מאוצרות הפרשה
אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו (ו, ט)
מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל פירש פסוק זה באופן נפלא בשם הגאון הרב יהודה צדקה זצ"ל: דלכאורה קשה, שבפסוק זה נאמר 'צדיק תמים', ואילו לקמן (ז, א) נאמר "כי אותך ראיתי צדיק לפני וכו'" מדוע לא נאמר גם "תמים".
וקושיא זו כבר נתקשה רש"י ופירש, 'מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו'.
באופן אחר תירץ הרב צדקה זצ"ל, דהנה, המעלה של 'צדיק' היא, אדם ששלם במידות ומצוות ואינו בעל עבירות, לעומת זאת, מעלתו של ה'תמים' – היא אדם השלם באמונת ה' ולא ח"ו כאותם הכופרים ועובדים עבודה זרה. והנה, נח חי בשני דורות: גם בדור המבול – שהיו מושחתים במידות וכו', וגם בדור הפלגה – שהיו חסרי אמונה וכופרים בה'. לפי זה, הפסוקים מתיישבים נפלא: בתחילת הפרשה נאמר שנח היה צדיק תמים ב"דורותיו" – בשני דורות דיבר הכתוב, גם דור המבול וגם דור הפלגה. לכן נאמר 'צדיק תמים': צדיק-כנגד דור המבול, תמים-כנגד דור הפלגה. אמנם בפסוק השני שנאמר: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". שהקב"ה דיבר עם נח שעדיין היה בדור המבול, לכן נאמר רק צדיק, כנגד דור המבול, ולא תמים – כיון שעדיין לא היה בדור הפלגה. (נפלאות מתורתך, הובא בגליון קבלת שבת)
וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני (ו, יג)
אחז"ל (ב"ר כח, ח): "ר' עזריה בשם ריבר"ס אמר: הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול: הכלב – היה הולך אצל הזאב, והתרנגול – היה מהלך אצל הטווס, הה"ד: 'כי השחית כל בשר וגו'', 'כל אדם' – אין כתיב כאן, אלא 'כי השחית כל בשר'. רלב"ט בשם ר"י אמר: אף הארץ זינתה, הוו זרעין לה טחין – והיא מפקא זונין, אילין זונייא רבה מן דרא דמבולא אינון", ע"כ. שואל ר' אליהו לאפיאן – אני מבין שבעלי החיים יכולים להשחית, אבל לא מובן איך דומם יכל להיות מושחת?!
הוא בא ומסביר את הדבר, ע"י מעשה שקרה בעירו לומז'ה: בעיר לומז'ה היה בית חולים. אותו בית חולים התנהל כמו סופרמרקט – היית ניכנס עם מחלה אחת, ויוצא עם שתים, מומחים גדולים ניסו לפענח מה סוד התופעה. ניסו להביא בקטריולוגים מוורשה שבדקו את בית החולים, והגיעו למסקנה אחת - הקירות של בית החולים ספוגים בחיידקים! אדם שוכב בבית החולים, משתעל על הקירות, הקירות סופגים את החיידקים. לאחר שהוא כבר מבריא, ניכנס אחריו אדם אחר לאשפוז עם דלקת ריאות – הוא כבר סופג את החיידקים שיש בקיר, מערכת החיסון שלו בין כה ירודה, אז כל החיידקים שנמצאים בסביבה באים לעשות לו 'ביקור חולים'. נכנסים אצלו, ואת כל המחלות שיש בקיר הוא מקבל. באו המומחים מוורשה ואמרו – "אין ברירה, הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להרוס את בית החולים מהשורש ולבנותו מחדש – שום דבר אחר לא יעזור!" אמר ר' אליהו לאפיאן – עפ"י זה הבנתי מה שנאמר בפרשת נח – "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ"; כל העולם היה מושחת. וכדי לתקן את העולם, היה הקב"ה צריך להציף את כל העולם במים רותחים, כדי שלא ישאר שום 'חיידק'. אם הקב"ה היה פותח בור וכולם היו נכנסים לתוכו, זה לא היה עוזר. כי לכאורה למה צריך מבול, יכל היה הקב"ה לעשות איתם מה שעשה עם קרח ועדתו. אבל התשובה פשוטה – אם הכל רקוב מהיסוד, אין דרך אחרת, חייבים להציף את כל העולם - עד היסוד. (ברוך שאמר בשם 'לב אליהו')
כי מלאה הארץ חמס מפניהם (ו, יג)
כתב רש"י "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל", וצריך ביאור הרי היה שם חטאים גדולים כגילוי עריות, ומדוע נחתם דינם דווקא על הגזל? מסביר ה"מלוא העומר" על פי דברי חז"ל שאין הקב"ה פוגע תחילה בגוף, אלא קודם בממון. אבל כאן שהממון לא היה שלהם שהרי כספם היה גזול לכך הקב"ה פגע בגופם, נמצא שבגלל הגזל נחתם דינם לכיליון.
וישלח את הערב (ח, ז)
יש להתבונן למה שלח נח שני עופות הללו דוקא עורב ויונה והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם, ועוד קשה: מנין היה רשות לנח להוציאם מן התבה לפני זמן היציאה לכולם בדבר ה'?
וכתב ההעמק דבר שלכן היה נראה לפי הפשט, שהעורב והיונה הללו לא היו מן הזוגות שנכנסו להחיות זרע בדבר ה', אלא בשביל שהיה נח לפני מי המבול כאחד מן השרים שמנהגם היה גם אז לגדל עורבים ויונים כמבואר בשבת (קכח.), ונכנסו גם המה לתבה במאמר ה' 'בא אתה וכל ביתך', והיה מנהג העורב הגדל בבית שלא לשלחו במרחקים, מה שאין כן יונה, זה דרכה להתלמד לכך לשאת מכתבים למרחוק ולהביא בחזרה איזה דבר בפיה, על כן כששלח נח את העורב ובראותו מים סביב התיבה לא הלך למרחוק אלא יצא ושוב כמה פעמים סמוך לתבה, מה שאין כן היונה המלומדת להביא דבר שליחות גם מרחוק, לכן כתוב בה 'וישלח את היונה מאתו' שמשמעו שתתרחק מחברתו, כי תעוף גם למרחוק.
והנה עלה זית טרף בפיה (ח, יא)
מקשים העולם איך ידע נח על ידי העלה שקלו המים, והלא יכול להיות שמצאה היונה אותו עלה זית תלוש על המים, כי כן דרך העלים התלושים שהם צפים והולכים על פני המים. וכתב הרא"ש שיש לומר שלשון 'טרף' משמע מן המחבר מבריתו, וכן לשון חז"ל 'טורף ואוכל ואינו ממתין עד שימות' משמע מחיים וממקום גדולו ולכך ידע שתלש העלה מן האילן וכי קלו המים.
[ולכאורה עדיין יש לעיין, כי אכן כך הפסוק מעיד שהיה זה עלה שתלשה היונה, מכך שכתוב 'טרף' אבל עדין מנין ידע זאת נח? וכי מי אמר לו מלה זו. ואולי נכר היה בעלה סימני התלישה במקורה של היונה. או שמא הכונה היא שמתוך העלה עצמו נכר היה שהוא 'טרף', שנתלש ממש זה מקרוב, ועל ידי היונה, וזה מכח טריות העלה]. (בני בינה)
אבי מלכה ואבי יסכה (יא, כט)
כתב רש"י "יסכה זו שרה על שם שסוכה ברוח הקודש ושהכל סוכין ביופיה". לכאורה נראה שזה שני טעמים מדוע נקראת יסכה, ברם אומר הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל אפשר לפרש שהכל טעם אחד. שהנה מצינו בפרשת ויצא (כט, יז) "ועיני לאה רכות" ופירש רש"י שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ולפי שכולם אמרו הגדולה לגדול והקטנה לקטן ולפיכך בכתה ולא היתה יפת תואר ומראה. וא"כ גם כאן הרי אברהם ונחור שניהם היו אחים ואברהם הוא הגדול ונחור הוא הקטן ובמקביל שתי בנותיו של הרן מילכה גדולה משרה, וא"כ היתה צריכה שרה לחשוש שמא תפול בגורלו של נחור שהרי קטנה לקטן ומרוב בכיות היתה מאבדת את יופיה, אך מכיון שהיתה סוכה ברוח הקודש וידעה שתהיה אשת אברהם לא בכתה ולכן נשארה יפה והכל סוכין ביופיה.
ללמדך: תחילה – היה 'אדם'!
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (ו', ט')
לכאורה, אם נתבונן בפסוק זה, נמצא כי המילה 'איש' – מיותרת, שכן די היה אילו נכתב: "נח צדיק תמים היה בדורותיו"! מדוע בכל זאת מוסיפה התורה את המילה 'איש'? על איזו תוספת מעלה היא נועדה להורות?
הבה נתבונן במעשים הבאים, מבית מדרשו של גאון המוסר רבי ישראל סלנטר זי"ע, ומתוכם נמצא תשובה לפליאתנו: המעשה הראשון, התרחש ביום השנה לפטירת אביו של הגרי"ס. רבי ישראל התכוון כמובן לומר קדיש באותו היום לעילוי נשמתו של אביו, אולם או אז התברר לו, כי בין המתפללים ישנו אחד שהיום חל יום השנה לפטירתה של בתו, וכי אף הוא מבקש לזכות ב'קדיש' לעילוי נשמתה!
מבחינה הלכתית, כמובן, היתה לגרי"ס קדימה על פני אותו יהודי, שהרי במקרה שלו – מדובר היה בחיוב מן הדין. ובכל זאת: כאשר הבחין באותות צער על פניו של אותו יהודי, שהתברר לו כי לא יזכה לומר 'קדיש' אחר בתו – לא היסס רבי ישראל אפילו לרגע: הוא ויתר על זכותו לטובת האב השכול!
המתפללים, השתאו לנוכח המעשה: כלום יעלה על הדעת שרבי ישראל סלנטר יחמיץ את הזכות לומר קדיש ביום פטירתו של אביו? הלא מדובר במצוה של 'כיבוד אב', ועילוי נשמה לנפטר! אולם לשאלתם, הסביר רבי ישראל ואמר: "דעו לכם, כי גדולה זכות זו שנתגלגלה על ידי אבי, לגמול חסד עם אדם מישראל – יותר ממאה קדישים!"...
ועוד מעשה מבית מדרשו של הגרי"ס סלנטר: בתקופת אלמנותו, התגורר רבי ישראל בביתו של אחד מעשירי קובנא שנמנה על מקורביו. באחד הימים, הבחינו בני הבית כי רבי ישראל נוטל את ידיו בשיעור מצומצם של מים, כדי רביעית בדיוק, בו בזמן שדלי מלא של מים היה מזומן לפניו... סקרנותם של בני הבית גברה עליהם, הם מיהרו לשאול את רבי ישראל לפשר הנהגתו – תוך שהם מציינים את ההלכה הידועה על פיה מן הראוי להדר וליטול ידיים בשפע של מים, ואילו הוא השיב והסביר: "פשוט מאד... ביתכם, כידוע, ניצב במעלה ההר, בעוד הבאר נמצאת בעמק... הבחנתי כי המשרתת, שכבר אינה צעירה לימים, נאלצת ללכת שוב ושוב אל הבאר ולהתאמץ בסחיבת המים, תוך שהיא כמעט קורסת תחת כובד המשא... מעתה, אמרתי לעצמי: "אמנם ישנו הידור בנטילת ידיים במים בשפע... אולם להדר במצוות על חשבון כתפיהם השבורות של אחרים – אין זה ראוי!"...
ולסיום, עוד סיפור אחרון: היה זה כאשר התארח רבי ישראל באחת העיירות, ואחד מתלמידיו האמידים ניגש להזמינו להתארח אצלו בסעודת ליל שבת. לאחר שחקר את בעל הבית על אודות הנהגת שולחנו, ושמע כי הינו מקפיד על כל דקדוקי הכשרות, כאשר אף המבשלת הינה אלמנה בת טובים, כשרה וצנועה; ולאחר שזכה אף לתיאור אודות הסעודה המרוממת המתובלת בדברי תורה ובזמירות בשפע – נענה רבי ישראל להזמנה, אולם בתנאי קודם למעשה: שהסעודה לא תמשך יותר מאשר שעתיים...
בלית ברירה, ניאות התלמיד לקבל את התנאי, ואכן, הסעודה התנהלה בזריזות, כאשר המנות מוגשות בזו אחר זו, ובתוך כשעתיים כבר מובאים אל השולחן 'מים אחרונים'. רק אז, העז התלמיד לפנות אל רבו ולשאול: "רבי, וכי מה פגם מצא רבי בהנהגת שולחני, עד שביקש כי אקצר בסעודה לכדי שעתיים בלבד – לא יותר?".
במקום תשובה, ביקש הגרי"ס מבעל הבית כי יקרא למבשלת האלמנה, ומשזו הגיע – פנה אליה ואמר בהתנצלות: "סלחי לי, גברת, על שהטרחתי אותך הערב להגיש את המנות במהירות בזו אחר זו!". ואילו המבשלת נענתה על אתר והשיבה: "אדרבה, רבי... ברכות יחולו על ראשו! הלואי שיתארח בביתנו מדי שבוע בשבוע! בכל שבת – בעל הבית מאריך בסעודה עד לשעות מאוחרות, ואני – ברכי כבר כושלות מרוב עייפות... אולם השבוע, הודות לבקשתו של הרבי, הנה כבר הסתיימה הסעודה – ואני יכולה לפנות אל ביתי ולתת מנוח לעצמותי!".
כעת, פנה רבי ישראל אל תלמידו ואמר לו: "אתה מבין? להאריך בסעודה, לומר דברי תורה ולזמר זמירות שבת בקול ערב – הרי זו הנהגה ישרה ויפה... אולם במה דברים אמורים? כאשר היא אינה פוגעת באחרים!"...
הנה כי כן. זה אמנם המסר העולה מבין כל המעשים כולם: הידור במצוות – הפלא ופלא... אבל לא על חשבון אחרים! תחילה – צריך האדם להיות 'איש', להיות 'בן אדם', ורק לאחר מכן – יכול הוא להיות 'צדיק תמים'!
בכך, משבחת התורה הקדושה את נח, שהיה 'איש' – ולאחר מכן 'צדיק תמים', ולא חס וחלילה להיפך...
פינת ההלכה: היין של החתן וספק הברכה של השווער
שאלה: משפחת צביון אירסו את ביתם, בשעה טובה ומוצלחת! את החתן הם הזמינו לשבת. לפני שבת בא החתן ובידו מתנות לבני המשפחה וכן הוא הביא יין משובח ביותר ואמר שאצלם נוהגים לשתות בסעודת שבת אחר אכילת הדגים יין כדי לעשות הפסק בין הדגים לאכילת הבשר. בסעודת שבת לאחר אכילת הדגים, אחי הכלה הביא לשולחן את היין ואמר לאביו "הנה היין שהביא מוטי החתן, אולי נשתה 'לחיים'"? הרב צביון מזג לכוסיות מהיין והגיש לחתנו ולבני המשפחה, ואז... הוא הסתפק האם עליו לברך על היין הן הוא אינו נוהג לשתות יין באמצע הסעודה, ורק עתה לכבוד החתן הוא שותה ואולי לא יצא ידי חובה על היין בברכתו בקידוש?
תשובה: מכיון שהרב צביון אינו רגיל לשתות יין בסעודה, א"כ הוא לא התכוון לצאת בברכה בקידוש ידי חובה על היין שבתוך הסעודה וממילא עליו לברך שוב על יין זה. אולם חתנו שרגיל לשתות יין, יצא ידי חובה בברכת הקידוש שבירך הרב צביון על היין שבתוך הסעודה ואינו צריך לברך שוב. (שערי הברכה פ"ח סעי' כ"ט)