"ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה" (ח, יא)
נח שלח את היונה לראות "הֲקַלוּ המים", ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ושבה אל התיבה.
נח המתין עוד שבעה ימים, ושוב שלח את היונה. הפעם חזרה היונה לעת ערב כשבפיה עלה זית טרף בפיה.
אומרת הגמרא (עירובין יח ע"ב): "והנה עלה זית טרף בפיה. אמרה היונה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלויין ביד בשר ודם".
ונשאלות שתי שאלות עצומות על היונה:
שאלה ראשונה: מהי כפיות הטובה הזאת? נח בנה תיבה והכניס אותך לתוכה. נח דאג לך ופרנס אותך יום יום, במשך שנה שלימה, ואת אומרת לו: עדיף לי זית מר ובלבד שלא לקבל ממך?... כלום יש חוצפה גדולה מזאת?
שאלה שניה: נח שלח את היונה "לראות הקלו המים מעל פני האדמה". תעני על מה ששאלו אותך! הוא לא שאל אותך מה את רוצה לאכול, או איפה את מעדיפה לאכול - אצלי או אצל מישהו אחר. מדוע את עונה על מה שלא שאלו אותך?
מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל מתרץ על כך תירוץ נפלא: היונה באה לעודד את נח לבל יפול ברוחו! היא ראתה את נח עובד קשה מבוקר עד ערב, שבור כולו על עולם שחרב, שרוי בצער על חרון אף ששרוי בעולם. באה היונה ואמרה לו: הנה, אני יצאתי מהתיבה ונוכחתי לראות כי אומנם קלו המים, אך לא מצאתי שום דבר לאכול. אלא שאז הקב"ה שלח לי עלה זית - או מגן עדן, או מארץ ישראל שם לא היה מבול - כדי שיהיה לי מה לאכול. כדי לתת לך את התשובה: מי שעושה את רצון ה' - נמצא בידיו של ה', ומי שנמצא בידי ה' - ה' דואג לכל צרכיו, לא יחסר לו מאומה. אם לבריה קטנה כמוני ה' שלח אוכל, בוודאי שגם לך הוא ידאג! גם בזמן חרון אף בעולם - הקב"ה מציל ושומר את כל מי שנמצא בידיו.
בדברים אלו רצתה היונה לומר לנח, שמאחר ובתיבה הוא עושה את רצון ה' - לא יחסר לו מאומה, וממילא אין כל טעם להישבר ולהרגיש צורך כה חזק לברוח כבר מן התיבה.
זה המסר שהיונה רצתה בדבריה להעביר לנח, כדי שיתחזק וירגע, גם אם יצטרך להמשיך להיות בתיבה.
מי שמרגיש שהוא בידיו של הקב"ה, ויודע שרק הוא יכול לעזור - יזכה לכל הברכות, גם אם על פניו נראה שהמצב קשה.
סיפר רבי יעקב שיש שליט"א: היה בחור צעיר שנפטר מהמחלה ל"ע. שיברון הלב של בני המשפחה היה נורא. אביו לא החזיק מעמד וכעבור כמה חודשים התמוטט ונפטר. העלויות הרבות שהיו כרוכות בטיפול במחלה רוששו את המשפחה. כשנפטר האב לא היה כסף לקברו, ובלית ברירה נאלצו לקבור אותו בקבורת קומות.
אחד הבנים היה תלמיד בישיבה קטנה בירושלים. הוא היה שבור ורצוץ. בתוך שנה לאבד אבא ואח. איזה אסון! אולם הוא הצליח לשרוד בזכות החלטה נחושה שלו להשקיע את עצמו בלימוד התורה. "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" - כפשוטו.
יום אחד הוא ניגש לר"מ שלו בישיבה וביקש ממנו הלוואה של חמישים שקלים. שאל הרב: "לשם מה?"
השיב הבחור: "לראשונה אני זוכה לערוך סיום מסכת, אני עושה זאת לעילוי נשמותיהם של אבי ואחי. אני צריך כסף לקנות כיבוד - עוגיות ושתיה".
אמר הרב: "סיום מסכת עם עוגיות ושתיה? לא בא בחשבון. אתה תערוך את הסיום בביתי, עם סעודה כיד המלך. אשתי תבשל ותכין את האוכל. תזמין את בני המשפחה והחברים שלך".
הבחור הודה לרב בהתרגשות רבה, ואמר: "יש לי בקשה, אני רוצה להזמין לסיום אדם שלא קשור לישיבה ולא למשפחה".
שאל הרב: "את מי?"
"את משה ליאון".
היה זה בתקופה שלאחר ההתמודדות הראשונה של משה ליאון לראשות עירית ירושלים שלא צלחה.
הרב תהה: "מה לך ולו?"
סיפר הבחור שנוצר ביניהם קשר, והוא ישמח אם משה ליאון ישתתף בסיום שלו.
ואכן משה ליאון הגיע להשתתף בסיום. הוא נשאר עד סוף הסעודה, שמע את כל הדרשות. בסוף הערב הוא קם לדבר: "בוודאי אתם מתפלאים, שואלים את עצמכם: למה באתי לכאן? מה אני קשור לעניין? אספר לכם".
וכך סיפר: בתקופת מערכת הבחירות לראשות עירית ירושלים, הסתובבתי במקומות ציבוריים ונפגשתי עם התושבים. מכיוון שהיה זה לפני חג הסוכות, ביקרתי בשוק ארבעת המינים. התלוו אלי עיתונאים וצלמים שתיעדו את הביקור.
הסתובבתי בין הדוכנים, הצלמים עבדו במלוא המרץ... באחד הדוכנים ראיתי בחור ישיבה שהיה עסוק בבדיקת לולב. הוא משך את תשומת ליבי. ניגשתי אליו והתחלתי להציף אותו בשאלות הלכתיות על כשרותו של הלולב. הבחור גילה בקיאות מרשימה. על כל שאלה היתה לו תשובה ברורה וסדורה, והכל במאור פנים מיוחד. נהניתי ממנו מאוד. שאלתי אותו: "אתה בחור צעיר, איך הספקת לרכוש ידע הלכתי רב כל כך?"
הוא השיב לי בנימה של עצב: "אין לי אבא, אין מי שיקנה לי ארבעת המינים. למדתי את כל ההלכות, כדי שאוכל לקנות בעצמי".
שאלתי אותו: "מה המצב במשפחה?" הוא השיב: "קשה אבל ה' יעזור".
התרגשתי מאוד. שלפתי כרטיס ביקור שלי ואמרתי לו: "אם יום אחד תערוך סיום מסכת, אל תשכח להזמין אותי". היום הזה הגיע, והנה אני כאן.
משה ליאון המשיך את דבריו: "אומר לכם משהו בגלוי לב. אחר שהתמודדתי בפעם הראשונה לראשות העיר ולא נבחרתי, שאלתי את עצמי: מה הייתי צריך את כל זה? מה לי ולצרה הזאת? כסף? כבוד? לא חסר לי. ואז הגעתי למסקנה שמן השמים גלגלו את כל העניין רק כדי שאסתובב בשוק ארבעת המינים כחלק ממסע הבחירות, ואפגוש שם את הבחור המיוחד הזה שבעצם לא נשבר וממשיך הלאה עם כל הקושי"!
ואז הוא פנה אל 'חתן השמחה' ואמר לו: "הבאתי לך מתנה: שולחן ערוך של מכון ירושלים, שלושים ושניים כרכים. לא יכולתי להרים את הספרים, הם ברכב"...
והוסיף: "אני מביא לר"מ שאירגן את הסיום בביתו צ'ק בסך שלושת אלפים שקל, שיקנה לבחור את כל צרכיו. אל דאגה, בעוד כמה חודשים הוא יקבל עוד. ואני מבטיח הבטחה נוספת: כשיגיע זמנו להקים בית בישראל - בעזרת ה' הוא יקבל את כל צרכיו, לא יחסר לו כלום".
בחור צעיר שקרה לו אסון נורא, ישב מהורהר וחשב לעצמו: צריך להתכונן לחג הסוכות. מי יקנה לי ארבעת המינים? מי יעזור לי למצוא ארבעת המינים מהודרים? הוא היה יכול לשקוע בדכדוך עמוק. אבל הוא החליט שלא ייתן לצער להשתלט עליו. הוא אסף את כוחות הנפש והחל ללמוד בעיון את הילכות ארבעת המינים. הוא התעלם מכל הקשיים ושקד על התורה.
הקדוש ברוך הוא רואה הכל. הוא ראה שהוא עומד בקושי, ואם כן, אז מגיע לו סיעתא דשמיא. וכך מן השמים גלגלו שאיש ציבור יקלע למקום, כביכול באקראי, ויפתח לו את הלב ואת הכיס.
החיים רצופים קשיים והתמודדויות. כשבאים קשיים על האדם, אל לו ליפול ברוחו. אדרבא, עליו לדעת שהקושי יכול לשמש לו מנוף להתחזקות ולעליה. מהקושי - נבנים.
מי נתן לנח את הכח להתמודד עם כל הקשיים הרבים שהקיפו אותו? הוא אמר: אני נותן לקב"ה את הכל. "את האלוקים התהלך נח". 'אלוקים' זו מידת דין. אמר נח: אני מבין שמידת הדין מביאה עלי את הקשיים האלה, והם לטובתי. אני לא נשבר, אני לא נעשה לאדם מר נפש. "ונח מצא חן בעיני ה'" - זה מה שגרם לו למצוא חן בעיני ה'. שלמרות כל הקשיים הוא נשאר במנוחת הנפש.
היה יהודי אמיד בארצות הברית, שביתו חלתה במחלה תורשתית נדירה. כשהגיעה הבת לפירקה, היא נאלצה להתמודד עם אתגר לא פשוט. בסוג מחלה זו בכדי שהמחלה לא תעבור לילדיה היא צריכה להינשא לאדם הנושא את הגֵנִים של אותה מחלה. על פי הרפואה, ב'הפוך על הפוך', כאשר שני בני הזוג נושאים את הגֵן, נמנעת הופעתו בדור הבא, אך אם אחד מבני הזוג אינו נושא את הגֵן של אותה מחלה, יש סיכוי שהוא יופיע אצל אחד הילדים.
אביה פנה לשדכנים רבים כדי שיחפשו ברשימותיהם בחור הנושא את אותו גן נדיר, אך כל החיפושים העלו חרס בידם. חלף זמן, הבחורה לא נהיתה צעירה יותר... ושידוך - אין.
בצר לו, החליט האב לטוס לארץ ישראל ולשפוך שיחו לפני קונו בכותל המערבי, מקום ממנו לא זזה השכינה.
הוא הגיע לכותל, התיישב בפינה צדדית והחל באמירת תהילים בלב שבור. לידו ישב יהודי שאף הוא אמר תהילים בבכיות נוראות.
היהודי האמריקאי הסתקרן לדעת על מה בוכה אותו יהודי. אחרי ששניהם הספיקו לומר חלק ניכר מספר התהילים, היהודי האמריקאי פנה ליהודי שלצידו ופתח עימו בשיחה. היהודי ניגב את דמעותיו ופתח את סגור ליבו: "מצבי הכלכלי גרוע מאוד, אני עסוק כל היום בגלגול חובות, הצ'קים חוזרים... אני עומד בקרוב לחתן את בתי, ההוצאות גדולות והקופה ריקה. אני משועבד לכל הגמ"חים בעירנו, והם לא מוכנים לתת לי הלוואות נוספות. מה עושה יהודי במצב כזה, כשכל הדלתות נסגרות בפניו? פונה לקב"ה... לכן באתי לכאן - כדי לבכות לקב"ה. כששערי הדמעות פתוחים, שערי שמים נפתחים"...
שאל אותו היהודי האמריקאי: "על אלו סכומים אתה מדבר?"
השיב: מאה אלף שקל.
היהודי האמריקאי הוציא מכיסו פנקס צ'קים וכתב לו צ'ק על סך שלושים אלף דולר - שווה ערך למאה אלף שקל.
שוב ירדו דמעות מעיניו של היהודי, הפעם דמעות של התרגשות ושמחה, דמעות של הודאה על ישועת ה' שבאה כהרף עין. "והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע" (ישעיהו סה, כד).
היהודי הודה בהתרגשות למיטיבו, ובירך אותו בכל הברכות שבתורה. אחרי שנרגע מעט, פנה אליו ושאלו: "ומה הביא אותך לכאן?"
סיפר לו היהודי האמריקאי על ביתו שבגרה, ועל הקושי שלה במציאת שידוך, והוסיף וסיפר לו על הסיבה לקושי: "יש לה מחלה נדירה והיא יכולה להינשא רק לבחור שגם הוא לוקה במחלה הזו. עד היום שילמתי הון לעשרות שדכנים כדי שימצאו לה בחור מתאים, אך לשווא. הם לא מצאו אפילו בן ישיבה אחד בגיל של שידוכים שלוקה במחלה הנדירה ההיא".
בין שיחו שאל לשם המחלה, והוא נקב בשמה. אמר לו: "אני מברך אותך מעומק הלב שבזכות הצדקה הגדולה שעשית עימי, הקב"ה ישמע את תפילתך, וביתך תיוושע במהרה".
שני היהודים המשיכו באמירת התהילים, האחד - כדי להיוושע, והשני - כדי להודות לה' על הישועה. לאחר מכן הם עמדו להיפרד לשלום, לא לפני שהחליפו ביניהם מספרי טלפון, ואיחלו זה לזה להתבשר בבשורות טובות, ישועות ונחמות.
משם מיהר היהודי לסניף הבנק שלו, כדי להפקיד את הצ'ק... פקיד הבנק בירך אותו לשלום ורמז לו על החריגה הגדולה בחשבונו. אמר לו היהודי: "בדיוק לשם כך באתי, כדי לסגור את החוב"...
הוא מסר לפקיד הבנק את הצ'ק, הפקיד הביט בסכום וכמעט פרחה נשמתו... שלושים אלף דולר, מאה אלף שקל טבין ותקילין!
שאל אותו: "מהיכן השגת מאה אלף שקל?"
"יד ההשגחה!"
הוא סיפר לו בהתרגשות על המפגש בכותל עם היהודי האמריקאי, שדמעותיו נגעו לליבו והוא רשם לו על המקום את הצ'ק הזה. והוסיף: "אבל אל תחשוב שכסף יכול לפתור את כל הבעיות בחיים. הנה, היהודי הזה שילם הון לעשרות שדכנים בארצות הברית כדי שימצאו שידוך לבתו, אך הם לא מוצאים".
ואז סיפר לו על מחלתה הנדירה, ועל המגבלה להינשא לבחור החולה באותה מחלה.
שאל הפקיד: "מה שם המחלה?"
הוא נקב בשם המחלה. כששמע הפקיד את שם המחלה, ניתר ממקומו כנשוך נחש. היהודי נבהל: "מה קרה? הכל בסדר איתך?"
ואז אמר לו הפקיד: "יש לי בן, בחור ישיבה מובחר שבמובחרים, אך הוא 'תקוע' בשידוכים כי הוא חולה במחלה הזו. אנחנו מחפשים אצל כל השדכנים בחורה מתאימה עם בעיה דומה, ועד היום לא מצאנו"...
כעת הגיע תורו של בעל הצ'ק לקפוץ מהתרגשות... הוא מיהר להתקשר ליהודי האמריקאי כדי לבשר לו על ה'מציאה'. מסתבר שזמן קצר לפני כן הוא סיים את אמירת התהילים בכותל ופנה לדרכו. "ברצוני להציע שידוך לבתך - בחור ישיבה מובחר, הלוקה באותה מחלה נדירה"...
כך זכה גם היהודי האמריקאי לישועת ה' כהרף עין! הוא בא לכותל כדי לשפוך את ליבו לפני ה' על צרתו הפרטית, אך ליבו היה פתוח לצרתם של אחרים. כששמע על צרתו של אותו יהודי, התמלא עליו רחמים ופתח את כיסו לרווחה, ועל המקום כיסה לו את חובותיו העצומים והחיה את נפשו.
אמר הקב"ה: אתה החיית את נפשו של יהודי והושעת אותו מצרתו, אני אושיע אותך מצרתך!
כך הפך אותו יהודי לשדכן של בתו של מיטיבו. הוא, כמובן, סירב לקחת דמי שדכנות, הרי הוא קיבל אותם מראש, בסכום מפולפל של מאה אלף שקל...
השידוך קם והיה. כעבור זמן חזר היהודי האמריקאי לכותל המערבי, הפעם כדי להודות לה' על הישועה הגדולה. לאדם אסור לשכוח שהקב"ה איתנו גם בתוך הקושי הגדול. ולכן אסור להתייאש ולהישבר אלא לסמוך רק על הקב"ה שיושיע. (שש באמרתך)
הלכות שניים מקרא ואחד תרגום
- אף על פי שאדם שומע פרשת השבוע בכל שבת בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום. ורמז לזה בתורה (שמות א, א): "ואלה שמות" - ראשי תיבות: ו'חייב א'דם ל'קרוא ה'פרשה ש'ניים מ'קרא ו'אחד ת'רגום. ואפילו הוא תלמיד חכם שתורתו אומנותו, אף על פי כן חייב לקרוא הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום. אולם נשים פטורות מקריאת שניים מקרא ואחד תרגום.
- המנהג לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום ביום שישי מיד אחר תפילת שחרית, כמנהג רבנו האר"י ז"ל. אולם מי שהשעה דחוקה לו, יכול לקרוא החל מיום ראשון, כפסק מרן ה'שולחן ערוך'.
- לכתחילה אין לקרוא תרגום בליל שבת. אולם לעת הצורך, שלא קרא ביום שישי מפני שהיה עסוק בלימודו כל היום או שמוסר שיעורי תורה ברבים, יכול לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בליל שבת.
- הלומד את הפרשה עם פירוש רש"י, חשוב כמו תרגום (מפני שאין כוונת התרגום אלא שיבין הפרשה, ודברי רש"י מיוסדים על דברי חכמינו זיכרונם לברכה המבארים את דברי התורה). וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י. מיהו, על פי הסוד לא יוצאים אלא בקריאת התרגום, לכן אם אין לו פנאי לשניהם - התרגום עדיף, שניתן מסיני. ואף על פי שאינו מבין התרגום, עליו לקראו. (אורות ההלכה)
"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (ו, ט)
פירש רש"י: "בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, שאם בדור כזה רשע נח היה צדיק כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, שדווקא בדור של רשעים נח היה צדיק אבל בדור של צדיקים הוא לא".
שימו לב, בגנאי לא כתוב "מרבותינו", רק אלא "יש דורשים".
אמר על כך רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל אמירה כל כך מתוקה: רוצים ללמד אותנו, שגם נח, הצדיק התמים, לא יצא נקי מבעל הלשון. יהודי, אם מדברים עליך לשון הרע - אל תיבהל. גם על נח דיברו לשון הרע, ודע שדוברי לשון הרע האלו הם לא "מרבותינו"... (נאה דורש - רבי חזקיהו יוסף קרלינשטיין שליט"א)
"ומֵי המבול היו על הארץ" (ז, י)
לכאורה, ברור ומובן שמֵי המבול ירדו על הארץ ולא עלו לשמים, ואם כן, מדוע מדגישה התורה שהיו המים "על הארץ"?
בספר "אגרא דכלה" כתב, שהמים רצו לעשות את רצון ה', ולכן שינו מטבעם. דרכם של המים לחלחל באדמה, אבל מֵי המבול לא חלחלו באדמה אלא נשארו "על הארץ", כדי למחות את כל הרשעים במבול, כציווי ה'. (שש באמרתך)