פרשת נח - "ממון לא כשר"

פרשת נח - "ממון לא כשר"

על הפסוק בפרשתינו "ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (ו, י"ג) כתב רש"י, "כי לא נחתם גזר דינם (דורו של נח) אלא על הגזל". וכן אמרו רבותינו (סנהדרין קח.) "אמר רבי יוחנן: בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהן גזר דינן עד שפשטו ידיהם בגזל".

רבותינו מסבירים שהחמס שהיה ביניהם הוא הרס וחורבן החברה, כי הרי נאמר "עולם חסד יבנה" ואם אין חסד שהוא הנתינה אלא גזל שהוא הלקיחה, אין זכות קיום לבריות לכן, בא המבול ומחה את כל היקום. שואל הרמב"ן, מדוע נחתם גזר דינם לאבדון בגלל הגזל? הלא הם השחיתו והתעיבו בעבירות חמורות אחרות ובמיוחד שהיו פרוצים בעריות?! והוא עונה, שהעולם מבוסס על שלושה דברים: על השלום, על האמת ועל הדין. והיות והם גזלו אחד מהשני בהכרח שהיו מתקוטטים זה עם זה ולא היה דין ביניהם כי הדיינים שלהם היו גרועים מהם, ומכיוון שנשמטו היסודות שעליהם מושתת העולם נחרב העולם. סיבה נוספת לחורבן העולם כתב בעל "מלא העומר" על פי מה שאמרו רבותינו (מדרש רבה ויקרא י"ד) "שאין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה". והיינו שבתחילה נענש האדם על חטאיו בהפסד ממונו ורק אם לא שם ליבו לזאת ולא שיפר מעשיו נענש בנפשו. ואולם במה דברים אמורים שהממון משמש ככפרה עליו או על אנשי ביתו? זה רק כאשר הממון שייך לו ואשר רכש אותו בדין וביושר. ברם, אם הממון הוא גזול בידו אז פשוט שאין הוא יכול להוות ככופר בשביל להציל את נפשו. וזוהי כוונת דברי רבותינו באומרם "לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל". היינו מה שגרם בסופו של דבר שבא עליהם עונש של כליון ואבדון, זה העובדה שלא התאפשר להם לפדות את עונשם בממון כשר לפי שהיה גזול בידם ולא נשאר מה שיכפר עליהם.

הנביא (ירמיה פרק י"ז פסוק י"א) התבטא על הגזל כמה קשה הוא באומרו "עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו..." וכן הובא על כך במדרש "שוחר טוב" אמר רבי לוי בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לנח שיכניס שנים שנים לתיבה, מכל מין ומין, נכנסו כל אחד ובת זוגו עימו, הלך גם השקר וביקש להיכנס לתוכה, אמר לו נח אין אתה רשאי להיכנס לתיבה אלא אם כן תישא לך בת זוג, הלך השקר לבקש לו בת זוג ופגע במארה (קללה). אמרה לו המארה "מהיכן באת?" אמר לה "מאצל נח שהייתי רוצה להיכנס לתיבה ולא נתן לי. האם רצונך להיות בת זוגתי?" אמרה לו המארה "ומה תיתן לי בכתובה?" אמר לה השקר "אני אתן לך חצי מכל מה שארוויח" ואז הסכימה המארה ונכנסו שניהם לתיבה. דרך מליצה זו מלמדנו המדרש מוסר השכל לבל יחשוב האדם שיוכל לסגל ולרכוש לעצמו הון ועושר במרמה ושקר, שכן חלילה המארה תשלוט בעושר זה ולא יזכה לראות ממנו ברכה כלל וכלל. וכך דרשו בדרך צחות את האותיות א, ב, ג, ד – אמונה – ברכה, גזל – דלות. אם תעבוד באמונה תזכה לברכה ואם חלילה תגזול סופך להיות דל ועני.

מן הראוי להוסיף כי שפלותו של הגזלן אינה תלויה בפריקת עול תורה ומצוות ובהשחתת המידות שבין אדם לחברו, שקדמו למעשיו הנפשעים. שכן יתכן שיהיה האדם בכללותו שומר תורה ומצוות ועם זאת יורה היתר לעצמו מסיבות שונות, להשתמש "מעט" בדברים השייכים לזולתו, בדברים שיש המקפידים עליהם. אמנם אצלו נראה הדבר כעניין של מה בכך כאותם דברים "קטנים" שאדם דש בעקביו, אך הדרך מכאן ועד להתדרדרות במדרון השפלות של גזל ממש עלולה להיות קצרה ביותר. אחת הסיבות הגורמות לאיסור גזל כותב החפץ חיים בספרו "שפת תמים" היא חסרון הידיעה שנדמה בעיני האדם כאילו לא יקרא גנב אלא זה שגונב מכיסו של חברו ולא יקרא גזלן אלא זה שחוטף דבר מיד חברו, אבל באמת אינו הדבר כן הדבר כי כאשר משתמש האדם בפיקדון לא לו, או ששואל כלי שלא מדעת חברו, כל שנשאר בידו מממון חברו ואפילו רק שווה פרוטה, הרי שגזל בידו. ועל כך התבטאו רבותינו באומרם (בבא קמא קיט.) "כל הגוזל את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל ממנו את נשמתו".

והנה, למרות חומרת איסור זה, של שימוש בכסף שאינו כשר לחלוטין, מוצא היצר מקום להתגדר בו, וממציא לאנשים לעתים היתרים שונים, כאשר העניין נוגע לממונם. אמנם, למרות העובדה המצערת הזו, דבר זה חמור הוא מאוד, והשאלה הראשונה שנשאל אדם לאחר אריכות ימיו ושנותיו היא, "נשאת ונתת באמונה"? כמבואר בדברי רבותינו (שבת לא.). והוסיף על דברים אלו בספר 'מטל השמים' כי ראוי לו לירא שמיים, המדקדק במעשיו שיהיו לנחת רוח לבורא עולם, להיזהר במשנה זהירות במשאו ומתנו עם הבריות, ולנהוג בנקיון כפיים וביושר, גם אם יצרו מסיתו לגעת בממון המוכן לחברו. וישים תמיד ללבו, שלא נחתם גזר דינם של אנשי דור המבול להמחות מן העולם, אלא מסיבת חטא הגזל, ובכל עת ידאג וישגיח על כספו המונח בביתו, שיהיה כשר בתכלית הכשרות, נקי מגזל ואונאה. ועל דברים אלו המליץ כבוד אדמו"ר הרב הקדוש רבי מנחם מנדל מרימנוב זצוקלה"ה, על מה שהוא מן התימא, שאנחנו רואים כמה פעמים, הילדים בקטנותם הולכים לבית רבם, ומתמידים בלימוד תורתם, ומתפללים בכוונה, ועונים אמן יהא שמיה רבא ואמן, ומיישרים אורחותם, ואחר כך כשמתגדלים, מתהפכים חס וחלילה במידות גרועות, ומבטלים התורה והתפילה וכיוצא בזה, ומאין יתהוה דבר זה, הרי התורה שלמדו בקטנותם, הוא הבל שאין בו חטא, ומן הראוי היה שתעמוד למשען להם, ויוסיפו אומץ בנפשותם, כי מצווה גוררת מצווה? וענה, שדבר זה נגרם מכך שאבותיהם האכילו אותם במאכלים שנרכשו בממון שהושג בדרכים לא כשרות, וכך נתפטמו ילדיהם באיסורי ממון, ומחמת זה נולד אצלם תאוות ומידות גרועות.

היוצא מכל האמור עד הנה, שראוי לו למדקדק במצוות, להיזהר ולהשמר לבל יהנה מכסף שכשרותו מוטלת בספק, ועדיף לו להחמיר לעצמו ולוותר לזולתו, מאשר להכנס לסיכון של ספק גזל. השכר המובטח לו בגן עדן על פרישותו מהאיסור, עולה בערכו בעשרות מונים, על הערך הפעוט של הממון המוטל בספק, שגם הנאתו חולפת היא ולאחר זמן יועבר הכסף לידיים אחרות. כדי להתגבר על הפיתוי הממוני צריך האדם להפנים את הידיעה המוחלטת כי כאשר הוא יתנהג בענייני ממון במידת היושר הוא לעולם לא יפסיד מכך.

הסיפור הבא שלפנינו ימחיש לנו דברים אלו היטב. הדקות ארכו וסיום הבדיקה לא נראה באופק. סבלנותו של משה עמדה לפקוע והוא קיווה שאכן הרכב תקין. לאחר עשר דקות נוספות מורטות עצבים סיים הבודק וניגש אל קונה הרכב מר משה סלומון: 'הרכב מעולה, אין בו בעיות ואתה יכול לקנות אותו בלב שקט'. משה היה מרוצה. את כל חסכונותיו הוא עומד לתת עבור הרכב המשפחתי החדש מסוג מיצובישי 'ספייס וואגן'. חלפו שנים והמשפחה התרחבה והגיעה העת לקנות רכב משפחתי מרווח שיוכל להכיל את כל בני המשפחה. הם ניגשו לסניף הדואר הסמוך, ומשה ביקש מן הפקידה לבצע בדיקה האם הרכב ממושכן או מעוקל. פרטי הרכב הועלו על מסך המחשב 'זה בסדר הכול תקין, לא גנוב ולא מעוקל' אמרה הפקידה ומילאה את טופס העברת הבעלות, בעוד משה שולף מכיסו מעטפה שמנה ובה 80 אלף שקל במזומן ומעבירו למוכר הרכב, מר כץ. העסקה נסגרה בשעה טובה. ואולי היא הייתה בעצם לא כל כך טובה.

שבוע לאחר מכן משה היה צריך לשאול את בעל הרכב שאלה כלשהי אודות תפעול הרכב, אבל כאשר התקשר לטלפון של משפחת כץ הגיע כל הזמן לטלפון ציבורי הנמצא בתוך בית ספר. לאחר בירור יסודי במוקד 144 של בזק הוא קיבל את המספר החדש. 'שלום, זו משפחת כץ?' 'כן' ענתה אישה מעבר לקו. 'מדבר מר משה סלומון, קניתי מכם את הרכב לפני שבוע ורציתי לברר האם...' 'סליחה, אדוני', קטעה אותו גברת כץ, 'אבל לא מכרנו את הרכב, הספייס ואגן עומד בחניה הסמוכה לביתנו'. 'רגע', שאל משה כשחשד קל מתחיל להתגנב לליבו 'האם מספר הרכב שלכם הוא 81-793-02?' 'כן, אדוני, אולי תסביר לי במה מדובר?' 'את בטוחה שהרכב בחניה? לא גנבו לכם אותו?! ואולי בעלך מכר אותו ואת לא יודעת?!' ירה משה צרור שאלות בבהלה. 'תראה אדוני', ענתה האישה שלא הבינה במה מדובר, 'אולי כדאי שתדבר עם בעלי, יתכן שהוא יבין אותך הרבה יותר טוב ממני'. לאחר שיחת הבהרה קצרה עם מר כץ ולתדהמתם הרבה, התברר שבבעלות שניהם ישנו אותו רכב מאותה שנת יצור ועם מספר לוחית רישוי זהה... משה סלומון הבין מיד שמשהו פה מאוד לא בסדר, אחד הרכבים הוא רכב גנוב בוודאות. ומרב הסיכויים הם שמדובר ברכב שלו... הוא החליט לבדוק את מספר השלדה של הרכב, והוא אכן לא תאם למספר שהיה נקוב ברישיון הרכב.

לאחר התייעצות עם כמה ידידים ש'מבינים' בעסקי הרכב, הציעו לו כולם פתרון קצר וקל. בקבוק נפט וחבילת גפרורים, והרכב עולה בסערה השמימה, לאחר מכן לא נותר אלא לגשת ולתבוע את חברת הביטוח ולאחר חודש, הכסף שהשקיעו שב אל כיסם בחזרה. 'לא יעלה על הדעת!' החליטו משה ואשתו. למחרת היום ניגש משה לתחנת המשטרה הקרובה. 'שלום אדוני', פנה משה לשוטר התורן, 'רצינו להודיע שהרכב שלנו גנוב!' 'כן, אני מבין', ענה השוטר המנומנם 'מתי הוא נגנב לך?' 'לא, לא הבנת אותי, הרכב שבבעלותי הוא גנוב', השיב משה וסיפר לו את כל הסיפור. השוטר הביט בו בפליאה ותהה מיהו האיש המוזר שלפניו 'סע לשלום אדוני!', ענה השוטר, 'אין לנו פתרון לבעיות מהסוג הזה, כרגע יש לך חצי שנה עד הטסט, בינתיים אתה יכול לנסוע ברכב עד שיגיע מועד הטסט של הרכב ואז כמובן יגלו שהוא גנוב ויקחו לך אותו, בינתיים תהנה ממנו!' משה הנדהם עזב בזעם את תחנת המשטרה 'אם זה שוטר, אז מה עליי לעשות?', הרהר. 'כנראה שעלי למצוא לבד את בעליו של הרכב, על מנת שאוכל להשיב לו אותו' חשב וניגש בזריזות לספר הטלפונים וחיפש מספרים של סוכני ביטוח.

'בוקר טוב!' ברך משה את סוכן הביטוח שענה לטלפון 'אולי במקרה מישהו מלקוחותיך התלונן שנגנב לו רכב מיצובישי מדגם 'ספייס וואגן' בחודש האחרון?' לקח לסוכן הביטוח כמה דקות להבין מה בן שיחו מחפש, אך הוא ענה לו שלא הגיעה אליו תלונה על גניבת רכב מסוג זה. לאחר טלפונים למספר סוכנים מודיע לו אחד מהם שאכן הוגשה להם תביעה בגין גניבת רכב ספייס וואגן שמספר שלדתו זהה למספר שאותו הקריא משה. 'תתאם פגישה ביני לבין בעל הרכב ואני אגיע עם הרכב מיד!' הודיע משה. בעל הרכב שפשף את עיניו בתימהון כאשר ראה את רכבו עומד מחוץ לסוכנות הביטוח. 'אתה רוצה לומר לי שחיפשת אותי בכדי להשיב את הרכב ששילמת עליו מחיר מלא?!! אינני מאמין שקיימים אנשים כאלו בעולם', הוסיף. אך מתברר שאכן ישנם אנשים מזן אחר, אנשים שהערך העליון שלהם הוא יושר ואמת, אפילו במחיר של הפסד כל החסכונות שהם חסכו בעשר שנים האחרונות.

שבוע לאחר מכן הם קיבלו שיחת טלפון ממפיק תכניות של איש תקשורת מפורסם, 'שמענו את סיפורכם המדהים והיינו רוצים להזמין אתכם אל אולפננו כדי לשמוע את הסיפור ממקור ראשון, וכמובן לפרסם אותו בכל הארץ!'. לאחר התייעצות עם רבו החליט משה שזו הזדמנות לפרסם את הסיפור ולקדש שם שמים וללמד דרכים טובות לעוד אנשים, והסכים להשתתף בתכנית. שבוע לאחר מכן הגיע הטלפון. 'שלום מלכה, יש לך כיסא לידך?' היה זה קולו של בעלה שבקע מן הטלפון. 'מה קרה עכשיו?' החווירה מלכה. 'הפעם זו בשורה טובה, אפילו טובה מאוד, הייתי אומר. וגם מפתיעה', מתח אותה משה. 'נו!' 'לא תאמיני, אבל הרגע קיבלתי טלפון מנציגות חברת מיצובישי בארץ, אחד המנהלים האזין לתכנית שבה סיפרנו את סיפורנו והוא התרגש מאוד, לאחר התייעצות עם ההנהלה של חברת מיצובישי בארץ ובעקבות הפרסום הרב שעשינו להם הוחלט להעניק לנו מכונית ספייס וואגן במתנה!!!'. כן, ממידת היושר אף פעם לא מפסידים, ובעיקר אם דבוקים בה ללא פשרות כלל. כי גלגל חוזר הוא בעולם, ולפעמים חוזרים גם עם ארבע גלגלים...!

ישנם כאלה שטוענים שמי שהוא ישר יותר מדי, ואינו מרמה מידי פעם, אינו יכול להתקיים במצב של היום, ולכן מרשים הם לעצמם לעשות כל מיני תחבולות ("קומבינות"), כדי להשיג ממון מאנשים תמימים וכדומה. וצריכים לדעת, שטענה זו היא כפירה גדולה, שהרי הקדוש ברוך הוא יתברך הוא המפרנס היחיד הדואג לאדם לכל מחסורו, ובוודאי שדואג ומשגיח על אותם ההולכים בצדק וביושר, ומעניש את אותם אלו שמשיגים ממון לא ביושר. ועל דברים אלו כתב בספר 'פלא יועץ' (ערך ממון) "כי האיש אשר הוא יהודי ומאמין בקדוש ברוך הוא ותורתו הקדושה ודברי רבותינו ז"ל הקדושים, יאמין באמונה שלמה כי עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו, ואחריתו יהי נבל לעולם הבא. ואם לא יעזבנו, יהיה עושר שמור לבעליו לרעתו, והוא בכלל משלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ואוי לו ואוי לנפשו, והולך בתום ילך בטח, וברכת ה' היא תעשיר. וטוב לו לאדם שימות ברעב, ואל יהא רשע לפני המקום שעה אחת, ודורשי הקדוש ברוך הוא לא יחסרו כל טוב". ובספר 'מסילת ישרים' (פרק יא) כתב, שאף על פי שבכל העבירות משתדל היצר הרע להחטיא את האדם, יש עבירות שהטבע מחמדן יותר, ובהן מראה לו יותר היתרים, אשר על כן יצטרך בהן יותר חיזוק לנצח את יצרו ולהנקות מן חטא זה של חמדת הממון.

הסיפור הבא שלפנינו ימחיש לנו דברים אלו היטב. יהודי בעל מפעל למוצרי פלסטיק נחל הפסדים כספיים רבים. יום אחד הוא ישב עם עצמו וחשב: "איך אוכל להרים את המפעל שלי להיות שוב מצליח?". כעבור מספר רגעים צץ במוחו רעיון: "במקום להכניס בשרוול הכוסות מאה כוסות אכניס תשעים, מי כבר ישים לב... כך ארים את המפעל חזרה למצליח כשהיה". במשך שנה שלמה הוא הכניס בשרוול הכוסות רק תשעים כוסות, הרווחים גדלו ואט אט הוא כיסה חלק מהפסדיו. עם כל זאת עדיין מצבו הכלכלי היה קשה. ערב אחד הלך לשמוע שיעור מהרב המקומי, נושא השיעור היה... "עוון הגזל". דבריו הנוקבים של הרב חדרו היישר אל ליבו והוא החליט לחזור למוטב ולהפסיק לגזול את הציבור. אך זו הבעיה הקטנה... הבעיה הגדולה יותר היא כדי לחזור למוטב הוא צריך להחזיר את כל הגזלות שגזל, והרי הוא מכר אלפי שרוולי כוסות, איך יידע למי להחזיר? המחשבה הזו הטרידה את מנוחתו והוא החליט לגשת אל אותו רב מקומי שהעביר את השיעור ולבקש עצה. כששמע זאת הרב שמח על מעשיו ואמר: "יש לי עצה עבורך, מעכשיו במשך שנה תכניס בכל שרוול מאה ועשר כוסות לכל שרוול... יום אחד הגיעו שרוולי הכוסות הללו לאדם מבוגר, מתוך שעמום החל הוא לספור את הכוסות שבתוך השרוול. להפתעתו היו עשר כוסות יותר ממה שנכתב על האריזה. חשב הוא שזה קרה במקרה והחליט לבדוק שרוול נוסף, אך גם שם היו מאה ועשר כוסות. הוא בדק עוד שרוול וגם שם היו מאה ועשר כוסות. הדבר היה לפלא בעיניו והוא החליט לפרסם זאת. פנה עם סיפור המקרה למספר עיתונים שבדקו והחליטו לפרסם את המפעל בעל החסדים. מאז הפרסום החל המפעל לעבוד בקצב מסחרר ובעל המפעל עלה ושגשג והפך לעשיר גדול... (סיפור אמיתי - מפי השמועה). רצון האדם להרוויח ולעלות מעלה לפעמים מביא אותו לחמוד ולגזול את חברו. אל יחשוב האדם שעל ידי שייקח מחברו ירוויח יותר, המציאות מוכיחה שמה שאתה חומד מחברך אף פעם לא יהיה שלך, בראות הבורא שגזלת את מה שלא שייך לך גם מה שהיה אמור להיות שלך לא יגיע אליך. אחת מששת השאלות ששואלים את האדם אחרי מותו היא: "נשאת ונתת באמונה?" האם המסחר שלך עם חברך היה באמונה? האם גזלת את חברך? אם נאמין שהכל קצוב לכל אדם, לא נחשוב ולא נחפוץ לגזול את החבר, לא רק שלא נפסיד אם לא נגזול אלא רק נרוויח...

הכלל העולה מהדברים לעיל מלמד כי למרות חומרת איסור זה, של שימוש בכסף שאינו כשר לחלוטין מוצא היצר מקום להתגנדר בו וממציא לאנשים לעיתים היתרים שונים, כאשר העניין נוגע לממונם. לכן, שומא עלינו לזכור תמיד שהשאלה הראשונה שנשאל האדם לאחר אריכות ימים ושנים היא 'האם נשאת ונתת באמונה'?

הבה ונראה מהסיפור שלפנינו, המוביל אותנו לתובנה, על חומרת הנגיעה בחמדת הממון, דבר המביא את האדם לנקוט בשיטות לא הוגנות אשר גובלים לעיתים בתחום השקר, הגזל והאונאה...

בגיל שנתיים קראה לי אמא בחיבה "סוחר קטן". והיה טעם לדברים. בלי להתגאות, אמא טענה שהיה לי שכל בשפע בשביל לחלק לשלושה ילדים. אם קיבלנו ממתקים, הייתי שומר אותם, מחליף מספר ממתקים "קטנים" באחד גדול וכו'. כשגדלתי זה התפתח למשחק גוגואים עמוס מחשבה ויצירה. אחר כך התחלתי לעסוק במרץ בלימוד הגמרא, כך שלא היה לי פנאי לכל אותם משובות ילדות. אבל עדיין נשארתי הילד הפיקח, זה שלא נותן שיסדרו אותו לרגע, אלא דווקא מנסה "לסדר" אחרים. אבא שלי דווקא לא ראה בעין טובה את התכונה הזאת. הוא היה מעדיף לראות אותי מוותר על המשחקים או על הממתקים ולא מתחשבן על כל דבר קטן. משהו בנוסח "אם אני אביא לך עכשיו אז אתה תביא לי אחר כך..." הוא היה מסביר לי שאפשר לתת, כי מצווה לתת. ובכלל, לא צריך להתחשבן על דברים פעוטים. אבל בשבילי זה היה כיף ולא עצרתי את הכיף הזה. כשנישאתי, הכרתי את התכונה הזאת מן הצד השני של החיים. אני חושב שהייתי הסיוט של כל בעל חנות באשר הוא. למשל, את הרהיטים קנינו אנחנו, הזוג הצעיר מכספנו. את התשלומים סידרתי לבדי. קודם כל, דאגתי למצוא שריטות ומיני חבלות על הרהיטים, אחר כך, משהוכחתי לבעל החנות המסכן שהרהיטים שלו הם בגדר "אסון" ממש, התחלתי למנות את כמות ההנחות שמגיעה לי. ומשהסביר לי בעל החנות שבשבילו זה יוצא הפסד ומצידו שלא אקח את הרהיטים המוזמנים, אז הסכמתי להתפשר ולרדת. בסוף, כשכולם שמעו אודות המחיר ששילמתי על הרהיטים היקרים הרימו גבה ותמהו מי האיש שנדבו ליבו לתת לי רהיטים במחירי הפסד. לא שמתי לב לפרצופו הזעוף של המוכר. בעיני, ההנחה הייתה פשוט "מגיעה" ביושר. אישתי נהגה לשלוח אותי בכל הזדמנות לקניות. לא בגלל שעשיתי את זה מהר וטוב, אלא פשוט הייתי תמיד מוציא מחירי שוק מן החנויות. לא סיפרתי לאף אחד איך אני עושה זאת. כי יש שיטות לא הכי מחמיאות. למשל, כשראיתי יהודי טוב לב, הייתי מספר לו בלב שבור על החובות שלי והלה היה מנגב דמעות ומשלח אותי לדרכי עם ציוד כמעט חינם. ותגידו, למי בכלל אין חובות היום? אז הוספתי עליהם עוד קצת כיד הדמיון הטובה... אם המוכר היה אדם שכלי הייתי מסביר לו למה הסחורה שלו לא שווה. אם היה אדם פיקח הייתי רומז לו שאני אשלח אליו קבוצת אנשים למכירה ואמליץ עליו בצורה כזאת, שכל הנחה תשתלם לו (לא שיקרתי, הייתי עושה זאת אבל בלי שום קשר למחירים). במכולת תמיד עיגלתי נתונים. אמנם בעל המכולת רמז לי, שמצידו אני יכול לעבור למכולת השכונתית האחרת, אבל אני התעלמתי מן הרמזים. אחר כך ברוך ה', הגיעו גם הילדים והצלחתי לקנות עגלות במחיר מוזל כי הגלגל האחורי קצת מתנדנד. וגם הוצאתי "מתנות קטנות" כמו משחקים יקרים, תמורת הקנייה היקרה שעשינו. בקיצור, אם בתור ילד היה לי ראש של סוחר, הרי שבתור מבוגר הייתי סוחר אמיתי. השגתי את הרצונות שלי במחיר טוב. סיפור אחד לא יכולתי לשכוח.

לגיל בת מצווה, קנינו לבת שלנו אורגנית איכותית. החלטנו להשקיע בה בתחום הנגינה דבר שידעה ואהבה. הלכתי לחנות שבה אני מכיר את המוכר הוא היה חבר שלי מן הישיבה, שמו היה משה והוא היה בחור ירא שמים וחביב אם כי לא מבריק במיוחד. החנות הייתה חדשה, ואני הייתי בטוח שאצליח לצאת עם האורגנית הכי טובה בסכום הכי קטן. התברר שטעיתי. החבר שלי היה מאד נחמד, אבל גם עקשן לא קטן והוא בשום אופן לא רצה להוריד מחיר. לא בגלל השם החדש של החנות, ולא מפני שאני חבר שלו. "אלו מחירי עלות ואני לא מוכן להפסיד" אמר לי ביובש, כשניגנתי לו על המצפון. הרבה אנשים היו בחנות באותו זמן, והחבר היה עסוק איתם. לקחתי את האורגנית ואמרתי לו "אז בסוף אתה עושה לי הנחה... נכון... הנה הכסף". זרקתי את הכסף ולא חיכיתי לתגובה. הוא היה עסוק בצורה כזאת, שראה מה קורה, אבל לא יכל לעשות כלום. הוא עדיין לא העסיק צוות מוכרים כפי שעשה מאוחר יותר, ופשוט לא יכל להשתלט עלי ועל השיטה הפראית שלי, שאני יכול לומר היום שהיא הייתה מאד לא הוגנת וגובלת ממש בתחום השקר, ההונאה והגזל. חזרתי הביתה עם אורגנית מצוינת במחיר מוזל. העיניים של החבר עמדו לי יום אחד, ואולי גם יומיים, אבל אחר כך שכחתי והייתי מרוצה. הוא מצליח, אז מה אכפת לו לעשות הנחה... הרהרתי לעצמי הרהורי תשובה. לימים, אשתי מאד לא אהבה את צורת הקנייה שלי והיא העדיפה לצאת מהחנות כשהתחלתי במסע השכנועים והורדות המחירים. "מה יש?" הייתי אומר לה. "בעלי החנויות הללו מרוויחים עלינו סכומים עצומים של כספים. למה שניתן להם?". "זה לא בדיוק כך" היא הייתה עונה, אבל לא מנסה להסביר, אלא עוזבת את השטח. אמא שלי הייתה צוחקת על המחירים ונהנית. היא לא ידעה איך הצלחתי להוציא אותם. לאבא, לא הייתי מספר אף פעם על "ההצלחות" הללו. הוא פשוט היה אנטי הדבר הזה שקוראים לו הורדת מחירים בכוח. לא הרגשתי שאני עושה דבר רע. ההיפך, חשתי שאני מנצל את הכסף שלי אך ורק לטוב ובפרט שאני אברך כולל שמצמצם את החגורה בכל הזדמנות באשר היא. אז למה שההוא גם לא יפחית מן הרווחים? אחרי עשר שנות נישואים, כשבבית שלנו הסתובבו שבעה ילדים בלי עין הרע, החלטתי לפתוח עסק מן הצד. אישתי הפסיקה לעבוד מסיבות שונות ולא היה באפשרותה להמשיך לכלכל את הבית. עול הפרנסה נפל עלי. אמא שלי טענה שאין לי שום בעיה ללמוד וגם לעשות משהו מן הצד. הרי אני "סוחר" כזה ממולח, אז ה' יהיה בעזרי. חשבתי הרבה לפני שהשקעתי את הכסף שלנו עד שפתחתי בית דפוס קטן להדפסת הזמנות לשמחות ולעוד אי אלו מטרות. לא חשבתי שההוצאות יהיו רבות כל כך אבל בסופו של דבר הסתדרתי, והתחלתי לעבוד.

אני מוכרח לציין שבתחילה הייתי ממש בעננים מן העבודה. היום הראשון היה מצוין. הגיעה משפחה שלימה להזמין נוסח להזמנת החתונה. ישבנו, הראתי להם כמה עיצובים, והם החליטו על משהו מיוחד. הם לא צייצו ולא אמרו מילה על המחיר הגבוה, אלא שילמו מפרעה וחיכו להזמנות. זה היה היום הראשון. ביום השני הגיעו שני לקוחות. וביום השלישי הגיעו כבר ארבע. ההזמנות היו מוכנות בתוך שבוע והמחיר שלהם שהיה מחיר די טוב להתחלה, התפרסם עד מהרה. לא חשבתי שהשלב הקשה עוד לפני. שלב התשלום. אחרי שבוע גיליתי מישהו שהזכיר לי את עצמי. הוא היה נמרץ ובעל פה שדיבר ללא הרף. הוא הזמין אלפיים הזמנות וביקש הנחה באותה נשימה. הסכמתי לעשות לו הנחה קטנה למרות שהמחירים היו ממש מחירי עלות. אחרי שההוא קיבל את ההזמנות לביתו, הוא דפק על דלת המנהל בעסק ונכנס אלי כולו זועם. "תראה את הפשלות, עליהם אני צריך לשלם?" הוא הראה קמטים כמעט לא נראים בדף והיו פה ושם גם כתמים לא יפים. לא איבדתי עשתונות. "אדוני, מדובר בכמה הזמנות בודדות, אנחנו נפצה אותך". "ומה עם חוסר הנעימות, אתה רוצה שכולם ידעו מזה?" הוא רמז. בפעם הראשונה הייתי מן הצד השני של המתרס. הוא לחץ אותי כל כך חזק, עד שהרגשתי שאני מוכן לתת לו בחינם הכל העיקר לראות אותו מחוץ לדלת של המשרד. הוא היה עקשן והצליח להוציא את ההזמנות כולן במחיר נמוך, כשהוא גורם לכך שלא הצלחתי להרוויח אגורה שחוקה מהזמנתו. למרות זאת, כשעזב אותו אדם את החנות נשמתי לרווחה. הגעתי הביתה וסיפרתי לאישתי "איזה אנשים נוראים יש בעולם, וכמה הם רוצים לנצל את האחרים, העיקר להרוויח עוד מספר שקלים". אישתי שמעה את הסיפור, ולא הגיבה כלום. ראיתי עליה שהיא רוצה לומר משהו, אבל היא שתקה. מידי שבוע הייתי חוזר הביתה נרגז ומספר על אדם אחד שניסה ללחוץ אותי לפינה ולהוריד מחירים. אבא שלי היה גם שותף לכל הסיפורים הללו והוא הניע בידו ואמר "נו, נו, תמיד אפשר למצוא את האנשים הללו" וחייך חיוך קטן שלא הבנתי את פשרו.

אחרי שנה הגיע אלי לקוח מרגיז ביותר. האמת, כשראיתי אותו הסמקתי. היה זה משה, החבר שלי מן הישיבה שהייתה לו חנות לכלי מוזיקה. "שלום משה", התעלמתי מן הזיכרון הבלתי נעים שעלה במוחי וחייכתי אליו. "מה שלומך, מה באת להזמין?". "הזמנות לבר מצווה". הוא קצת נדהם לראות אותי, והחליט לערוך את ההזמנה בקיצור. ניכר היה שלא נעמה לו הפגישה. הוא נקב במספר מועט של הזמנות דבר שגרם לי לפלא. הביא את הנוסח והלך לדרכו. אני נשארתי במשרד, רושם, מתייק ושולח לביצוע תוך שאני חש חוסר נעימות רבה. ראיתי על משה שהוא זוכר את המעשה הלא יפה שעשיתי לפני מספר שנים. לא היה נראה שהוא מוחל לי... אמנם אמרתי לו שאנחנו עד היום נהנים מן האורגנית הטובה שקנינו אצלו, אבל הוא לא הגיב. בסוף השבוע הוא הגיע כדי לקחת את ההזמנות. "נו, אתה מרוצה?" עברתי לידו בשעה שהפועל הביא לו את החבילה. "ממש לא" הוא היה רציני להחריד. ניסיתי למצוא את מעט הנחמדות שהייתה בו בתור בחור, אבל ממש לא מצאתי. "תראה, נמרח פה דיו לאורך כל ההזמנה ובכלל, אני לא הזמנתי את המילה הזאת, אתה הוספת את זה". "כי כך נהוג. חשבתי שתודה לי על כך שזכרתי לכתוב זאת". התנצלתי. "אצלי לא. אני דורש ממך הזמנות חדשות". הייתי בהלם, אבל לא יכולתי להתווכח פשוט חשתי חוסר נעימות. לקחתי ממנו שוב את הפרטים, ונתתי לו את ההזמנות הלא טובות כי בין כה וכה לא היה לי מה לעשות איתם. לפחות לא הפסדתי ממנו, חשבתי לעצמי בשעה שמילאתי את הפרטים שנית. מילא, הוא רוצה להראות שעכשיו הוא הלקוח הקשוח, שיהיה.

בתחילת השבוע ההזמנות שלו היו מוכנות והוא בא לקחת אותן. הפעם אפילו לא ניגשתי. "סליחה, הדיו מאד חלש, לא התכוונתי שתעשו ממני צחוק בפעם השנייה" ניגש אלי משה כשהוא כולו זועם. "אני לא מבין על מה אתה מדבר" התחלתי לכעוס. "לא ביקשת הדגשה, אז ככה הדיו נראה", אמרתי. "זה לא מספיק לי", ענה משה. "אז למה לא אמרת קודם?" שאלתי. "חשבתי שאתה מבין את הפאשלה לבד", אמר משה. משכתי בכתפי "זה מה שיש, קח את זה או שתזמין במקום אחר". "אני באמת אזמין במקום אחר" איים משה "אבל כרגע אינני משלם, בשום אופן לא". אחרי כמה דקות סיכמנו ללכת לדין תורה. חשבתי שהוא יצא כלעומת שבא, אבל הוא חזר אחרי שעה ואמר "בא נעשה עסקה. אתה תיתן לי הנחה טובה ואני אשתוק ובזה נגמר הסיפור". "עם ההנחה אני אצא מפסיד..." הסברתי לו באורך רוח. "עשיתי את מספר ההזמנות כפול, כך שרווח לא יצא. הנחה שווה הפסד במצב כזה". "לא רוצה לא צריך, ניפגש בבית דין" הודיע משה ויצא שוב. אחרי שעה הוא נכנס ובפיו הצעה חדשה. "תראה, חשבתי על העניין, למה ללכת לבית דין? תן לי הנחה קטנה... ממש קטנה, כדי לעשות לי טוב על הלב ולדעת שאתה בן אדם רציני שמוכן ללכת לקראת הלקוחות". ראיתי שאני לא יכול להתפטר ממנו. נכון שאני גבר, ונכון שאני קשוח ובסך הכל די מצליח, אבל משהו פקע לי בגרון כשאמרתי "נו, טוב, קח הנחה של חמש אחוז..." הוא חייך חיוך שהיה בעיני חיוך של ניצחון. משה הוציא המחאה ושירבט עליה משהו. "אני מקווה שלמדת את הלקח. כי תמיד היית כזה ואולי עכשיו תבין את הצד השני..." ככה הוא אמר, ואז הוסיף. "ותודה על ההזמנות היפות". הוא יצא מהמשרד ואני הסתכלתי על ההמחאה. היה רשום שם סכום פי שתיים ממה שבקשתי ועוד קצת יותר. בתוך ההמחאה היה גם פתק. פתחתי אותו והיה כתוב שם כך "כן, תמיד היית בחור חברה'מן, גם אותי הצלחת לסדר. יש לך כישורים לא רגילים, אבל לא בכולם אתה אמור להשתמש ולהתגאות. רציתי שתרגיש את הצד השני, אבל גם לא רציתי שתפסיד באמת. לכן הזמנתי מראש חצי מן ההזמנות. מעולם לא הייתי סוחט את כספך בצורה כזאת אילולא ידעתי שאי פעם עוד תודה לי על כך... משה". לא רק אני טלפנתי להגיד לו תודה, אלא גם אבא שלי ששמע את הסיפור ואמר שהוא ממש שמח שמישהו גאל את הבן שלו מן התכונה הלא יפה הזאת. זה לא אומר שאסור לבקש הנחה, או התחשבות וכו' זה רק אומר שהכל צריך להיות בדרך היפה והטובה ובלי כפייה. כי אם אתה לא רוצה לקנות וזה יקר לך אל תקנה. ואם אתה כן קונה אז אל תשאיר את המוכר עם טעם רע בפה. גם הוא בן אדם וגם הוא צריך פרנסה בדיוק כמוך...!

אחים יקרים!

חמדת הממון היא אחת הנטיות העמוקות בנפש האדם, והיא דורשת טיפול מיוחד על מנת להתנקות מנטיה זו. וכבר אמרו חכמים: "גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאווה להם". צא ולמד כמה התרחקו רבותינו מעוון זה בתכלית הריחוק, ועשו כל שביכולתם כדי שלא להגיע לספק גזל ולא לאבק גזל היות וידעו את המשמעות והפגם שגורם עוון זה, ואת חיוב הזהירות שצריך לנהוג כדי לזכות ולעלות במסילה העולה בית ה', כמו שכתוב (תהלים ט"ו): "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב". רבותינו ידעו שכל עליה במדרגות הקדושה ועבודת הקדוש ברוך הוא תלויה בנקיות כפיים, ועשו מאמצים וגדרים רבים וחומרות על גבי חומרות בזהירות רבה ועצומה כדי שידם לא תיגע במעל. אדם הנקי מחשש זה יכול להיות רגוע מכל נזק, אם זה בידי אדם או בידי שמיים. ומדוע? משום שכאשר הממון מגיע לאדם ביושר אין רשות לשום מזיק להזיקו וכך יקוים בו המשך הפסוק "ישא ברכה מאת ה'".

צריך לזכור כי הברכה וההצלחה של האדם הן בתנאי שממונו נקי מכל רבב של גזל וגניבה חלילה. אל לו לאדם להתפתות לדברי היצר הרע ולחמוד ממונו של חברו ולעשות כל השתדלויות שיעבור אליו ממון זה בדרכים לא כשרות, כי אפילו שבמציאות נדמה לו שממונו מתרבה, יש לקדוש ברוך הוא הרבה דרכים להיפרע ממנו. על כן יבטח האדם בבורא יתברך באמונה שלימה כי הוא הזן ומפרנס לכל ברואיו ומספק להם את כל צרכיהם ואז אשריו לו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא.

בברכת התורה
הרב יואל ארזי