הגיעו לפניו שני בעלי דין, ואינו יודע כיצד להסתכל על הסיפור שלהם. מכל צד שרק מביט על הסיפור, הוא רואה גניבות ורמאויות של שני הצדדים איש ברעהו, ולא מצליח לפתור את התעלומה, ואינו רואה כל סיכוי להגיע לחקר האמת
"וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו', י"א)
בספר 'מלה בסלע' מובא: אחד מחכמי הדיינים שליט"א הגיע פעם להתייעץ עם מרן הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל: הנה הגיעו לפניו שני בעלי דין, ששניהם רמאים, ואינו יודע כיצד להסתכל על הסיפור שלהם. מכל צד שרק מביט על הסיפור, הוא רואה גניבות ורמאויות של שני הצדדים איש ברעהו, ולא מצליח לפתור את התעלומה (מי הגנב העיקרי ומי גנב נספח), ואינו רואה כל סיכוי להגיע לחקר האמת.
ר' ניסים יעץ לו ואמר: "במקרה דנן, העצה היא כך. תאמר להם, כי אחרי כל כך הרבה עקיצות וגניבות איש מרעהו, שינסו כעת לשבת ולראות האם אפשר למצוא דרך של פשרה ביניהם, ולשם כך, שייכנסו לחדר הסמוך (בבית הדין) וישבו להתפשר. ואתה תעמוד מאחורי הדלת ותשמע את שיחתם, כיצד הם מנסים לבוא לידי פשרה, ושם תדע את האמת".
תמה הדיין: "אבל לפי מה שאני שומע בדיונים, גם הם עצמם מספרים כי לא יודעים את האמת".
השיב לו ר' ניסים: "הם כן יודעים את האמת... לכן, רק תאזין לשיחה ביניהם ותגלה את מה שקרה באמת. מה שהם צועקים בדיון, למטרת הניצוח בדין, זה דבר אחד, ומה שהם יודעים ומדברים ביניהם, זה דבר שני".
וכך הווה.
"וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא" (בראשית ז', ב')
בספר 'עמודו של עולם' מסופר, כי אחד מבני משפחת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ביקש לתאר בפניו תלמיד חכם שמרן הכיר את פניו אך לא ידע לנקוב בשמו. במהלך הניסיונות להבהיר מיהו האיש המדובר, אמר בן הבית למרן: "ער איז א גראבער" (הוא שמן). הביטוי לא נשא חן באוזני רבנו, שהגיב מיד ואמר: "לא אומרים כך, אלא אומרים א דינער!", כלומר רזה, בלשון סגי נהור.
בעניין נקיות דיבורו של מרן סיפר עוד חתנו, הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, והעיד כי חמיו לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילה 'שקרן'. באחת הפעמים, כאשר רבי יצחק שוחח עמו בנוגע לאדם מסוים, התבטא מרן ואמר: "הוא בעל דמיון".
"בתחילה לא הבנתי מהי משמעות הביטוי 'בעל דמיון'", סיפר רבי יצחק. "מורי חמי ניסה להסביר לי שוב ושוב כי האיש 'מדמה', עד שלבסוף, כאשר חמותי הרבנית ע"ה נוכחה לראות כי אינני מבין את פשר הדברים, היא לחשה באוזניי ואמרה: 'מה אתה לא מבין? הוא שקרן'".
"וַיָּבֹא נֹחַ... אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (בראשית ז', ז')
נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול (רש"י)
בספר 'קדושת לוי' (פרשת נח) כותב הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שדברי רש"י ש"נח מקטני אמנה היה" אינם מתייחסים לאמונתו של נח בה', שכן הקב"ה העיד עליו שהיה צדיק. אלא, שנח לא מספיק האמין בעצמו! הוא לא זיהה את הכוח הרוחני האדיר שהיה לו, ולכן לא חשב כי ביכולתו לגרום לבני דורו לחזור בתשובה. וזו הייתה הטעות שלו!
בספר 'חכימא דיהודאי' מסופר על אברך בן תורה שאשתו הייתה 'קשה', עם כל המשמעות שבכך. הם סיכמו שהולכים לדין תורה בחדרו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (רֶבּ אהרן לֵייבּ ידע את אשר נעשה).
ראש הישיבה הסכים לקבלם. שמע והאזין לטענות, ובשלב מסוים אמר לה: "את צודקת, ועליו לוותר לך!". היא יצאה מאושרת.
כאשר רק יצאה מהחדר, פרץ האברך בבכי: "למה ראש הישיבה הרס לי את החיים? ראש הישיבה הרי יודע את האמת, וכי יש צד שהיא צודקת? מדוע אמר לה ככה?!".
ענה לו ראש הישיבה: "תראה, ודאי שאתה צודק, אך את הבית שלך אסור להרוס. יש לכם הרבה ילדים קטנים, את הבית אסור להרוס! אתה בן תורה, ויש לך כוחות ויש לך כלים איך לוותר, לה אין את זה! ואם הייתי אומר הפוך, הייתי הורס לך את הבית. נכון, קשה, אבל תתמודד, לך יש את הכלים".
כך היה. הוא התמודד, וכיום הוא שופע הרבה נחת.
"וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית ח', י"א)
יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם (רש"י)
בספר 'מאיר עיני ישראל' (חלק ו) מסופר בשם אחד מתלמידי הגאון הצדיק רבי חיים משה יהודה שניידער זצ"ל, ממקורבי ה"חפץ חיים" זצ"ל, הכותב בתוך זכרונותיו על רבו את העובדא המדהימה דלהלן:
פעם נכנסתי אצלו ומצאתיו שקוע במחשבות, ולפניו "משנה ברורה". שמעתיו אומר: אוי, מפני שלא אומרים "מזמור לדוד ה' רועי וגו'", לכן חסרה פרנסה לישיבה.
פנה אליי ואמר: אתה רואה, ה"משנה ברורה" כותב שצריך לומר בכל סעודה "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר", וזה מועיל לפרנסה. באותו יום נכנס לחדר האוכל, וציווה שכל אחד יאמר "מזמור לדוד ה' רועי" וגו'. ברגע שגמרו, נכנס אחד מתומכי הישיבה ובידו נדבה חשובה.
"וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח', כ"ב)
הרה"ג ר' אליעזר יוטקובסקי סיפר מעשה ששמע מהגה"צ רבי דב יפה זצ"ל, שאירע בכפר חסידים. יהודי חרדי שעובד לפרנסתו כשרברב הוזמן לביתו של יהודי אחר ביישוב כדי לתקן איזו תקלה. עשה את מלאכתו, גבה את שכרו ושב לביתו.
עברו כמה ימים, והנה באה שבת המלכה. היהודי שבביתו הייתה התקלה התהלך ברחובה של עיר, והנה ראה את אותו שרברב צועד מולו. נזכר שאותו ברז שהוחלף מטפטף מעט מים, ואם לא תטופל הבעיה עלולה להצטבר חלודה וייגרם נזק משמעותי.
"סלח לי ידידי", פנה לאינסטלטור שהיה לבוש בבגדי שבת, "נישט שבת גערעדט (זה לא עניין לשיחה שבתית), אבל אני רואה אותך, אז אני כבר אומר לך שתדע שהברז מטפטף קצת, וכדאי שתבוא באחד הימים הקרובים לטפל בזה, לפני שתצטבר שם חלודה...".
ה'שרברב' הסתכל עליו כלא מבין: "אתה מדבר אליי? אני לא אינסטלטור!".
"מה זאת אומרת לא אינסטלטור? אתה היית אצלי בבית והחלפת ברז, לא? אני מבלבל בינך למישהו אחר?".
"אני לא אינסטלטור", פסק האיש את פסוקו, בירך את היהודי שכנגדו בברכת שבת שלום, והמשיך הלאה לדרכו.
היהודי נותר מבולבל וגם נבוך. לא נעים להתנפל ככה על אדם זר ברחוב ולבקש ממנו שיבוא לתקן את מה שהאינסטלטור שלך עשה בצורה לא מושלמת...
אבל במוצאי שבת נשמעו נקישות על דלת ביתו, והנה עומד שם האינסטלטור ומבקש להיכנס פנימה כדי לתקן את הברז המטפטף...
שאל היהודי את השרברב: "אני לא מבין, זה היית אתה שפגשתי בשבת, או שזה היה מישהו אחר?".
השיב לו השרברב: "אני הוא האיש שפגשת היום, אבל אכן טעית ופנית לאדם אחר בגלל בעיות האינסטלציה... כי בשבת אני לא אינסטלטור! בשבת 'מלאכתך עשויה', אני לא צריך לתקן כלום, ולא לסדר שום דבר. בשבת אני צריך לשמור שבת. כל השאר לא מעניין ולא קיים בשבת. במוצאי שבת באתי לתקן את התקלה, כדי שלא אכשל בעוון גזל חלילה...".