.
נח, חי בדור מושחת שבו "ותמלא הארץ חמס", אומרים חז"ל "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (מסכת סנהדרין, ק"ח.). כשהקדוש ברוך הוא החליט להביא מבול, הוא ציווה על נח לבנות תיבה - לא רק כדי להציל את עצמו, אלא כדי לשמר את החיים כולם. התיבה הייתה נחוצה משתי סיבות עיקריות. א. הצלה פיזית: אמצעי לשמר את זרע האנושות ובעלי החיים בסביבה מוגנת בזמן שהעולם בחוץ עבר איתחול מחדש. ב. תיקון רוחני ומוסרי: השהות בתיבה הייתה "בית ספר לחסד". כדי להיכנס לעולם החדש, נח ומשפחתו היו חייבים ללמוד לפעול מתוך נתינה ודאגה לזולת - ההפך הגמור מאורח החיים של דור המבול.
במשך כל ימי המבול, נח ובניו לא ישנו כמעט. הם האכילו את כל בעלי החיים, כל אחד לפי זמנו ומזונו. חז״ל מספרים שנח ננשך על ידי האריה כשאיחר להאכיל את האריה ונעשה צולע שנאמר: "וישאר אך נח" - כי גם חסד קטן שנפגם, מערער את האיזון העדין של העולם.
סיפור מפורסם נוסף מופיע במסכת סנהדרין: נח עבר בין המדורים בתיבה וראה את כל בעלי החיים מרעישים ומבקשים אוכל. פתאום הוא הגיע לפינה שקטה וראה שם עוף בשם "אורשינה" (עוף החול) ששכב בשקט ולא ביקש דבר. שאל אותו נח: "מדוע אינך מבקש אוכל כמו שאר בעלי החיים"? ענה לו העוף: "ראיתי כמה אתה עובד קשה, איך אתה מתרוצץ ללא הפסקה כדי להאכיל את כולם. אמרתי לעצמי - לא אטריח אותך עוד". התרגש נח מעומק הלב ובירך אותו: "יהי רצון שלא תמות לעולם"! ובכך זכה עוף החול לחייי נצח.
מסיפור זה למדנו, שרגישות עמוקה אינה מגיעה רק מהנותן, אלא גם מהמקבל. העוף הכיר בטורח של נח ולא רצה להכביד. החסד האמיתי יוצר מעגל של התחשבות הדדית.
המשך דבר העורך
כשהמבול פסק והאדמה יבשה, נח שלח תחילה את העורב לבדוק הקלו המים, אך העורב רק חג סביב התיבה ולא ביצע את שליחותו. לאחר מכן שלח נח את היונה. בפעם השניה שחזרה, היא נשאה בפיה "עלה זית טרף". חז"ל שואלים: מדוע היונה הביאה דווקא עלה זית, שהטעם שלו מר? עונה הגמרא: אמרה היונה לפני הקדוש ברוך הוא: "אמר רבי אלעזר: אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם". והמסר הוא - העלה המר של היונה הוא סמל לחירות ולבניה מחדש. החסד שנעשה בתיבה נועד להביא את העולם למצב שבו הוא יכול לעמוד ברשות עצמו, לצמוח ולהביא פירות של עשייה עצמאית.
תיבת נח איננה רק פרק היסטורי. היא מפת דרכים רוחנית: איך אדם בונה עולם חדש מתוך חורבן, איך חסד הופך להיות יסוד קיום, ואיך בתוך סערה - אפשר ליצר מרחב של אור.
המבול הוא לא רק מים. הוא כל רגע בחיים שבו העולם כביכול "קורס": משבר, כאוס, אבדן, בלבול. התיבה היא המקום שהאדם בונה כדי לשרוד - בית, משפחה, אמונה, חסד, יציבות. ונזכור: מילה טובה יכולה לשנות יום של אדם. עזרה קטנה יכולה לשנות חיים. חיוך יכול לשנות לב. העולם נבנה מחסד - לא מכוח. וישמע האדם ויוסיף לקח.
נח - תוכן ענייני הפרשה
- תולדות נח, ציווי ה' על בניית התיבה, סדר המבול, סדר יבשת המים מעל פני האדמה, ה' מצווה את נח ובני ביתו לצאת מן התיבה.
- קרבנו של נח, וברכת ה' לנח ולבניו.
- איסור אכילת אבר ודם מן החי, מצות פרו ורבו ושאר שבע מצות בני נח.
- מראה הקשת בענן והבטחת ה' - ברית עולם - שלא יהיה יותר מבול בעולם (ט, ח-י"ז).
- נח משתכר באהלו, מעשה חם, שם ויפת מכסים את נח בכבוד, נח מקלל את חם ומברך את שם ויפת לדורות.
- משפחות בני נח וצאצאיו - יסוד ל-70 אומות העולם (י, א-ב).
- דור הפלגה (בניית מגדל בבל, והעונש) (י"א, א-ט).
- תולדות בני שם עד אברהם (עשרה דורות מנח ועד אברהם).
- יציאתו של אברהם אבינו מאור כשדים לכיוון ארץ כנען.
עולם חסד יבנה
"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר" (ו, י״ד)
מהי משמעות אותה תיבה, שבאמצעותה נצל נח, ויחד איתו היקום כולו, מהכחדה מוחלטת? לשם מה נצרכו 120 שנים כדי להשלים את בנייתה? מהו הלימוד הנצחי לדורות עולם מאופן ההצלה המופלאה הזו? 'עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר' - רש"י פירש: הרבה רווח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה? - כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה 120 שנה, ושואלין אותו: 'מה זאת לך', והוא אומר להם: 'עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם', אולי ישובו. כיצד אמור מחזה תמוה זה להביא את הצופים בו להרהורי תשובה? ומדוע לא הבשילו הרהורים אלו לכלל מעשה למניעת החורבן?... דור המבול הגיע לאבדן דרך וסטייה מוחלטת, 'כי השחית כל בשר את דרכו' - עולם ללא דרך ותכלית, הנמצא במרוץ בלתי פוסק לבאר שחת ולשאול תחתית.
'וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי... כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם'. סוף דרכה של האנושות והיקום, אשר הגיעה לממדי שחיתות אינסופיים. השלכות הקריסה האנושית מחלחלות גם אל החי והצומח. פעולותיו של האדם מייצרות נזקים שאינם ניתנים לתיקון. 'מוטציות' ו'וריאנטים' (מין שלא במינו ועוד) של חורבן והרס... 'ותשחת הארץ' - ההשחתה התפשטה גם אל בעלי החיים והצמחים. מחוללי המחלות הקטלניות של כל ערכי ההתנהגות האנושית חוללו זיהום אוויר ואווירה מדבקת, חלקיקי הרע המתפשט חודרים ומזהמים כל עבר ופינה. רק מקום בו יווצרו תנאי בידוד מוחלט וריחוק חברתי מכל מחוללי המוות - יאפשר הישרדות ויתן תקווה לשימור תאי החיים המקוריים שטרם נדבקו בזרעי הפורענות, בתוספת אמצעים להבראה, חיזוק ושיפור של המין האנושי כדי למנוע התדרדרות וקריסה פעם נוספת. אך רק בעלי חיים אשר לא נדבקו בנגיף באו אל התיבה. 'מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת', רש"י פירש: אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם ונותרו במתכונת הוויתם המקורית כפי שנבראו טרם הקלקול, מהם ניתן יהיה להחזיר את העולם לשפיות. אדם אחד ויחיד, איש צדיק תמים 'אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד' (תהילים א') יוכל לבנות את השינוי מהיסוד.
'תיבת נח' הייתה מקום שכל כולו מנוגד לתנאי חיים סבירים. הצטופפו בה בצוותא כל המינים והזנים שבעולם. ללא שטח מחיה וללא תנאי קיום מינימליים. האפשרות לשרוד בתנאים אלו קיימת כאשר כל ברייה מאפשרת לאחרים להתקיים. כאשר כל אחד מתחשב בזולתו. כאשר האדם המופקד על כל המערכת העולמית עוסק בכל רגע בדאגה לקיום של כל היקום ואיננו מסיח דעת ממשימת הנתינה והתחשבות ללא הרף.
'וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ' - מדרש אגדה: שאיחר מזונות לאריה, והכישו. האחריות על קיום העולם אינה מותירה מקום להתרשלות. גורלו של האריה האחרון והיחיד עלי האדמות עומד על כף מאזנים. בתקופה שכּזו, דרך המילוט היחידה מחייבת לייצר מקום נפרד מכלל האנושות כדי להינצל מהטירוף העולמי ואבדן הדרך אשר השתלט על כל העולם. כנגד הגזל, החמס וההשחתה - תיבנה תשתית של הענקה, הטבה התחשבות ודאגה לזולת. תובנה בה הקיום האישי תלוי ועומד ביחס לאחריות הכוללת עד לפרטיה הקטנים ביותר. מי שאיננו מסוגל ללמוד את השיעור של 'תיבת נח' - נותר בחוץ.
משך הלמידה התמשך על פני 120 שנה, בהם הסובבים נדו בראשם והסיבו עינם מלראות את מסלול ההתרסקות אליו דוהר האנושות. השיעור הזה ניתן פעם אחת, אך הלמידה והתובנות - נצחיים. תחת השחתת הדרך נסללה דרך של 'עולם חסד יבנה', תהליך שב המשכו תוולד האומה שתטול על שכמה את המשימה 'לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך'. (דברי הימים א, ט"ז) 'חִילוּ מִלְּפָנָיו כָּל הָאָרֶץ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט: יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ' (שם ל"א): 'יִרְעַם הַיָּם וּמְלוֹאוֹ יַעֲלֹץ הַשָּׂדֶה וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ' (שם ל"ב): 'אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה'' (שם ל"ג) - החי והצומח יגלו בהוייתם את העולם הטוב והמיטיב ואת הרוח האלוקית הפועמת בכל הברואים והמעשים, כאשר תחת השחתת הבריאה יתגלה כבוד ה' בעולם.
"וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה"!... [על פי רבי אברהם ברוידא שליט"א]
הָעוֹפוֹת שֶׁנִּכְנְסוּ לַתֵּבָה
האם בעופות היה חילוק במספר הנכנסים לתיבה, בין טהורים לטמאים?
וברש"י: "בטהורים הכתוב מדבר (= שצריך להביא שבעה רק מהטהורים) ולמד סתום מן המפורש". מהטמאים - שנים, מהטהורים - שבעה.
רבי יונתן בן עוזיאל: גם מהעופות הטמאים הביא שבעה.
רבנו בחיי: התורה קיצרה כאן את לשונה, גם מהעופות הביא נח שבעה זוגות רק מהטהורים, כמו הבהמות. זה מדוייק בלשון הפסוק, שפתח במילה "גם מעוף השמים..." המילה "גם" מלמדת שנח הביא מעוף השמים כמות זהה לזו שהביא מהבהמות - שבעה זוגות מהטהורים, שנים מהטמאים.
מלבי"ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר): נח הסתפק האם רשאי להכניס לתיבה עמו גם את בעלי החיים שהיו רכושו הפרטי, ובהם גם בהמות טמאות, ששימשו לחרישה ולרכיבה. על כך השיב לו הקדוש ברוך הוא שייקח מבעלי החיים הטהורים שבעה זוגות (להקרבת קרבן, לקיום המין ולשימוש אישי - לצורך אכילה, שרמז לו הקדוש ברוך הוא שיתיר לו אכילת בשר לאחר המבול), בעוד מכל הטמאים רק זוג אחד (רק לצורך קיום העולם). בעופות ציווה אותו הקדוש ברוך הוא להביא שבעה - שבעה והתייחס רק לטהורים, משום שנח גידל בביתו רק עופות טהורים.
"תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם..." (י״א, כ״ז)
'וַיְהִי בַּלַּיְלָה עֵת הֻלֶּדֶת אַבְרָם וַיָּבוֹאוּ כָּל עַבְדֵי תֶרַח וְכָל חַכְמֵי נִמְרוֹד וְחַרְטֻמָּיו וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂמְחוּ בְּבֵית תֶּרַח, וּבְצֵאתָם מִבֵּיתוֹ וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם הַשָּׁמַיְמָה אֶל הַכּוֹכָבִים, וְרָאוּ כּוֹכָב אֶחָד גָּדוֹל מְאֹד בָּא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וַיָּרוּץ בַּשָּׁמַיִם וַיִּבְלַע אַרְבַּע כּוֹכָבִים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם. וַיִּתְמְהוּ וַיֹּאמְרוּ: אֵין זֶה כִּי אִם הַיֶּלֶד הַיֻּלַּד לְתֶרַח יִגְדַּל וְיִפְרֶה וְיִרְבֶּה וְיִירַשׁ אֶת כָּל הָאָרֶץ.
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת לְאָבִיו מְחִיר הַיֶּלֶד הַהוּא וְנַהַרְגֵהוּ. וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינָיו, וַיִּקְרָא לְתֶרַח וכו', וַיֹּאמֶר: וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הַיֶּלֶד וְנַהַרְגֵהוּ טֶרֶם תַּצְמִיחַ עָלֵינוּ רָעָתוֹ וְאֶתֵּן לְךָ מְחִירוֹ מְלֹא בֵיתְךָ כֶּסֶף וְזָהָב.
וַיַּעַן תֶּרַח: כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ יַעֲשֶׂה עַבְדְּךָ, אַךְ אֲנִי אַגִּיד אֵלֶיךָ אֲשֶׁר קָרָה לִי אֶמֶשׁ, כִּי אֶעְיוֹן בֶּן מוֹרֵד בָּא אֵלַי לֵאמֹר: תְּנָה לִי הַסּוּס הַגָּדוֹל הַטּוֹב שֶׁנָּתַן לְךָ הַמֶּלֶךְ וְאֶתֵּן לְךָ מְחִירוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וּמְלֹא בֵיתְךָ תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא וְגִילִיתִי אָזְנֶיךָ וְהָיָה הָעֵצָה אֲשֶׁר יִיעַץ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אוֹתוֹ אֶעֱשֶׂה.
וַיִּחַר אַף הַמֶּלֶךְ וַיַּחְשְׁבֵהוּ לִכְסִיל. וַיֹּאמֶר הַכְסִיל וּבַעַר אַתָּה אוֹ חֲסַר תְּבוּנָה כִּי תַּעֲשֶׂה הַדָּבָר הַזֶּה. הֶחָסֵר כֶּסֶף וְזָהָב אַתָּה וכו'. וַיַּעַן תֶּרַח אֶת הַמֶּלֶךְ: כַּדָּבָר הַזֶּה דִּבֶּר אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, תְּנָה בִנְךָ וּנְמִיתֵהוּ וְאֶתֵּן מְחִירוֹ כֶּסֶף וְזָהָב. מָה אֶעֱשֶׂה בְכֶסֶף וְזָהָב אַחֲרֵי מוֹת בְּנִי, מִי יִירָשֵׁנִי?! וְהָיָה בְמוֹתִי וְשָׁבוּ הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב לַאֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי תֶרַח וְאֶת הַמָּשָׁל אֲשֶׁר הֵבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיִּחַר לַמֶּלֶךְ מְאֹד וַיִּקְצֹף וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ. וַיַּרְא תֶּרַח כִּי חָרָה לַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר: כָּל אֲשֶׁר לִי בְּיַד הַמֶּלֶךְ וְאַף בְּנִי בְּיַד הַמֶּלֶךְ בְּלֹא מְחִיר, הוּא וּשְׁנֵי אֶחָיו הַגְּדוֹלִים. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, לֹא, כִּי קָנֹה אֶקְנֶה בִנְךָ הַקָּטָן בַּמְּחִיר וכו'.
וַיֹּאמֶר תֶּרַח: יִתֶּן לִי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ זְמַן ג' יָמִים עַד דַּבְּרִי אֶל נַפְשִׁי וְאֶל בֵּיתִי דִּבְרֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְאֶפְצַר בָּהֶם עַל הַדָּבָר הַזֶּה. וַיִּתֶּן לוֹ זְמַן ג' יָמִים, וַיָּבֹא תֶרַח אֶל בֵּיתוֹ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּירְאוּ מְאֹד. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לְתֶרַח: שְׁלַח לִי בִנְךָ בִּמְחִיר, וְאִם לֹא - וְהֵמַתִּי כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתְךָ, וְלֹא יִשָּׁאֵר כְּלוּם.
וַיְמַהֵר תֶּרַח כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ, וַיִּקַּח יֶלֶד אֶחָד מֵעֲבָדָיו אֲשֶׁר יָלְדָה לוֹ שִׁפְחָתוֹ בַּיּוֹם אֲשֶׁר יִוָּלֵד אַבְרָם וַיָּבִיאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּקַּח מְחִירוֹ. וְהַמֶּלֶךְ לָקַח הַיֶּלֶד מִיַּד תֶּרַח וַיְנַפֵּץ אֶת מוֹחוֹ אַרְצָה בְּיָדוֹ וַיָּמֶת אוֹתוֹ כִּי חָשַׁב כִּי אַבְרָהָם הוּא.
וַיַּסְתֵּר הַדָּבָר מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה וַיִּשָּׁכַח מִלֵּב הַמֶּלֶךְ, כִּי מה' הָיְתָה זֹאת לְבִלְתִּי הֵמִית אַבְרָם. וְתֶרַח לָקַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ בַּסֵּתֶר וְאֶת אִמּוֹ וְאֶת מֵינִקְתּוֹ וַיַּחְבִּיאֵם בַּמְּעָרָה, וַיִּתֵּן לָהֶם מִחְיָתָם מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, וְהָיָה ה' עִם אַבְרָם וַיִּגְדַּל וַיְהִי בִּמְעָרָה עֶשֶׂר שָׁנִים.
וְהַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו חָשְׁבוּ כִּי הֵמִית הַמֶּלֶךְ אֶת אַבְרָם וַיְהִי בִּשְׁנַת נ' (50) לְחַיֵּי אַבְרָם (הוּא אֶלֶף תתקצ"ח - 1998 מֵהַבְּרִיאָה), וַיֵּצֵא אַבְרָם מִבֵּית נֹחַ וַיֵּלֶךְ בֵּית אָבִיו וַיַּרְא אֶת אֱלֹהֵי אָבִיו 12 אֱלָהוּת וַיִּחַר אַף אַבְרָם, וַיַּרְא תֶּרַח אֲשֶׁר עָשָׂה בְנוֹ אַבְרָם, וַיֵּלֶךְ וַיַּגֵּד לְנִמְרוֹד: יֶלֶד יִוָּלֶד לָנוּ זֶה נ' שָׁנָה וְזֹאת אֲשֶׁר עָשָׂה לֵאלֹהַי, עַל כֵּן שִׁפְטוּהוּ לְמַעַן נִנָּצֵל מֵרָעָתוֹ. וַיִּשְׁלַח ג' אֲנָשִׁים וַיָּבִיאוּ אֶת אַבְרָם, וַיֹּאמֶר נִמְרוֹד וכו' וְהוֹכִיחַ אֶת נִמְרוֹד כו', כִּי בְחֶרְפָּה תָּמוּת אַתָּה וְהַהוֹלְכִים בְּדַרְכְּךָ.
וַיִּשָּׂא אַבְרָם אֶת עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וַיֹּאמַר: רְאֵה ה' הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְיִשְׁפֹּט וכו'. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנוּהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר וַיְהִי שָׁם עֲשָׂרָה יָמִים. וַיִּקְבֹּץ הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים וְהַחֲכָמִים וַיֹּאמַר: הַשְׁמַעְתֶּם אֲשֶׁר עָשָׂה אַבְרָם בֶּן תֶּרַח. וַיֹּאמְרוּ: אֲשֶׁר בִּזָּה אֶת הַמֶּלֶךְ וֵאלֹהָיו - בְּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. עַל כֵּן יְבַעֲרוּ אֶת כִּבְשַׁן הַלְּבֵנִים שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת וּלְהַשְׁלִיךְ אֶת אַבְרָם לְתוֹכוֹ.
וַיֵּאָסְפוּ כִּתְשַׁע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ וְכָל הַנָּשִׁים וְהַטַּף נֶאֶסְפוּ אֶל הַגַּגּוֹת לִרְאוֹת, וְכַאֲשֶׁר רָאוּ חַרְטֻמֵּי הַמֶּלֶךְ אֶת אַבְרָם, וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ: הֲלֹא זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה נ' (50) שָׁנִים, וְהִנֵּה גַּם אָבִיו הֵמִיר אֶת דְּבָרֶיךָ וַיְהַתֵּל בְּךָ וַיָּבִיא לְךָ יֶלֶד אַחֵר וַתַּהַרְגֵהוּ, וַיִּחַר אַף הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא תֶּרַח כִּי חָרָה אַף הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמַר: אֱמֶת אָמְרוּ הַחַרְטֻמִּים. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: אֵיךְ עָשִׂיתָ הַדָּבָר הַזֶּה? וַיַּעַן תֶּרַח: כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמַי עַל בְּנִי וָאֶקַּח בֶּן הַשִּׁפְחָה.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מִי יָעַץ לְךָ דָּבָר זֶה? וַיִּירָא מְאֹד וַיֹּאמַר: הָרָן בְּנִי הַגָּדוֹל הוּא יְעָצַנִי בָּזֶה, וְהָרָן הָיָה בַּיָּמִים הָהֵם אֲשֶׁר יִוָּלֵד אַבְרָם בֶּן ל"ב שָׁנָה, וְהָרָן לֹא יָעַץ אֶת אָבִיו מְאוּמָה, רַק תֶּרַח דִּבֶּר לְהַצִּיל נַפְשׁוֹ מֵהַמֶּלֶךְ כִּי יָרֵא מְאוֹד. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: הָרָן בִּנְךָ אֲשֶׁר יְעָצְךָ דָּבָר זֶה יָמוּת בָּאֵשׁ עִם אַבְרָם, וְהָרָן נָטָה בָּעֵת הַהִיא אַחֲרֵי אַבְרָם, אַךְ הִסְתִּיר הַדָּבָר בְּלִבּוֹ. וַיֹּאמֶר הָרָן אֶל לִבּוֹ: הַמֶּלֶךְ תָּפַס אֶת אַבְרָם, וְהָיָה אִם יִגְבֹּר אַבְרָם מֵהַמֶּלֶךְ - וְהָלַכְתִּי אַחֲרָיו, וְאִם יִגְבֹּר הַמֶּלֶךְ - וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּפְשִׁיטוּם מִכֻּתֳּנוֹתֵיהֶם וּמִכָּל בִּגְדֵיהֶם, רַק מִכְנְסֵיהֶם הָיוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּאַסְרוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם בְּחַבְלֵי בֹּץ וַיַּשְׁלִיכוּם לְכִבְשַׁן אֵשׁ.
וַיֵּרֶד ה' וַיַּצִּיל אֶת אַבְרָם מֵהָאֵשׁ וְלֹא נִשְׂרַף. אַךְ כָּל הַחֲבָלִים אֲשֶׁר אֲסָרוּהוּ בָּהֶם - נִשְׂרְפוּ, וְאַבְרָם הִתְהַלֵּךְ בָּאֵשׁ ג' יָמִים וג' לֵילוֹת וַיִּרְאוּ אוֹתוֹ כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, וְהָרָן בְּהַשְׁלִיכוֹ אוֹתוֹ - נִשְׂרַף וַיְהִי לְאֵפֶר, כִּי לֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה'. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אוֹתָם אֶל הָאֵשׁ, עָלָה עֲלֵיהֶם לַהַב הָאֵשׁ וְנִשְׂרְפוּ 12 אִישׁ. וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ כִּי אַבְרָם מִתְהַלֵּךְ בָּאֵשׁ וְגַם הַמִּכְנָסַיִם שֶׁעָלָיו לֹא נִשְׂרְפוּ, אַךְ חֶבֶל מַאֲסָרוֹ נִשְׂרַף וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם הַמֶּלֶךְ. וַיִּשְׁלַח שָׂרִים אֲחֵרִים נֶאֱמָנִים לִרְאוֹת וַיָּעִידוּ גַּם הֵם לַמֶּלֶךְ. וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת, וַיַּרְא אֶת אַבְרָם הוֹלֵךְ וָבָא בְּתוֹךְ הָאֵשׁ. וַיַּרְא גְּוִיַּת הָרָן שְׂרוּפָה, וַיִּתְמַהּ הַמֶּלֶךְ, וַיְצַו הַמֶּלֶךְ לְהוֹצִיא אֶת אַבְרָם וְלֹא יָכְלוּ כִּי שְׁבִיב הָאֵשׁ וְהַלַּהַב עוֹלֶה לִקְרָאתָם מִן הַכִּבְשָׁן, וַיָּנֻסוּ, וַיִּגְעַר הַמֶּלֶךְ בְּכָל עֲבָדָיו: מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת אַבְרָם וְלֹא תָמוּתוּ, וַיִּגְּשׁוּ לְהוֹצִיאוֹ, וַיָּעַל הַלַּהַב וַיִּשְׂרֹף פְּנֵיהֶם, וַיָּמוּתוּ שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת.
וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְרָם: צֵא אַבְרָהָם, עֶבֶד ה' אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, וּבוֹא הֵנָּה. וַיֵּצֵא אַבְרָם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: אֵיךְ לֹא נִשְׂרַפְתָּ? וַיֹּאמֶר אַבְרָם: אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בּוֹ, וַאֲשֶׁר הַכֹּל בְּיָדוֹ - הוּא הִצִּיל אוֹתִי! [(סֵפֶר הַיָּשָׁר) (סֵדֶר הַדּוֹרוֹת)].
גִּילוֹ שֶׁל נֹחַ בִּבְנִיַּת הַתֵּבָה
מדוע התורה מציינת את גילו של נח?
רבי זלמן סורוצקין מבאר שנח היה בן 480 שנים כשהחל לבנות את התיבה. בהתחשב בעובדה שחי 950 שנים, הרי שהיה ב"אמצע שנותיו", במלוא כוחו (ימי שנותינו בממוצע 70 - 80 שנים. הרי שגיל ה"כוח", חל באמצע חיינו, על פי דברי חז"ל שאמרו "בן שלושים לכוח", על פי אבות פרק ה' משנה כ"א).
בני דורו כינו אותו בכינוי גנאי "זקן" ["... והיו מבזין אותו, אמרו לו: זקן, תיבה זו למה? אמר להם: הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול..." (סנהדרין ק"ח:)], הואיל ולא רצה ללכת בדרכם, כרוצים לומר - אתה שייך לדור הישן, שעבר מן העולם, אין להתחשב בדעותיך.
בוויכוחיו הרבים עם בני דורו, לא עמד לו גם שמו הטוב שרכש בצעירותו, "זה ינחמנו"... (לעיל ה', כ"ט), גם לא הפיתוחים שהקלו על העולם, שב באמצעותן היטיב עם בני האדם.
התורה משמיעה את גילו, להדגיש שלא היה מבוגר כל כך (באופן יחסי), הגם שבני דורו כינו אותו בכינוי גנאי, בניסיון למנוע את השפעתו על אנשי דור המבול.
סיפור - ממבחן החסד
את הסיפור הבא מספר הרב גואל אלקריף שליט"א בספרו 'שש באמרתך': התקשר אלי יהודי מהצפון וסיפר לי על בנו, הלומד בשיעור ג' בישיבה קטנה. הוא היה ילד בריא וחזק, והנה באחד הימים, בעוד מתפלל תפילת שמונה עשרה, הרגיש שקשה לו לעמוד על רגליו. הייתה לו חולשה נוראה בגפיים. הוא קיצר בתפילה והתיישב על מקומו. הוא קיווה כי מדובר בחולשה רגעית והיא תחלוף כלעומת שבאה. אך לא זו בלבד שהיא לא חלפה, אלא שהלכה והחריפה מיום ליום.
הוריו הדאוגים קבעו לו תור לרופא כדי לאבחן את התופעה המדאיגה, והם חיכו במתח למועד התור.
לבחור זה יש חבר בישיבה שסובל מסוכרת. בכל כמה שעות הוא מזריק לעצמו אינסולין במזרק מיוחד.
יום אחד אבד לו מכשיר ההזרקה. הוא פנה לחברו ושאל אותו אם יוכל לעשות לו טובה וללכת לסניף של 'יד שרה' כדי לשאול עבורו מכשיר חילופי. למרות שהבחור סבל מחולשה גדולה ברגליו, הוא נעתר מיד לבקשת חברו ומיהר לצאת לדרך.
כשהגיע לסניף אמרו לו שכל המכשירים הושאלו לחולים אחרים, והציעו לו ללכת לסניף אחר של 'יד שרה', הממוקם בקצה העיר. הוא מיהר לשם והביא את המכשיר לחברו בישיבה.
רגליו כאבו מן המאמץ, בקושי הצליח לעמוד, אך לא התאונן. או-אז אמר לו חברו: 'אני צריך להזריק לעצמי את הזריקה הבאה בשעה שלוש בלילה, אך אני חושש שלא אתעורר'. אמר לו הבחור: 'לך לישן, אני לא אלך לישן עד השעה שלוש ואעיר אותך'...
החבר הודה לו על החסד שהוא עושה איתו והלך לישן. הבחור היה מותש מההליכה וחשש שמא יירדם בעצמו, לכן הסתובב במשך כמה שעות (!) במסדרון הפנימייה.
בשעה שלוש לפנות בוקר הוא העיר את חברו, החבר הזריק לעצמו את האינסולין ולאחר מכן חזר למיטתו. כעת סוף-סוף יכול היה גם הבחור לעלות על יצועו לשנת לילה קצרה.
הוא קם לתפילת שחרית, וכשנעמד לתפילת שמונה עשרה, התכונן, כדרכו בשבועות האחרונים מאז תקפה אותו החולשה ברגליו, לקצר בתפילה כדי שיוכל להתיישב. וראו זה פלא: החולשה נעלמה כליל! הוא התפלל את תפילת שמונה-עשרה במתינות ובנחת! הוא חשש שמא החולשה עוד תחזור, אך לשמחתו הוא התבדה. גם בתפילת מנחה הצליח לעמוד על רגליו ללא כל מאמץ במשך כל זמן התפילה.
בערב התקשר לאביו ואמר לו: 'אבא, אתה יכול לבטל את התור לרופא'... אין לתאר את השמחה של הבחור והוריו.
אביו המרוגש אמר אז לבנו: 'בזכות זה שיצאת מגדרך ועשית לחברך חסדים גדולים שלא היית מחויב בהם, הקדוש ברוך הוא עשה איתך חסד ונתן לך את שלא היה 'חייב' לתת לך...'.
הקדוש ברוך הוא כרך את הצלת נח ובני משפחתו בתנאים קשים. במשך שנה שהה נח בתוך תיבה סגורה, בחברת כל ממלכת החי. חבריו ושותפיו למסע ההצלה היו: פילים, ג'ירפות, קופים ונמרים, תרנגולות בית, ינשוף ויתוש. מדוע בחר הקדוש ברוך הוא, הכל יכול, בדרך הצלה זו? נראה שלא הייתה זו תיבת הצלה, כי אם תיבת מבחן, מבחן לנח ולמשפחתו.
נח הפגין מסירות נפש יוצאת דופן למען הזולת. בתנאי התיבה הקשים הוא מימש את תכונת החסד שקיננה בלבו. הוא עמד במבחן - מבחן החסד. לכן, יש סיכוי לעולם החדש שייתכונן לאחר המבול, עולם של חסד שפניו אל עתיד האנושות!
אמונתו של נח
על כניסתו של נח 'מפני מי המבול' דרשו חז"ל: "נח - מחוסר אמנה היה" (מדרש רבה ל"ב, ו). כיצד ניתן לומר על נח, שבנה תיבה במשך 120 שנים, שהיה "מקטני אמנה", ונכנס לתיבה רק מפני מי המבול?
ביישוב קושיה זו מצינו כמה הסברים:
א. רבי יחזקאל לוינשטיין לומד מכאן שיש דרגות באמונה - אמונה אינה צומחת מאיליה, רק לאחר יגיעה והתבוננות אפשר לרכוש אמונה שלמה ולחיות את האמונה.
נח הגיע לדרגה גבוהה באמונה, אך לא לאמונה מושלמת (אלמלא חז"ל לא היינו יכולים לכתוב זאת), כפי שדרשו (סנהדרין ק"ח.): "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".
ב. רבי ישראל יעקב קניבסקי (הסטייפלר) מסביר שנח בוודאי היה מאמין באמונה שלמה שיבוא המבול. כניסתו לתיבה הייתה רק כשהצטווה על כך, כשמי המבול החלו לרדת.
באמונה יש שתי הבנות - יש הכרה שכלית ויש הכרה חושית. אילו מלך היה גוזר שביום מסוים יהרוג את כל מי שיימצא בעיר, בוודאי שמרוב הפחד היה כל אחד ממהר לברוח, ואיש לא היה ממתין עד הרגע האחרון להימלט מהעיר, זו הכרה רגשית.
בניגוד אליה, לנח הייתה הכרה שכלית, ידיעה זו לא הטילה עליו פחד נורא, שהצריך אותו למהר ולהיכנס לתיבה מפני מי המבול (וגם לאחר שהחל הגשם לרדת, בתחילה ב"טפטופים", ראה שאינו נורא כל כך, ורק אז נכנס לתיבה).
חז"ל ציינו שאילו האמונה אצלו הייתה בדרגה גבוהה יותר, היה ראוי שממהפחד מפני מי המבול, הוא יקדים להיכנס לתיבה (כאדם שבורח מפני גזירת הרג). חז"ל הגדירו זאת בשתי דרגות אמונה - "מאמין ואינו מאמין"... מאמין בהכרה שכלית, אך אינו מאמין בהכרה חושית.