לע"נ יעקב בן מיכל
מתנה מהקב"ה שלא חלמתי לקבל
גם באיים הקריביים, משפחה מתחזקת ומנותקת, ורואה פירות כבר בעולם הזה... משהו צורם לי. הבית מעוצב היטב, מרוהט בסטנדרטים לא מוכרים. סביבו חצר ענקית, מטופחת, ומזוקרת מים במרכזה. אבל לכל אלו התרגלתי; שנים של שיטוט באיים הקאריביים לימדו אותי מעט על מושגי הפאר בישראל, שהופכים כאן לנורמה מתבקשת.
ניסיתי להבין מה זר ומשונה בבית הזה. את הכאב בעיניים הכרתי, כבר בפעם הראשונה שהגעתי לאי הופלג לי לשוחח עם יהודי תושב האזור, שהוא "הכי עשיר כאן". תתארו לעצמכם שאם התושבים הלא עניים בכלל מדברים על עושר כנראה אותו אחד טובל בשפע אינסופי. הגעתי להתריס אותו, אחוזת יוקרה מוצפת כסף, ישבנו לשיחה ממושכת, בסיומה הוא הודה לי על בואי.
"הרב", אמר לי כשרטט בעייניו, "אתה הראשון שמבין עד כמה אני מסכן". את המסכנות הזו פגשתי עוד פעמים רבות. יותר מידי כסף ושפע, ואפס חיים רוחניים. אפס אידיאל ומטרה לחיים, והיעדר הקשר האלוקי שנותן לבני אנוש אלי בעניים, אושר להתחיל יום חדש.
אבל בביתם של הזוג אסולין שבו שהיתי עכשיו, היו חיים רוחניים עשירים, ובכל זאת נסוך שם כאב, והרבה. יומים שהיתי בביתם, עד שהתרתי אצבע על הנקודה. הבית היה מעוצב מידי, נוקשה. כאילו חוץ מבני הזוג אין ילדים או מתבגרים בבית. ריק. "זה נכון", אמר לי דוד אסולין, "כבר עשר שנים אנחנו נשואים, ולא זכינו".
"אני מבין שכבר התייאשתם, דוד, אבל למה יש משהו שאין לאף אחד בסטטיסטיקות, יש לכם זכות ראשונים נדירה, הזכויות של רבים שהצטרפו אליכם, מבין?" דוד הנהן, חזותו יהודית ועדינה כל כך, לא כמו זו שפגש אבא שלו כאשר הגיע לכאן לראשונה.
אבא שלו זכרונו לברכה, הגיע לאיים הקריביים במסגרת טוסטונו מסביב לעולם. לאבא היו מוסדות תורניים שעלויות אחזקתם היו בלתי אפשריות, והעיסוק היה שילוב בין רצונו העז לקרב יהודים ולהכיר לרוחוקים שם שמים, לבין התרומות הנכבדות שזרמו כתוצאה מביקורים אלו. כשאבא הגיע לאיים הקאריביים, הוא מצא אי יפהפה עם נופים מרהיבים, אבל מבין כל אלפי היהודים שחיו בהם לא היה, ולו אחד, שידע שבת מהי. לאבא זה כאב מאוד, והוא ידע לנתב את הכאב לאפיקי היצירה. אסף את בני הקהילה, סיפר להם על יהדותם ועל מה שהיא כוללת, דיבר על אמונה, צניעות, כשרות ועל כל מה שיהודי צריך לדעת.
בני הקהילה התרשמו עמוקות, אך הדברים שנאמרו בעינתם בגדר תיאוריה קסומה, חלומה. דוד היה אחד, הוא קם והודיע שמשבוע זה ואילך התחולל שינוי, סגירה בשבת. במקביל החלה אשתו לכסות את ראשה. היתה זו פריצת דרך, ומכאן לא ארוך עבר עד שצביונה של הקהילה השתנה לחלוטין. חיים יהודים תססו בה, חנויות לאוכל כשר נפתחו, תשמישי קדושה יובאו מארץ ישראל, ובני הקהילה החלו לפקוד את בית הכנסת.
אבא לא זקף זכויות אלו לעצמו: "לזוג אסולין יש את זכות הראשונים, אילולי הם היתה הקהילה נשארת באותו מצב עצוב כפי שפגשתי אותה לראשונה". אבא לא זכה להאריך ימים, אך נפטר מוקף בברכות וזכויות שצבר במהלך ימי חייו הקצרים ועתורי הפעילות, ואני נטלתי על עצמי להמשיך את מסעו מתוך תחושת חובה, להגיע ולהתרים אותם לטובת מוסדותיו שנותרו פעילים בהנהגת אחי הבכור.
שמעתי הרבה על דוד, אך מעולם לא הביאו לידיעתי את העובדה המעציבה, שהזוג המיוחד הזה לא זכה להיפקד. "עשיתם דברים מעל לטבע, והקב"ה לא נשאר חייב. הזכויות הללו יעמדו לכם, בנוסף לזכויות הכנסת האורחים שאתם נוהגים בה". הכנסת האורחים שלהם היתה חריגה ובלתי נתפסת, ולא בגלל המרחב המפואר שבו שהינו. הם התמסרו אלי בצורה יוצאת דופן. הסיעו אותי לכל מקום שאליו רציתי להגיע, הגישו לי אוכל בכשרות המהודרת שאליה אני רגיל. היה זה פרויקט אמיתי. אמנם כפי שציינתי, כבר היתה שם חנות לאוכל כשר, אך אותי 'כשר' לא עמד בסטנדרטים המחמירים שלי. אישית, התרגלתי לאכול בנסיעותיי פריכיות, קרקרים, פירות, ירקות ומים, אבל הגברת אסולין טרחה לבשל במיוחד בעבורי אוכל צמחוני, ללא תבלינים ותוספות, הכנסת האורחים שלהם היתה ברמה שכמוה לא פגשתי.
שנה לאחר מכן יצאתי מחדש לסבב הקבוע באיים הקאריביים. עדכנתי את דוד מראש על בואי, והוא נרעש, הודיע לי שהם מחכים לי בקוצר רוח. "הרב יכול להיות רגוע, פינינו חדר במיוחד בעבור הרב, אבל זו הפעם האחרונה", להיפגע? "עד הפעם הבאה נרחיב בעזרת ה' את הבית, נסיף אגף חדש שבו אנחנו מתכננים חדר מיוחד בעבור הרב. זה יהיה החדר שלכם, רוק שלך ולבם, והוא יהיה לכם בכל פעם שתגיעו לכאן".
"דוד", נפנפי בו, "גם ככה אתם דואגים לי יותר מידי, לא היה חסר לי כלום. למה לבנות חדר בשבילי?"
"זו הפתעה, הרב", ענה דוד, "אנחנו צריכים להרחיב בכל מקרה, כי הבית קצת קטן..."
"קצת קטן???" כשהגעתי לביתו לראשונה חשבתי שהווילה הזו מיועדת לשתי משפחות לפחות, ובכלל – אם אין ילדים למה צריך להוסיף? גם ככה הבית הזה גדול וריק מיד.
דוד צחק, "נבר כאשר תגיע, אנחנו מחכים מאד". יצאתי לדרך, שעות ארוכות של טיסה שבחו בין נמנום לעיון דפדוף בעיתון. את השמחה הטמורה והמסתורית של דוד לא הצלחתי לפענח. שבוע לאחר מכן הגעתי. המארח שלי, דוד, קיבל את פני בחיבוק חם ומשתף, בנסיעה הבנתי פתאום את פשר השמחה שליוותה את קולו בכל אותן שיחות. הוא התרגש כילד, עיניו ברקו. פניו זהרו. "נו, ספר לי כבר!", פצחתי, "מהו הסוד שמאחורי ההרחבה שאתה מתכנן?"
"הרב", קולו של דוד נרעד, "אשתי בהריון". שתקתי לכמה רגעים. הבטתי בו במבט ארוך. כמעט התקשיתי להאמין. "עשר שנים של ציפייה, דמעות, רפואה, תפילות – והנה, זה קרה". דוד הסתכל עלי במבט כה מלא הודיה, עד שחשתי דמעה נקווית בזווית עיני. "הרב מבין? זכויות אבא שלכם, והזכות שהכנסתם בביתנו – הקדוש ברוך הוא לא נשאר חייב".
שבע שנים עברו מאז. הקהילה התחזקה והתרחבה, חלק מבני הקהילה אף התחזקו עוד יותר ועלו לארץ ישראל לשמור תורה ומצוות בטהרה ובתוך חרדים והתורניים בפארקייס, מחכה לי חדר פרטי בביתם של הזוג אסולין, שזכו לראות פירותיהם כבר בעולם הזה...
הבא ליטהר מסייעין בידו
ידידי מגיד המישרים הרה"ג רבי יעקב שש שליט"א, שמע סיפור מדהים, ונתנה לו רשות מבעל המעשה לחשוף את שמו אריה בראון - יהודי שגר ברעננה, איש עסקים אמיד, יהודי חילוני. הוא מספר שהוא נסע בשנת 2006 למינינם לגבייץ' שבסין כדי לפתח קו יבוא מאוד גדול לארץ.
היינו שני שותפים, אני חילוני רחוק מאוד מתורה ומצוות, ויחד איתי חרדי מאוד מאוד, הלוא הוא ר' משה סגל בנו של המשגיח הצדיק רבי דן סגל שליט"א. היתה אמורה להיות לנו פגישה משותפת ביום ראשון בסין.
רבי משה סגל התקשר אלי, מספר אריה בראון, ושואל אותי: "אריה, מתי אתה נוסע?" השבתי לו "בשבת, ומתי אתה נוסע?" הוא אמר: "אני נוסע ביום חמישי". ואז הוא הציע לי הצעה. "תקשיב, אתה מגיע ביום ראשון ואני מגיע ביום חמישי, מה אתה מצפה שאני אעשה שם מיליארד סינים? אתה לא מצפה שאני אהיה איתם לבד..." (זה היה לפני שבעה עשרה שנים, ואז לא היו כל כך הרבה יהודים בסין).
אמרתי לו: "אני אנסה להקדים את הטיסה", התקשרתי, והקדמתי את הטיסה. הגענו לבית מלון מאוד מאוד יוקרתי, שבע כוכבים, בקומה השבע עשרה.
אומר לי ר' משה סגל: "אריה, יש לי בקשה אליך, אתה הרי מחלל שבת, מה דעתך על הרעיון ששבת אחת בחיים אתה תשמור? ממילא אין לך מה לעשות פה בשבת, סיגריה אתה לא מעשן, אין לך מה לעשות פה, אני רוצה שתהיה איתי עד הסוף, תשמור שבת אחת ממש כמו חרדי, תהיה חרדי לשבת אחת".
"מה זה אומר? אנו נלך להתפלל בבית חב"ד, והולכים אחר כך בלילה להתוועדות, ואחר כך תלמד איתי דף היומי, אתה תדיר ליום אחד, מה אתה אומר על הרעיון? אתה חברותא שלי, ושר איתי זמירות שבת, מה אתה אומר?"
אמרתי לו: "אללה אני זורם אתך, אם זה עושה לך טוב, אני אתך".
נו, לך תגיד לחילוני לעלות שבע עשרה קומות ברגל כדי לאכול געפילטע פיש, לעלות ולרדת שבע עשרה קומות זה מאוד מאוד קשה, אז מה עושים?
ידעתי שרבי משה סגל לא יכול לבקש ממני לעלות ולרדת שבע עשרה קומות, אז הוא הציע לי שורות ולמטה יש לובי מפואר עם הריח מפואר, כורסאות כמו של אחשוורוש, הציע שנאכל בלובי.
פתחנו שולחן ועשינו סעודה בלובי.
פתאום המנכ"ל של בית המלון מגיע, הוא היה בטוח שאם אנו אוכלים בלובי אז סימן שהמזנון לא עובד, לא נקי, מה פתאום שאוכלים באמצע הלובי סעודה?
המנכ"ל נגש אלינו ושאל: "הכל בסדר? מה פתאום אתם אוכלים פה, תגידו לי אם משהו לא בסדר ואני מיד מטפל בזה".
אמרנו לו: "הכל מצוין, אנחנו יהודים ושבת לא מחללים, אנו לא עולים ויורדים בשבת במעלית, ולכן אנו אוכלים פה".
המנכ"ל מסתכל עלינו ושואל: "אתם יהודים? בקשי יש כאן יהודים בסין, אני קראתי עליכם, אתם העם החכם, אתם העם הרחמן, אתם הבנים של הקב"ה, כך כתוב בתנ"ך, אתם נסיכים, אתם חשובים!".
הייתי המום, חשבתי לעצמי, הייתי צריך להגיע מרעננה לגוייג'ו שבסין, כדי לשמוע שאנו חשובים, העם הרחמן, העם החכם.
ואז היתה לי חוויה שמעולם לא חוויתי, חוויתי בחי' הרבה חוויות כי לא חסר לי כסף... התקשרתי במוצאי שבת לאשתי ואמרתי לה שמעולם לא חוויתי כזו חוויה מדהימה.
המנכ"ל הסיע של בית המלון, נתן שריקה ותוך שניות מגיעים שמונה סינים חסונים מאוד, כל אחד מהם תפס רגל אחת של הכסא, ותוך שניה לקחו אותנו וסובבו אותנו בקומות, הרגשתי מלך, מסובבים אותי ארבעה גברים חסונים, שבע עשרה קומות, תוך חמש דקות היינו למעלה עם המעליעע פייש.
הרגשתי שקיבלתי נשיקה מאלוקים, שבת אחת שמרתי, הרגשתי שהקב"ה הטביל אותי בתוך מעיין של טהרה.
סיפרתי לאשתי, והיא אמרה לי: "אריהם, רק סוס הולך אחורה, שבת הבאה גם אני והילדים שומרים אתך", והילדים שומרים שבת...
כשחזתי בתשב"ג מיד נסעתי עם רבי משה סגל למשגיח אביו הגה"צ רבי דן סגל שליט"א. מה הוא אמר לי? אמר לי "אריהם, תקשיב, שולחן לא עומד על שתי רגליים, הוא יתהפך, סיפרת לי שבשבת הבאה אתה אשתך והילדים תשמרו שבת, סיפרת לי שאתה מניח תפילין כל בוקר, אני מבקש ממך שתשמרו גם טהרת המשפחה", וכמו כן הרגל הרביעית היתה שהוא שלח אותי לאדמו"ר מקליוולנד שברעננה.
זו היתה אהבה ממבט ראשון, איך שראיתי את האדמו"ר דבקנו בו, כולנו אני ובני משפחתי התחזקנו מאז, אשתי הלכה לשיעורים של הרבנית שהיתה אותה מאד.
היום אני מחזיק ישיבה בבני ברק ברחוב הירדן, ישיבה של נשירים, ובנוסף אני בונה בית כנסת ברמות שבירושלים על שם האדמו"ר מקליוולנד.
אני גר בבניינים שבשכונת רחביה בירושלים בקומה שלושים ושתים, לפני שבועיים המעלית לא פעלה, חיפשתי את הסינים שירמו אותי לקומה השלושים ושתים, הם לא היו שם...
עליתי וירדתי בשבת שלושים ושתים קומות, כי המעליית היתה תקועה, וראיתי בחוש שבא ליטהר מסייעין בידו.
(מתוך הספר במו סיפורים ששין לאנשים את החיים מאת הרב עכו יקר 050-4128-434)