"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". (ט' ה')
אחד ומיוחד היה רבי ראובן שפניר, כל ימיו עסק במצוות וגמילות חסדים. נספר מעשה אחד מני רבים שארעו עמו. המעשה ארע בימי העליה הגדולה לארץ של יהודי גרמניה בעיר תל אביב. בדרכו הוא חולף על פני זוג צעיר ותינוק ביד האישה, כשהם הולכים במהירות ובחפזון לכיוון הים. עיניהם אדומות מבכי והם נראים בצרה גדולה.
ר' ראובן עיכבם ופנה אליהם באדיבות, וביקש לדעת את סיבת צערם. הם שתקו ודמעות עלו בעיניהם. הפציר בהם.
החל האיש מספר את צפונות ליבו: "לפני מספר חודשים עלינו מגרמניה לארץ ישראל, אין לנו אף מכיר וקרוב בארץ, אין לנו היכן לגור. לישון אנו ישנים על ספסלים בגנים ציבוריים. בגלל התינוק איננו מוצאים עבודה. החלטנו החלטה נוראה: לאבד את עצמנו לדעת בטביעה".
כאשר שמע ר' ראובן דברים אלו צעק צעקה גדולה: "גיוואלד! הישמע כזאת בישראל?!"
פנה אל בני הזוג ואמר: "עלי דאגתכם, מהיום אני קרובכם, לא אנוח ולא אשקוט עד שאסדר אתכם".
חשב קצת ואמר: "בואו אחרי". לקחם לבנין שהיה בשלבי הבניה האחרונים. לא היסס ר' ראובן ובעצם השבת דחף את הדלת בגופו החסון פעם ופעמיים עד שהדלת נפתחה לרווחה, הכניסם לחדר ואמר להם: "כאן תשבו עד אחרי שבת, ובעזרת ה' לאחר מכן אדאג לכם לדירה קבועה".
ר' ראובן לא נח לרגע. ניגש לשכנים ברחוב וביקש אוכל. הללו הורידו מן הפתיליה את סיר החמין שהכינו למחר ונתנו לו. השיג חלות וכלי מטבח. אירגן מזרונים ושמיכות, ושוב אמר להם דברי עידוד. במשך השבת הוא אסף כל טוב והביא להם.
ביום ראשון בבוקר השכים ר' ראובן, וקודם שהתפלל הגיע לבנין שם היו הזוג, להיות לפני הפועלים, כדי שלא יגרמו להם צער ובושה. התחיל דין ודברים, ובעל הבית הוזמן למקום. הסכים בעל הבית שהם ישארו עד שימצאו דירה. וכדי למנוע פלישות לדירות הסכים להעסיק את האיש כשומר לילה בבנין. בעזרת ר' ראובן הועבר הילד לבית ילדים והאישה מצאה עבודה.
כיום מותר לגלות כי העולה המסכן והמיואש של אז נהיה לאחד היבואנים והיצואנים הגדולים בארץ! כל השנים הוא חיפש אחר ר' ראובן להודות לו על הצלתם אשר זכה לקיים בשעת צרתם.
כששאלו פעם את ר' ראובן מה עלה בגורלם של בני הזוג. ענה שהוא נזהר מלפגוש אותם, כיון שהוא חושש כי יהודי זה שבשעתו הגיע עד דכא וברוך ה' נהפך עליו הגלגל ונהיה לעשיר, הרי אם יפגשו פנים אל פנים עלול להזכר במעמדו השפל שהיה אז, ובפרט יזכר במעשה שרצה לאבד אותם ואת ילדם הרך בעת צרתם, תהיה לו מזה חלישות הדעת והוא יתבייש מפניו, לפיכך מוטב להמנע מפגישה כזו!!! (ספר מירון)
"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו" – שתהיה הנקמה בשופך הדם על ידי חיות. (רמב"ן ט' ה' ועיי"ש)
בעיר רבט שבמרוקו היה גוי עשיר ונכבד שהיה שונא ישראל גדול. היה הגוי מתפאר כי מעולם לא נטמא במגע יהודי, ופיו היה תמיד מלא חרפות לישראל, והיהודים סבלו ממנו רבות.
פעם עבר הגאון הצדיק רבי יששכר אצרף ברחוב הגויים בצד ביתו של אותו שונא ישראל, פתאום זינק מולו כלב שוטה ענק. בראות רבי יששכר את הכלב, נבהל עד מאד וזעק בקול גדול: "ה' הושיעה!"
הגוי העשיר בשומעו את הצעקה יצא החוצה מחצרו לראות מה אירע, לא הספיק לצעוד צעד אחד, והכלב התנפל עליו וקרע את לחייו לגזרים, הפילו לארץ והחל לנושכו בכל גופו. הגויים מיהרו להציל את אותו עשיר, התקבצו במקלות והיכו את הכלב, אלא שבהכותם את הכלב פגעו המכות גם בגוי, וימותו שניהם...
רבי יששכר נמלט מהמקום, ואותו היום היה עושה לצום ותפילה מדי שנה, וכל ישראל אמרו: "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו!" והערבים הודו על כרחם ואמרו אמן... ("נחלת אבות")
נ.ב. לימים, הגאון רבי יששכר אצרף, ראש הישיבה, אב"ד ורבה של סאלי עלה לארץ ישראל וכיהן כמנהיג וראב"ד עדת המערביים בירושלים. (ס"ה)
"אך בשר בנפשו דמו – אך, להביא את החונק עצמו, יכול כשאול המלך, תלמוד לומר אך". (ב"ר פרשת נח, ל"ד י"ג, רש"י ט' ה')
כתב הרמב"ן: לפי שהיה איבוד הותר לו. ("תורת האדם", ב"י יו"ד שמ"ה)
א. אם שאול היה נתפס בחיים, הפלישתים היו מתעללים בו, ובני ישראל לא היו שוקטים על כבוד מלכם ויוצאים להלחם והיו נהרגים מהם רבבות.
ב. גם ידע ודאי שיהרג, לכן הותר לו לאבד עצמו. (יש"ש ב"ק פ"ח נ"ט וכ"כ "שבות יעקב" ח"ג י')
שאול חשש לחילול ה', או לבזיון המלכות אם הפלישתים היו אלו שהורגים אותו. (מהרז"ו, "מתנות כהונה" ועוד)
מעשה בכובס שלא זכה להשתתף בהלווייתו של רבי ... עלה לגג ונפל, יצאה בת קול שהוא מזומן לעולם הבא. (כתובות קג:) משמע מכאן שמותר לבעל תשובה להמית את עצמו בשביל תשובה כדי לכפר על עוונותיו. ("פתח עינים")
הכובס רק רצה לצער עצמו, לכפרה, ומן השמים סובבו שנפל אחרונית ומת. ("בן יהוידע" שם)
נחלקו גדולי הדורות, אם מותר לאדם להמית עצמו לכפרת עוונותיו (רבי קלונימוס, שטמ"ק, מהרש"א, מהר"ל, יפה עינים, מהרי"ט, רעק"א, ברכ"י ופת"ש יו"ד שמ"ה, "פרדס יוסף")
ה"שבות יעקב" פסק שהעושה כן בשל תשובה לא נחשב בכלל מאבד עצמו לדעת. (ח"ב קי"א)
ה"יפה תואר" כתב, אף מי שחייב מיתה, אינו רשאי להמית את עצמו ונכלל באיסור "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". ומה שמצינו אותו כובס ורבי אלעזר בן דורדיא שזכו לעולם הבא אין ראיה, אולי מרוב עוגמת נפש על חטאם לא דקדקו ולא ידעו בדין, בחרו מוות מחיים. זכו לעולם הבא בשל תוקף תשובתם, אף שהיו טועים. (ב"ר ס"ה)
מעשה שהיה בהודו - ביהודי שנגמר דינו להמיתו ביום המיועד. היהודי חישב שהוצאתו להורג תהיה בכיכר העיר בומביי, בנוכחות המוני אנשים שיבואו לצפות בה, ויהיה בכך חילול ה' ליהודים ולמשפחתו בפרט. אשר על כן, ציווה האיש על בנו, שיבריח לו רעל לכלא, כך ימות מיתת עצמו ולא תשיגנו כלימה.
האם מותר לבן לשמוע בקול אביו ולגרום לו מיתה בזה? השואל, הג"ר מתיתיה אברהם צורמאני רצה להתיר להביא לו את הרעל, דכיון שכבר נגזר דינו למות נחשב ל"גברא קטילא"! וחידש שכל מי שהוא "גברא קטילא" אין חוששים לקרב מיתתו והוי כהורג את הטריפה. וכן, שהבן עושה זאת לתועלת האב, וחייב בכבודו ואם ציווהו כך זהו כבודו, ואין בזה ענין של שליחות ופטור בדיני שמים, אלא שיש לדון מצד "לפני עיוור".
רבה של רודוס, הגאון רבי רחמים חיים יהודה ישראל השיבו וסתר את דבריו לחלוטין. וקבע - שאינו נקרא "גברא קטילא", אמנם דינו נגמר למיתה על פי המלכות, אך יתכנו סיבות רבות לכך שגזר הדין לא יבוצע, כגון: מרידה במלך, או יורידוהו ממשרתו. יתכן שהאסירים יברחו בבריחה המונית כפי שארע בדמשק לפני שנים. יתכן שהאסיר ימות מפחד ומצער, ועוד ועוד. לכן הדבר ברור שכל מי שיביא לו רעל יעבור על "לפני עיוור"!
וזה הסבר הדין (ערכין פ"א ותויו"ט) שהיוצא לההרג על פי המלכות, בין ישראל בין אומות העולם מעריך ונערך, ורק אם נגמר דינו על פי בית דין, על פי דיני התורה הקדושה הוא לא נידר ולא נערך.
והוסיף: ובכלל, איני יודע איזה חילול ה' יהיה אם יהרגוהו ב"ראש חוצות"?! אם יהודי אחד הרשיע, מה זה קשור לשאר בני ישראל, 'האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף'?!
ואף אם יענו אותו, או יבזוהו בדרכו האחרונה, אין זו סיבה להרוג עצמו. ורק אם יענוהו כדי שימסור שמות של יהודים נוספים שיתפסו אותם, אזי מותר להביא לו רעל, וכפי שעשה שאול בגלבוע. (שו"ת "בן ימין" ל' - ל"ד)
"המערכת המשפטית" - הנכנס לכרך אומר "יהי רצון ..." יצא מן הכרך אומר "מודה אני לפניך ..." (ברכות ס. ועיין ירושלמי)
כתב ה"משנה ברורה": דווקא כרך, כי בו מצויים ממונים רעים המחפשים עלילות, אבל בעיר קטנה אין צריך לומר. (או"ח ר"ל א')
השבת יחול יום הזכרון לגאון הצדיק רבי אריה לייב אויערבאך, רבה של סטניסלב, נפטר ו' חשוון תק"י
"שופך דם האדם באדם - בן נח חייב על העוברים". (ט' ו' סנהדרין נז:)
סיפר הגאון רבי צבי יחזקאל מיכלזון, רבה של פלונסק: שמעתי כי על קברו של הגאון הצדיק רבי אריה לייב אויערבאך צמח אילן עם עלים גדולים ומשונים מאד. פעם מיילדת אחת תלשה את העלים והניחה אותם בצלחת להראותם לחברותיה. בדרך קראוה בדחיפות לבית אישה מקשה ללדת. פתע נצנץ בה רעיון, היא עצמה לא ידעה להסביר מדוע ולמה, הניחה את העלים על האישה, והנה פלא, מיד יצא התינוק...
המיילדת שהבינה שהעלים פעלו זאת, החלה להשתמש בסגולה נפלאה זו, ועלה בידה להציל על ידם כמה נשים ממוות.
כאשר הדבר נודע לרופאים הגויים בעיר, התמלאו קנאה במיילדת היהודיה המצליחה, היה זה לצנינים בעיניהם, קראו לה, איימו עליה, והכריחוה לגלות את סודה. מיד הלכו הרשעים הללו לבית הקברות ועקרו את האילן. עליו נאמר - זכר צדיק לברכה, ועליהם נאמר - שם רשעים ירקב! ("פתחא זעירא")
מעשה היה בעיירה ויז'ניץ, בגביר בשם ר' משה שירד מנכסיו ומתוך צער על כך יצא מדעתו. היה מסתובב בחוצות העיר, מלקט ואוכל שיירי מזון מתוך פחי האשפה. לובש בגדים שאנשים זרקו וכל קישוט אדום שמצא בזבל תלה על בגדיו... רבים מבני העיר לעגו לו והתלוצצו ממנו.
פעם לפני חג הפסח, בעת אפיית המצות בחצר הרבי ה"אהבת ישראל" מצאו בניו הקטנים של הרבי מרדה ישן ושבור. רתמו אליו את ר' משה כאילו הוא הסוס והם רוכביו וכך שיחקו איתו...
הרבי שביקר באותו זמן במאפייה יצא משם בדיוק בעת משחקם. הילדים בראותם את אביהם הקדוש, חיש מהר חמקו מהחצר והלה נותר עומד. פנה אליו הרבי ושאלו: "ר' מוישה, למה אתם עושים מעשי שטות?!" הלה השיב: "אינני עושה את עצמי, אני שוטה ממש".
"אתה הרי יכול להתפקח ולהיות כאחד האדם" אמר לו הרבי. "רבינו, אני רוצה להיות נורמלי, אבל איני יכול" - נענה הלה.
ה"אהבת ישראל" בירך אותו ברפואה שלימה.
אכן הברכה עזרה ור' מוישה התפקח והבריא והיה יושב בבית מדרשו של הרבי. והנה כחלוף שבועות אחדים צמחו פצעים על גופו והם התפשטו בכל גופו. מחמת כאביו הקשים נאלצו לאשפזו בבית חולים. הרופאים טיפלו בו בתרופות שונות אבל לא העלו ארוכה ומרפא לפצעיו וכעבור זמן קצר נפטר.
הרבי התעניין ושאל את הרופאים על סיבת המחלה ופטירתו. הללו הסבירו כי היות שר' מוישה בעת שלא היה שפוי בדעתו היה אוכל מהאשפה חדרה זוהמה לדמו. אכן מאכלים אלו לא הזיקו לו, יען כי כוחותיו הגשמיים והרוחניים-שכליים היו זהים והשתוו ביניהם, ברם לאחר ששכלו הבריא ודמו נותר מזוהם לא יכלו שכלו ודמו לעבוד יחד, לכן התגבר הזיהום על הגוף וגופו לקה בנגעים עד שבשרו נרקב. ("קדוש ישראל")
אדם שנמצא בעת סכנה צריך להתפלל שינצל, כדברי הגמ' שהנכנס לבית מרחץ אומר "יהי רצון מלפניך ... שתצילני ..." רק אל יאמר בנוסח שיפתח פה לשטן. כלומר, שלא יזכיר את המשפט "ואם יארע בי דבר קלקלה ועוון תהא מיתתי כפרה". (עפ"י מהרש"א ברכות ס.)