נר ליואל

סיפור לפרשת השבוע
לע"נ יואל בן ברוך
גליון 71 פרשת נח תשפ"ז

אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכתו (טו, כא)

'חסד לב' - נראה שכאן לא נאמר זאת במובן של אדם שאין לו לב כלל וכלל, אלא שליבו חסר, היינו פגום ואינו שלם.
הלב הוא נקודת המרכז המחיה את הגוף כולו, וממנו תוצאות חיים. וכך גם בבחינה - לב הדבר הנלמד הוא לתפוס את נקודת המרכז של מה שלמדים - זה הוא ה'לב'. החכם מכוון את ליבו שלו, את יכולת החכמה, אל לב וחכמת הדבר הנלמד, ולכן קשה לו לשאת ולסבול כאשר הוא שומע דברי שטות ואיוולת.
- אם אדם מוצא שדווקא משמח ומצחיק אותו לשמוע דברי איוולת מזולתו, הדבר מעיד על חסרון בליבו שלו, על פגם שמוצי אצלו.
- הפסוק מלמד אותנו, שהבנה מחייה לאחרים - בונה מחייה לעצמו. דהיינו מה יעשה האדם הבכון שחש שליבו חסר, ומצויה בו שמחת האיוולת? - ילמד אחרים ויישר דרכם, ומתוך שהוא עסוק ביישור תלמידים ואחרים הדבר ישפיע גם עליו עצמו וירפא את חסרון ליבו. לכן בתב 'יישר לבתו' ולא 'יישר לבתו' [שוב מסלול עוקף לפתרון במקום התמודדות חזיתית...]

***

נערך מתוך כתבי אאמו"ר הר"ר הוד יעקב בן מרנין זצ"ל הכ"מ, שדבריו הם שהתפרסמו במדור זה, ככל שהדבר התאפשר תוך כדי מחלתו.
נלב"ע י"ג תשרי תשפ"ז, מתוך יסורים נוראיים שאין ניתן להביעם בכתב. קידש שם שמים בהליכותיו, ודאג לסובביו אף בשעותיו האחרונות, הגם שהיה שרוי בצער. נפטר מתוך דעה צלולה, ובבוקר האחרון לחייו אף התפעל מדברי הרמב"ם (יסודי התורה ח, א - ב) שאמונת בני ישראל במשה נובעת מכך שכולנו מעידים עליו, שעינינו ראו את מסירת התורה על ידו, ולא זר. רצונו היה לפרסם את עדותו וחזר שוב ושוב כי הוא 'עד למעמד הר סיני'.
ת.נ.צ.ב.ה

סיפור לפרשת השבוע: קו אחד

זה היה ביום שישי, בשעה שלוש ארבעים ושבע. ביביתי אז במו ידי קו ייצור בשווי מאתיים ושישים אלף יורו.
אם רוצים לדייק, לחצתי על הכפתור האדום במפעיל לעובד דגום בקצה פיווד במערב איסלנד, והמסועים נאנחו, רעדו קצת ונעצרו. ריח של מלח, שמן מכונות וקלה שמקלים של דג מעושן עמד באולם. השלג בחוץ ירד לרוחב. בתוך הסוודר הקשוח שמעל קו הייצור עמד איינר סיימונדסון, מנהל המפעל, בן חמישים ושתים, גרוש ואב לבן אחד שחי בדנמרק, והחזיק את הקפה של באילו הותקף במכת חשמל.
"אלחנן", הוא אמר באנגלית איטית, "אתה מבין מה עשית?"
הבנתי. ועוד איך.

***

אני אלחנן ברקער, שלושים ותשע, נשוי, שישה ילדים, בעל חברה קטנה לפיקוח כשרות ותהליכי ייצור. אני מהאנשים שמיישירים גם ערימת אזיקונים בתוך קופסה. קפדן, אם רוצים להיות נחמדים. חשדן, אם מכירים אותי יותר משנתיים. החוזה האיסלנדי הזה החזיק לי את העסק מעל המים במשך שנה וחצי, והעסק, איך לומר, לא שוחה מי יודע מה.
"יש חריגה בטמפרטורה", אמרתי. "שלוש דקות ועשרים שניות מעבר לטווח שסוכם. אני לא חותם על זה".
הוא השאיר עמוק קצר.
ניסים אזולאי.
בן ארבעים וארבע, נשוי, שבעה ילדים, כתם אפור בזקן וכרס קטנה שהוא נושא בלי טיפת התנצלות. הוא מנהל גוף מתחרה. הוא מסוג האנשים שמגיעים לשדה התעופה בלי עט, בלי מטען ובלי לחץ דם. המשפט שלו הוא "עזוב, נסתדר". אני שונא את המשפט הזה.
"סוף סוף", אמר ניסים, "אתה עושה משהו שאני מסכים איתו."
"לא ביקשתי הסכמה."
"גם אני לא ביקשתי שתיהרג. ובכל זאת כדאי."

***

איינר הביט פעם בי ופעם בו. הוא היה האיש המתווך בלי שהתנדב לתפקיד. בחודשים האחרונים ראה אותנו מתנוכחים על ברגים, על קיטור, על זמני הדחה, על איזה צוות יקבל את החוזה הבא. הוא התעניין ביהודים בערך כמו שאני מתעניין בגידול אצות, אבל בפעם הראשונה ששמע שני האיטיים שלנו מונים יחד עשרה גברים, שאל למה אנחנו מתפללים בחדרים נפרדים.
לא היתה לי תשובה יפה.
ניסים דווקא ענה לו: "מסובך."
איינר אמר: "גם המשתל פה מסובך. בסוף הכול נכנס לאותו לוח."

***

החריגה בקו היתה קטנה. קטנה מספיק כדי שאדם רגוע לשקט ישכנע את עצמו שהיא לא קריטית. המוצר עצמו לא נעשה טרף באותה פלא, אבל תנאי ההשגחה שסוכמו עם הלקוח היו ברורים. אם הייתי מעביר את המשלוח, סביר שאיש לא היה יודע. אם הייתי פוסל, המפעל היה מפסיד יום עבודה, ואני עלול הייתי לאבד את החוזה.
החוב בבנק עלה לי בראש עם מספר מדויק. אני לא יודע למה מספרים מגיעים דווקא ברגעים כאלה. תשעים ושמונה אלף ושלוש מאות שקל. ועוד חשבונות לספק שלא שילמתי.
מילדות אני לא אוהב להיות חייב.
כשהייתי בן אחת עשרה, אבא שלי סגר את המכולת שלו באשדוד אחרי שהשותף ברח עם כסף. באותו ערב הוא פירק מדפים עד שתיים בלילה. נתן לי להחזיק את הברגים בקופסת פלסטיק כחולה. "אלחנן", הוא אמר, "טובה שותפות כשיש בה יראת שמים. בלי זה, עדיף כי תהיה לבד ותישן טוב".
את החצי הראשון שכחתי במשך שנים. החצי השני נתקע לי עמוק עמוק.

***

ניסים ניגש ללוח הבקרה. "החיישן הזה עושה לי רושם חשוד."
"ניסים, אל תיגע."
"אני רק מסתכל."
"אצלך 'רק מסתכל' נגמר בדרך כלל עם מברג."
הוא חייך. "ואצלך מברג צריך טופס 17."
רציתי לענות, ואז האור כבה.
בום. מנועים, מאווררים, זמזום הפלורסנטים, הכול נחתך יחד. נשאר רק רעש הרוח מבחוץ בקירות הפח.
איינר קילל באיסלנדית. אחר כך הסביר: קו מתח חיצוני נפגע. הגנרטור הראשי אמור להיכנס בתוך עשר שניות.
הוא לא נכנס.
גם אחרי עשרים.
גם אחרי דקה.
החושך החריגה שלי בטמפרטורה נראתה כמו בדיחה של ילדים.
היו במפעל שלושים ושבעה עובדים, ובאגף המגורים עוד שמונה אנשי צוות שנתקעו בגלל הסופה. מערכת החימום נשענה על אותו גנרטור חירום. בחוץ היו מינוס שתים עשרה מעלות, והרוח הפכה כל יציאה מהדלת למאבק מטופש עם הטבע.
איינר רץ לחדר הבקרה, ניסים רץ אחריו.
אני נשארתי שנייה במקום.
הראשי של כבר עשה חשבונות. אם אין חשמל שעתיים, המשלוח אבוד. אם המשלוח אבוד, המפעל ידרוש פיצוי. אם החוזה הולך, אני...
די.
בחדר הגנרטור היה ריח חריף של רזול ומחבת חמה. אחד הבבלים הראשיים נקרע בנקודת החיבור ללוח המשני. לא היתה סכנת התחשמלות אחרי הניתוק, אבל החיבור החלופי דרש מתאם שלא היה בארגז של המפעל.
"יש לי", אמר ניסים.
הסתכלתי אליו.
"מה יש לך?"
"מתאם."
"מתאים?"
"מתאים שלי."
הארגז שלו נשאר בבניין ההשגחה, מאתיים מטר בחוץ.
"עזוב", אמרתי.
הוא כבר לבש מעיל. "מסתדר."
הוא יצא עם שניים מהעובדים שלו.

***

אחרי רבע שעה חזרו שלושתם לבנים משלג, נושפים, עם קופסת כלים שחורה. המתאם התאים, בערך. הכבל שלי היה מדויק יותר. החיבור שלו היה היחיד שהתיישב על הלוח.
ניסים הסתכל עליי.
אני הסתכלתי על הכבל האדום שלי.
"נו?", אמר.
הוצאתי את הכבל.
עבדו ארבעים דקות על הרצפה. אני החזקתי, ניסים קיבע, איינר הקריא ערכים מהלוח. איש מאיתנו לא דיבר על חוזים. כשהגנרטור התעורר לבסוף, הרעש שלו היה מעודד להפליא, ובכל זאת אחד העובדים מחא כפיים. איינר עמד אחד. איינר הניח את שתי ידיו על הכתפיים שלנו ואמר: "אותו לוח."
ניסים צחק.
אני לא.
עדיין לא.

***

מנחה התפללנו ביחד יחד במחסן האריזות. חמשת האנשים שלי, חמשת האנשים של ניסים. אף אחד לא עשה מזה טקס. הדזנו שתי עגלות, פרשנו מעילים על ארגז קרטון כדי שלא נשב על רצפת המבצע הקרה, ור' משה ויינברג, המבוגר בחבורה, ביקש להגיד משהו לפני שמתחילים.
הוא היה בן שישים ושמונה, אלמן, רזה מאוד, עם קול שקשה שמאלץ אנשים להפסיק להרעיש. הוא הוציא מביס המעיל דף מקופל שלמד ממנו בדרך ואמר:
"יש פסוק בדור הפלגה: 'וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת'. והחפץ חיים אומר: 'בוא וראה עד היכן מגיע כח באחדות והשלום, כי מכיון שהיו עם אחד ושפה אחת להם בבר לא הי' מונע להם מתשלוט כוונתם לעבוד אלוהים אחרים, ומדה טובה מרובה ממידה פורעניות. והנה א"כ א"א לשער כמה אפשר להשיג בענין עבודת אלוקים באמת אלמלי היה בלל ישראל מאוחד בדעה אחת לעבדו שכם אחד.'"
אף אחד לא אמר "זה בדיוק מה שקרה עכשיו". תודה לה'.
ר' משה קיפל את הדף.
התפללנו.
כשסיימנו, ניסים חיק לכולם שקדים מצופים שהיה לו בתיק. לי הוא הגיש אחרון.
"לא מורעל", אמר.
"אצלך אי אפשר לדעת..."
"ברור. בגלל זה נתתי לך...(:"
לקחתי.

***

שעה לפני שבת איינר קרא לי למשרד.
הוא הניח לפני את דוח הייצור. היתה שם שורה לחתימה שלי.
הסטייה עדיין ספרה את הכבישים. שבת נועדה לעבור עלינו במפעל. מבחינת איינר, אם אנחנו עובשים, הם יסמנו את המשלוח כמאושר ויחסכו הפסד כבד. אם לא אחתום, הבול יעבור לבדיקת הנהלה ביום שני.
"שלוש דקות", הוא אמר. "אף אחד לא חולה. שום דבר לא התקלקל. אתה יודע את זה."
"אני יודע מה סיכמנו."
"והחברה שלך צריכה את החוזה."
הרמתי את הראש אליו.
הוא משך בכתף. "אני מנהל מפעל. אני יודע לקרוא פקסים."
העט היה ליד היד שלי.
שקט.
תשעים ושמונה אלף ושלוש מאות.
המכולת של אבא. קופסת הברגים. ניסים יוצא לשלג בשביל מתאם. הכבל האדום שלי בתוך הלוח שלו. תפילת מנחה, עשרה אנשים שאם היו נשארים כל אחד בחדר שלו היו נשארים, תכלס, חמישה ועוד חמישה.
לקחתי את העט. וכתבתי שהמשלוח אינו מאושר לפי תנאי ההשגחה שנקבעו.
איינר קרא. הפנים שלו לא השתנו.
"זה יעלה לכם הרבה."
"כן."
"גם לך."
"כן."
יצאתי לפני שאשכח את דעתי.
במסדרון היה ניסים.
"נו?"
"פסלתי."
הוא שתק שנייה. "טוב."
רק טוב. הייתי בעוס ברמה הזויה.
"תגיד לפחות משהו."
"מה אתה רוצה, מחיאות כפיים? עשית מה שצריך!"
"קל לך, זה החוזה שלי."
הפנים שלו נסגרו. "עזוב, אלחנן."
"מה עזוב?"
"עזוב."
והוא הלך.

***

בשבת אכלנו יחד בחדר האוכל הקטן. היינו עשרה ועוד איינר שישב בצד עם קערת מרק ולא הבין מילה, אבל הקשיב לניגונים כאילו הוא מנסה להבין דרך הצליל. ניסים שר בקול מחוספס. ר' משה דפק באצבע על השולחן כשהקצב ברח. אחד הבחורים של התוכנה עבד אחד משלהם על פסח של קטע מסוים, ואחרי חצי דקה שניהם צחקו כי בל הטעם היה מפותך.
אני, עם האופי שלי, בדקתי פעמיים שחשבון שבת של הפלטה מכוון, התעצבנתי בשנתיים השחור בוס של השולחן, וגם לא סיפרתי לו את מה שישב אצלי בלב כבר שנתיים.
לפני שנתיים, לקוח גדול שלו התקשר אלי לשאול על תקלה באחד המפעלים. ידעתי שביסים טיפל בה. יכולתי לומר שהתקלה שולית ושבאר הוקפה.
אמרתי יותר.
רק עובדות, סיפרתי לעצמי אז.
החוזה עבר אלי.
מעולם לא ידעתי אם ניסים גילה.
במוצאי שבת, כשהגנרטור כבר עבד יציב והסערה נחלשה, איינר מצא אותי ליד הלוח.
"הכבל האדום שלך", אמר, "נשאר אותו עד יום שני."
"כן."
הוא חייך קצת. "אתה וניסים מבירים הרבה שנים?"
"יותר מדי."
"נחמד."
"מה נחמד?"
"כי כשחיפשנו לפני שנתיים חברה ישראלית לפיקוח הראשון, דיברנו קודם איתו."
הרגשתי את קצה הפלסטיק של האזיקון חותך לי את האגודל.
"עם ניסים?"
"כן. הוא אמר לנו לא לקחת אותו."
שתקתי.
איינר המשיך: "הוא אמר שאתה יותר מתאים. אמר שיש לך עסק צעיר ומשפחה גדולה, ושאתה צריך לקוח יציב. הוא ביקש שלא נספר לך. חשבתי שאתם שותפים."
המסדרון נהיה צר באופן לא הגיוני.
"אתה בטוח?"
איינר צחק. "אני אסלנדי. אנחנו זוכרים מי מוותר על כסף."
מצאתי את ניסים בחוץ, ליד הדלת, מדבר בטלפון עם אחד הילדים. הוא סיים את השיחה והכניס את המכשיר לכיס.
"מה?" שאל כשראה אותי.
היו לי בערך עשרים משפטים מוכנים. אף אחד לא יצא.
מאחורינו הגנרטור עבד בקצב קבוע. מתוך חדר האוכל נשמעו הבחורים אוספים כוסות יחד, גוררים, מרימים, מתווכחים מי יחזיר מה שנותר.
ניסים התנשף פתאום. "אלחנן?"
הבטתי בכבל האדום שנכנס דרך הדלת לחדר הלוח. הכבל שלי. המתאם שלו. אותו קו.
"אני צריך לספר לך משהו", אמרתי.
והפעם, בשבעים שנה [צ"ל: פעם], נסערד", לא התעצבנתי.

ידוע תדע - ידיעות מעניינות ממרחבי הש"ס

• ר' חסדא חריף ור' ששת בקיא ופחדו זה מזה משום הכי (עירובין סז.).
• כאשר הורה חכם להיתר ולאחד מן התלמידים יש קושיא עליו, אם הוא בדאו' יקשה ואח"כ יעשו מעשה, ובדרבנן יעשו ואח"כ יקשה.
• ביאור 'חוכא ואיטלולא' כן הוא: חוכא - שחוק, איטלולא - ליצנות (רש"י עירובין סח:).
• בביאור תיבת 'חופף' שבפסוק (דברים לג, יב) חופף עליו כל היום, כתב רש"י שהוא לשון כיסוי, שמכסה אותו ומגן עליו. אבל בביאורו לגמרא (יומא יב.) כתב: חופף - כאדם המתחכך מחמת שאינו משיג תאותו, לשון נזיר חופף ומפספס.