"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (ו, ט)
באחד מביקוריו בארץ ישראל של הגאון רבי אהרן קוטלר זי"ע נכנס אצלו אחד מנכדי הגה״ק בעל החפץ חיים זי״ע ושאל אותו: "ילמדנו רבינו, מדוע התפרסמה צדקותו של זקיני בעולם, ולעומת זה, גאונותו לא היתה מפורסמת"?
ענה לו רבי אהרן: "הנה, הולך אני לבקר במעונו של הגרי"ז מבריסק זי"ע הבה נשאל אותו".
כששמע הרב מבריסק את השאלה, הפטיר מיד: ״רצון יראיו יעשה״!
פירש רבי אהרן את דבריו: ה״חפץ חיים״ בגודל ענוותנותו, עמד והתחנן לפני ה', שלא תתפרסם גדולת תורתו. ותפילתו נתקבלה...
ומה עם צדקותו, הוסיף לשאול אותו נכד?
ענה לו רבי אהרן תשובה קולעת: ״תורה״ ידע ה״חפץ חיים״ שיש לו, לכן התפלל על זה. אבל ״צדקות״ לא עלתה על דעתו שהוא צדיק, על מה יתפלל?! (פנינים)
"כי מלאה הארץ חמס" (ו, יג)
מעשה היה בעיר הבירה לונדון ביהודי שהיה בעל הבית על כמה וכמה בניינים בשכונת גולדרס גרין, והיה משכירם לאחרים ומהם מקור פרנסתו. הלה היה מקפיד שלא להשכיר מדירותיו לנכרים שאינם פורעים חובם בדמי השכירות. עד שהגיעו זמנים קשים על העולם, וכל מסחר הנדל"ן ירד מטה מטה, ועמדו הרבה מדירותיו ריקניות משוכרים.
באותם הימים בא לפניו נכרי אחד שרצה לשכור אחת מדירותיו. הלה העמיד פני עשיר וסוחר גדול, ואף סיפר שתחת רשותו כמה וכמה חנויות מסחר, על כן הסכים היהודי והשכיר לו אחת מדירותיו שעמדו ממילא ריקם. עברו חודש ושניים גם שלושה וארבעה ואין קול ואין עונה, הנכרי נתגלה כגנב מומחה ולא אבה לשלם על שכירות הדירה אף לא פרוטה אחת.
משכלו כל הקיצין קראו היהודי לבית המשפט. בהגיע עת המשפט שמע השופט את טענתו ושאל את הנכרי מה תשובה יש לך? ויען הנכרי ויאמר, שאינו צריך לשלם לבעליו כי מתחילה היו לו רק צרות בדירה - המים לא הוחמו מעולם, צבעם של קירות הבית היה מתקלף, הדלתות הרעישו מחמת החלודה, ובחורף שלטה הצינה - וכיוצא בזה הרבה טענות ותירוצים שאי אפשר להוכיח שאין הצדק עמו.
וכבר היה נראה ליהודי כי הוא עומד להפסיד במשפט, עד ששאל השופט את הנכרי: האם פרעת את דמי השכירות לכל הפחות פעם אחת? נזדעק הנכרי: "לא ולא, וכי עלי לשלם על דירה כזאת?"
או אז נענה השופט: "אכן נודע הדבר כי רמאי וגנב אתה! כי אם היינו רואים שבתחילה שילמת את חובך, היה מקום לקבל את כל טענותיך; אך ברגע שמעולם לא שילמת, הרי לנו הוכחה מוכחת שמעולם לא היה בדעתך לשלם, וכל הטענות האלו אינן אלא תירוצים. צא עתה ושלם לו מרישא ועד גמירא מימי ישיבתך בזה הבית!".
הגה"צ רבי אלחנן היילפרין גאב"ד ראדומישלא זצוק"ל שהיה דר בגולדרס גרין, היה מוסיף ללמוד ממעשה זה, על התשובה והקבלות אשר אנו מקבלים על עצמנו בימים הנוראים: אך עוברים הימים הקדושים ומיד מתחיל כל אחד עם תירוציו - אם מענייני פרנסה וגידול בנים, או החברותא שאינה טובה, הישיבה והכולל וכו'. והנה, אם "שילם" לכל הפחות בתחילת הדרך את קבלותיו, יש מקום לומר כי אכן יש צדק בתירוצים האלו; אבל מי שמיד בראשית השנה, כשעדיין לא קיים קבלתו, כבר מוצא תירוצים מדוע אין בידו להשלים קבלותיו - הרי זה מטיל ספק כי מעולם לא היו קבלותיו באמת... (הרה
"צ ר' אלימלך בידרמן שליט"א)
"כי מלאה הארץ חמס" (ו, יג)
בעיר חיפה דרו שני יהודים שעמלו לפרנסתם והיו רואי חשבון. האחד התפרנס ברווח, והיה "ברומו של עולם" והשני התפרנס בקושי ובדוחק. הגיע הראשון שהתפרנס בכבוד, אל החזון איש ושאל: בחסדי ה' טוב לי בפרנסה, אך מתירא אני על חינוך הילדים בעיר זו שמא תשפיע הסביבה עליהם. השיב החזון איש: "אם כן קמים ועוזבים את המקום"! ואכן כך עשה, הוא עזב את חיפה, ויתר על הפרנסה ברווח והלך לדור בירושלים.
והנה גם השני שהתפרנס בקושי, בא לשאול את החזון איש בנוסח הבא: "פרנסתי בקושי, וברצוני לעזוב את חיפה, מה עלי לעשות"? מיד שאלו החזון איש: מה עם חינוך הילדים? השיב הלה: "מצד זה אני נמצא במקום טוב ליד בית ספר חרדי, אבל בגלל דוחק הפרנסה ברצוני לעבור לתל אביב". השיב לו החזו"א: "בשביל פרנסה לא עוזבים את המקום"! (איש לרעהו)
"קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם" (ו, יג)
לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל (סנהדרין קח ע"א).
בחור מישיבת פוניבז' נכנס לביתו של מרן הסטייפלר זצ"ל לקנות ספר "קהילות יעקב". בטעות החזיר לו הסטייפלר פחות מידי עודף. משהבחין בדבר - מיהר ללכת לישיבת פוניבז', טיפס את המדרגות הרבות, אך כיון שלא ידע מי הבחור, שלח לקרוא לנכדו, ר' אבא ברמן, מסר לידו את יתרת הכסף, ואמר לו: "בחור מהישיבה קנה אצלי זה עתה ספר. תברר מיהו הבחור ותחזיר לו את הכסף".
כעבור שעה קלה שב ר' אבא לסטייפלר ואמר לו כי בסיעתא דשמיא מצא את הבחור והשיב לו את העודף, אך ברצונו לשאול שאלה: "מדוע צריך היה הסבא לטרוח כל כך, ללכת כברת דרך ולטפס במדרגות, כדי להגיע אלי לישיבה, בה בשעה שאני נמצא אצל הסבא מספר פעמים ביום, ויכול היה להמתין ולתת לי את הכסף בבואי אליו"?
ענה לו הסטייפלר: "אם המרחק מביתי לישיבת פוניבז' נקרא רחוק - מה תאמר על המרחק שיש לרדת מהשמים עד לכאן? זה הרבה יותר רחוק"... רבותי! מצמרר! לווים כספים ושוכחים להחזיר! צריך להיזהר! (יחי ראובן)
"מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (ז, ח)
הבה ונראה עד כמה גדולה השפעת תאות הממון על האדם: בקרתי אצל עשיר אחד. הגביר, שהיה ידידי, לא התבייש מפני, והתנהג כהרגלו בביתו גם בעודי שוהה בביתו. באותו יום ארע שאחד מבני ביתו סרח לאדונו... ותעל חמתו באפו, ומכיון שכאמור לא היה מתאפק בפני, ראיתי את להבת הכעס במלוא עוזה: פניו אדמו, אגרופיו נקמצו, והנה לפתע נפרש לפני פלא של ממש. יהודי כלשהו נוקש על הדלת. אותו גביר מתקרב ומציץ מבעד לחור וכשרואה במי המדובר, נושם נשימה עמוקה, פותח בזריזות את הדלת, ובין רגע ארשת פניו התהפכה מן הקצה אל הקצה - "שלום עליכם ר' יענקל!"... הושיט את ידו - בארשת פנים חביבה ובמין נעימות שלא תתואר... סערת הכעס שככה, נעלמה כלא היתה. ואני עומד ותמה, היתכן? האם הגביר פשוט עומד לפני, או שמא אחד מל"ו צדיקים השולט עד כדי כך ביצריו, עבור הקבלת פני יהודי כלשהו. לא ראיתי מחזה כזה מימי! עודני מהרהר בלבי, ואזני שומעות את הדו שיח הבא, מפי האורח: "באתי לסגור את העסקה של חמש המליון שבקשת"...
מיד נזכרתי בסיפור הנפלא על רבי יהונתן איבשיץ זצ"ל, באותו ויכוח האם טבעם של בעלי החיים ניתן לשנוי: המלך עשה סעודה, והחתול היה המלצר, המגש פרוש על ידיו וכו' וכו', עד שקפץ העכבר לעיני החתול, או אז השליך החתול את הכל מידיו, לכד את העכבר, והצטנף בפינה לאכילת הטרף... ומדוע נזכרתי בסיפור זה? מפני מה שאני ראיתי, הוא היפוכו של הסיפור עם ר' יהונתן. כי בעוד שעל חתול מאולף הרואה עכבר ושב להתנהג כחתול שמענו, אך לראות כסף ולשוב להתנהג כבן אדם - זהו חזיון נפלא וחידוש מחודש, הפלא ופלא! באותו מעמד למדתי לקח נפלא, עד כמה הכסף מסמא את עיני האדם ומהתל בו, וזכה העשיר שהנחיל לנו התבוננות נפלאה! ('דורש טוב' - הגדה של פסח)
"כי מלאה הארץ חמס" (ו, יג)
לא נחתם דינם אלא על הגזל. (רש"י)
רבה הראשון של העדה החרדית בירושלים, הגאון הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל היה ממונה על קופה מיוחדת אשר ממנה היו מסייעים לבני ירושלים להשיא את ילדיהם. באותם הימים העניות הייתה נחלת הכלל, והדלות ניכרה מכל פינה. כל אדם אשר היה זקוק לסכום כסף בכדי להשיא את ילדיו, קיבל מהקופה ארבעה זהובים! סכום גדול מאוד באותם הימים, אשר סייע להורים להשיא את ילדיהם בכבוד. פעם אחת, עמד רבי יוסף חיים עצמו להשיא את בתו, אולם לא רצה לקחת בעצמו מקופת העזרה. המתין, אולי שאר הגבאים הממונים יזכרו לתת לו את ארבעת הזהובים, אולם הדבר נשכח מליבם. משראה רבי יוסף חיים שאינו מקבל עזרה, הלך וביקש הלוואה מאחד מעשירי ירושלים. העשיר שמח לעזור לרב הנערץ, והלווה מיד את הסכום המבוקש. למחרת החתונה, נזכר אחד הגבאים בבהלה כי שכחו לתת לרב את ארבעת הזהובים. רץ מיד הגבאי לבית הרב, ביקש את מחילתו והגיש לו את הכסף. "איני יכול לקחת סכום זה", אמר רבי יוסף חיים, "מטרת הקופה היא כדי לעזור לחתן ילדים, ולא כדי להחזיר הלוואות"... (פניני עין חמד)
"ואתה קח לך ... ואספת אליך..." (ו, כא)
נראה דהתורה הקדושה מלמדת את האדם דרך ארץ בשעת אכילה, דהנה יש שני אופנים בשעת אכילה, או שיתכופף האדם לאוכל או להביא את המאכל אליו, ומובא בשם הרבי ר' מיכל מזלאטשוב זי"ע שדרך הרעבתנים לכופף ראשם ורובם על הצלחת שבו נמצא האוכל, אבל אין זה דרכי החסידים עדיני הנפש, אלא צריך להביא המאכל אל פיו ולא פיו אל המאכל, וזה "ואתה קח לך מכל מאכל ואספת אליך" ולאכול בדרך ארץ כמדובר. (מעדני מלך)
"והנה עלה זית טרף בפיה" (ח, יא)
"אמרה יהיו מזונותיי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם" (רש"י).
דין תורה הגיע לפני רבה של לעמבערג, חתן וחותנו. החתן טוען: "חותני הבטיח לי שאהיה סמוך על שולחנו ויספק את כל מזונותיי לאחר הנישואין, כדי שאוכל לשקוד על תלמודי ואהיה בקי בכל הש"ס. עתה חוזר הוא בו מהבטחתו ורוצה שאצא לעבוד ואמצא את מחייתי בכוחות עצמי". הפנה רבה של לעמבערג את מבטו אל החותן ורצה לדעת מה הוא משיב על טענת החתן. "משנה מפורשת היא", הצטדק החותן, "'טוב תלמוד תורה עם דרך ארץ'. אין זה מתאים שחתני ירצה ללמוד את הש"ס תוך שהוא עובר על משנה מפורשת"... "צודק הנך בדבר המשנה שציטטת", שטף חיוך את פני רבה של לעמבערג בדברו אל החותן, "אולם מוטב לך לחשוב שנית מה הנך מעדיף: חתן בקי בכל הש"ס ורק על משנה אחת לא יהיה לו תירוץ הולם, או חתן בור ועם הארץ שבקי במשנה אחת בלבד. (במחשבה תחילה)
"ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה" (ט, ב)
פעם נסע הרה״ק רבי אורי מסטרעליק זי״ע עם אחדים מתלמידיו דרך יער, ובאמצע הדרך עמדו הסוסים ולא חפצו ללכת הלאה. הלך בעל העגלה לראות מה קרה, וראה דוב עומד וחפץ לדלג על הסוסים. התחיל בעל העגלה לצעוק, אמר לו הרבי אל תתיירא, והלך מהעגלה עד סמוך לדוב, הגביה מעט כובעו מעל מצחו, ומיד ברח הדוב. לתלמידים שהתפעלו - אמר הרה"ק, כתוב 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה' אם האדם אינו מקלקל צלם אלוקים שעליו, אין לו לירא משום חיה. זהו שאמרו (אבות ג, י) 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו' בריות - רומז לכל בעלי חיים, אם הם נוחים הימנו ואינם אויבים לו, סימן היא שגם רוח המקום נוחה הימנו.