עוד י"ל, ע"פ מש"כ הרמב"ם (פ"ו דעות ה"א) ז"ל: אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם כל המדינות נוהגים בדרך לא טוב, ע"כ. ואם אנשי המדינה רעים וכו', ישב לבדו יחידי שנאמר ישב בדד וידום, עכ"ל. וי"ל דלכך מדד לו הקב"ה מדה כנגד מדה, היות שנח לא פירש עצמו מהם, אף שראה שהם חוטאים, לכך רצה הקב"ה שאף במיתתם יתעצב. וזהו שאמר לו "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", ואם תאמר מדוע אני מטריח אותך כל כך, לכך הוסיף לומר לו "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", היינו לפי שרצית לישב בדור הזה ולא פירשת עצמך מהם, משום הכי צריך שתצטער במיתתם.
מלא העומר
אלה תולדות נח. במדרש תנחומא: ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לידתן, כך שנו רבותינו על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר, ע"כ. והוא תמוה מה ענינו לפרשת נח. ואפשר, דלעיל כתיב 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו' ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש וכו' ונח מצא חן בעיני ה''. ויש לדייק אחר שאמר השחתה כוללת 'מאדם עד בהמה עד רמש', א"כ גם נח בכלל, ואיך אמר 'ונח מצא חן'.
וראה שיתכן על פי דברי חז"ל שאמרו שאף נח לא היה כדאי, ומנא להו לומר כן, וגם מנא להו לדרוש 'בדורותיו' לגנאי, במקום שיש לדרוש לשבח. אך נראה ויובן ג"כ הפסוק 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ', וקשה, הרי הוי"ה הוא מדת הרחמים, והיאך מזכירין על הפורענות, וגם מה לשון 'רעת האדם בארץ', אך יראה שיובן ג"כ על פי מה שאמר לעיל בפרשה הקודמת 'ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת', ולא הזכיר תיבת 'בנים', וברש פרשת נח כתיב 'ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת', וגם מה שאמר 'ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה', מהו לשון 'החל', וגם מה שאמר 'ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה וגו' ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם', ואינו מובן, והמפרשים נדחקו בו.
אך יראה כי סיפר הכתוב רחמיו יתברך, איך שהראה להם באצבע לעורר לבם לתשובה, כי רש"י לעיל פירש שכבש הוא יתברך מעיינו של נח שלא להוליד עד חמש מאות שנה, שאם יהיו רשעים יאבדו במבול ויהיה צער לנח, ואם יהיו צדיקים יצטרך לעשות תיבות הרבה. אך נראה שגם זה [שלא נולדו בניו אלא בהיותו בן חמש מאות שנה] הוא היה התעוררות, יען כי נח התרה בהם בהיותו עדיין בן ת"ק שנה, כמבואר במדרש שהחל להתרות כ' שנה קודם שנולד בנו הגדול, כמו שפירש רש"י שם, שהרי מבואר שקודם שנולדו בניו התרה בהם, והיינו עשרים שנה. והנה אחרי שראו שנשתנה הטבע במה שלא הוליד עד ת"ק שנה, ומזה יקחו מוסר, כי אפשר שגם אז היה רחוק בטבע להוליד לת"ק שנה, שלא מצינו בדורות ההם כן, ומה גם שלא הוליד עד ת"ק, ובפרט התחלת ההולדה, זה מפלאות תמים דעים למען יאמינו כי זה היה לאות על הכליון שעתיד להוולד, כדי שלא יהיה הגדול ראוי לעונשים. וא"כ היה להם להאמין לדברי נח שנתרה בהם בגזירת המבול.
ולזה בא הכתוב לומר שבהיותו בן חמש מאות שנה 'ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת', ולא זכר 'בנים', כי לשון בן הוא מורה על 'בנין העולם', כי מן הבן נבנה העולם, ונזכר זה בזכר, כי הוא יותר מסוגל לבנות העולם, כמו שכתוב במדרש (שמו"ר א:יד): שוטה היה פרעה שגזר על הזכרים ולא על הנקבות, כי בי אחד מעבר ומוליד כמה נקבות. והנה בפרשת נח נזכר תיבת 'בנים', דכתיב 'ויולד נח שלשה בנים', שמורים על בנין העולם, שמהם נבנה העולם, 'כי מאלה נפצה כל הארץ'. אבל כאשר זכר ענין דור המבול אשר לא לקחו מוסר ולא שמו אל לבם כי יהיה מבול לשחת כל בשר, ולא חשבו כי 'בנים' נח עול שם 'בנין העולם', כי לא שמו לבם לשוב ולחשוב שמהם יבנה העולם, לכן לא זכר 'בנים', כי אם 'ויהי נח בן חמש מאות שנה', ואז 'ויולד נח את שם את חם ואת יפת'.
וא"כ היה להם להעלות על דעתם שלא לחנם כבש הוא יתברך מעיינו, והיה לאות על דברי נח כי כנים המה. ולזה סיפר הכתוב שלא היו בדור ההוא שיהיו עקרים, רק 'ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה', כמעט מעת שהיו על פני האדמה בגדר 'אדם', [וזה שאמר הכתוב: כי 'החל' האדם לרוב על פני האדמה, ממש מעת שנעשו בגדר 'אדם'], 'ובנות ילדו להם', כי דורות הראשונים היו מולידים לבני שש, כמו שהיה בזמן דוד (כדאיתא בסנהדרין סט:), ומה גם בדור המבול אפשר שהולידו מיד, כמבואר במדרש (ב"ר לו:א) וכו', ואעפ"כ מן השמן לב העם הזה משוב.
ולהיות שהיו ח"ו נגזר כליה ונחרצה, על כן ראה הוא יתברך להקדים רפואה למכה להשתיק קטרוג המלאכים שאמרו 'מה אנוש כי תזכרנו', ובא המופת מהנפילים, כמבואר בתרגום יונתן (ו:ד) שהמלאכים כשיורדו למטה וקיבלו גשמיות עולם השפל, אזי המה 'הגבורים אשר מעולם אנשי השם', דכיון שראו בנות האדם שהם יפות, תעו אחריהן [ולא יכלו לכבוש ביצרן], ועל זה אמר הכתוב 'ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם', רצה לומר 'רוחי' הוא הכינוי למלאכים, כמו שנאמר 'עושה מלאכיו רוחות', שעל ידי שהמלאכים כשהפילם מלמעלה השחיתו והתעיבו דרכם, ממילא אין להם עוד לדון ולקטרג אל האדם 'בשגם הוא בשר', כלומר אם מלאכים שאינם מ'בשר' לא עמדו בתפקידו של מלכו של עולם, כל שכן האדם אשר הוא בשר, 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה', היינו כפירוש רש"י שבשעת המבול היו בני עונשין לבן מאה שנה, ומשעת מתן תורה מבן עשרים, והיו 'והיו ימיו' מאה לעונשין קודם שיקבלו התורה, 'ועשרים' אחר שיקבלו התורה. ונתן טעם לדבר זה, לפי שהנפילים היו בארץ בימים ההם, שהם המלאכים שנפלו, א"כ אין להם עוד מקום לקטרג.
ולזה 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ', כי לזה אמר הוי"ה שמורה על הרחמים, שאם במלאכים הושת שמו עליהם (-חסרון), א"כ ראוי לדונו ברחמים, וכל שכן באדם דאם רעת המלאכים בארץ גדלה, כל שכן באדם, שנצטרפו ב' סיבות, גם שהוא אדם קרוץ מחומר, וגם בארץ הגשמי, וזהו 'וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ', אפשר לפי דרש חז"ל שהוא לשון תנחומים, דהיה תנחומיו לפניו יתברך, 'כי עשה את האדם' הגשמי, 'גם בארץ', ועל ידי צירוף שניהם ישאיר להם שארית פליטה בארץ.
'ויתעצב אל לבו', כי נצטער הוא יתברך אל לבו של אדם, למה שהוצרך לגזור כליה בשביל מה שיצר מחשבות לבו רק רע כל היום, וכמו שאמרו (סנהדרין מו.) שהקב"ה מצטער על דמן של רשעים, ואומר 'קליני מראשי קליני מזרועי'.
ואולם הנה יתברך עורר רחמיו להשאיר שארית בארץ, 'ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה' דייקא, והוא על פי מה שאמרו בזוהר בפרשתינו, כי לזה ציוה יתברך לנח לעשות תיבה, שלא יתראה בפני המשחית, כי כיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין, ועל זה פעל ועשה הוא יתברך שינצל ע"י התיבה שלא יתראה בפני המשחית, וא"כ יש לומר שלא נגזר רק מה שהוא 'על פני האדמה', ולא מה שהוא מכוסה מן העין, ולזה גם 'ונח מצא חן' להצילו באופן שלא יהיה בכלל הברואים שנשארו 'על פני האדמה'.
ובזה מובן המשך התנחומא: ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לידתן, כי הטעם שנח ניצל דוקא ע"י התיבה, הוא לפי שהשטן מקטרג בשעת סכנה, ובעידן ריתחא שגרמו דור המבול. וגם בנשים איכא הך טעמא, לפי שבשעת לידתן הוא שעת סכנה, פנקסן מתבקרת, ולזה ניצל דוקא בתיבה.
ובזה יובן מה שדרשו 'בדורותיו' לגנאי, וכן מה שאמרו דאפילו נח לא היה כדאי להנצל אלא שמצא חן, והוא מובן דאם לא כן לא היה צריך להיות טמיר ונעלם ממלאך המשחית, כי אין לו שליטה בצדיק גמור. [ובזה מתורץ מה שהקשה לעיל דמנא להו לומר כן על נח שאף הוא היה בכלל הגזירה אלא שמצא חן, כיון שציוה עליו יתברך להכנס לתיבה ורק בה יוכל להנצל, על כרחך שהיה נצרך להסתר מפני המשחית, ואילו היה צדיק גמור לא היה נצרך לזה]. וגם יובן 'אלה תולדות נח' שלא ניצל רק בזכות תולדותיו, וזה שתמצית התיבות סופי תיבות 'בדורותיו' ה'יה ת'מי'ם, ראשי תיבות 'תבה', לרמוז שלכך ניצל בתיבה דוקא, משום שלא ניצל בזכות עצמו אלא רק בזכות תולדותיו, לפיכך היה יכול המלאך המשחית לשלוט בו לולא שהיה נסתר בתיבה.
שערי יבולים
ונח מצא חן בעיני ה'. המפרשים מקשים עה"פ 'אלה תולדות נח', דהא איפכא שכתב 'אלה' בלי וי"ו, פוסל את הראשונים, וקשה מה פסל כאן, הא בסוף הפרשה הקודמת כתב 'ונח מצא חן בעיני ה'', וא"כ 'אלה תולדות' זהו שייך למה שכתוב קודם בתורה, וא"כ היה צריך לומר 'ואלה'. עוד מדקדקים דכתיב 'ונח מצא חן בעיני ה', דהיינו רחמים, דשם הוי"ה זהו מדת הרחמים, ואח"כ אומר הכתוב 'את האלקים התהלך נח', דהיינו במדת הדין, דהא שם 'אלקים' הוא מדת הדין.
והנה עה"פ (קהלת ז) 'אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת זאת', מובא בספרים שמסבירים כוונת שלמה המלך, דהיינו אל תאמר שהימים שעבדת את ה' בנקל בלי שום יגיעה, היו טובים, כי לא מחכמה בא לך, כי אם שאלת זאת מן השמים, שירד לך מלמעלה בחינם בלי שום יגיעה, ולקחו זאת ממך, כדי שתעמול בעצמך במידת הדין, שיהיה לך מזה עבודה, ולכך פסל את הראשונים, שמה שהיה לו מקודם היה שאול מהשמים, והוא בעצמו לא עמל על זה, ולכך פסל אותם, עכ"ד.
ואמרתי להביא ראיה לדברים אלו מדברי המקובלים, דהנה המקובלים מקשים דהא מבואר שיש ה' חלקים בנשמה: נפש רוח ונשמה חיה יחידה, ואדם הראשון זכה לקבל כל החמשה חלקים, ומשה רבינו הגיע עד 'חיה', ורק יחידי סגולה שבדור יכולים להגיע עד 'נשמה', ובדרך כלל כשבני אדם נולדים, יכולים לקבל נפש, ובן י"ג שנה ביום הבר מצוה בכח לימוד התורה, ביום עשרים שנה יכולים לקבל 'נשמה', אבל אם חוטאים, הנשמה בורחת, וא"כ בדרך כלל רק צדיק הדור יכול להגיע ל'נשמה'.
גם מבואר דמי שיש לו חיה ויחידה, בכלל לא יכול לחטוא, וא"כ קשה מאד דאדם הראשון שהגיע למדריגה שהיה לו נפש רוח ונשמה חיה ויחידה, איך חטא ועבר על ציווי השי"ת, הא מי שיש לו חיה ויחידה לא יכול לחטוא. אבל התירוץ מבואר במקובלים, שאימתי מי שיש לו יחידה לא יכול לחטוא, אם האדם עבד השי"ת בעבודה קשה בקיום המצות ובלימוד תורה לשמה ומתוך מסירות נפש וכו' ואז זוכים לזה בעצמם, אבל אם נתנו לו במתנה, יכול לחטוא.
וא"כ גבי אדם הראשון דהקב"ה נתן לו במתנה כל המדריגות, ולכך כיון שהיה בלי יגיעה, לכן היה יכול לחטוא במהרה, וא"כ אנו רואים שאינם יכולים לילך לאבוד, כל המדריגות שנתנו לו מקודם, וזהו מה שהם אומרים שהקב"ה מתוך רחמים נתן לנח מדריגות גדולות, אבל אח"כ נלקח ממנו כדי שיעמול בעצמו, וזהו 'אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה', והיינו שהקב"ה נתן לו במתנה גדולה, אבל אח"כ נלקחו ממנו כדי שיעמול בעצמו, כדי שיקנה זה ביגיעה, ולא יאבדו ממנו המדריגות האלו כנזכר לעיל, ולכך פסל אותם, ומשום כך אח"כ כתיב 'את האלקים התהלך נח', דהיינו במדת הדין שעמל בעצמו.
ילקוט סופר
אלה תולדות נח. במדרש (פ"ל, א'): ה"ד 'בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח', 'בית רשעים ישמיד' זה דור המבול, ו'אהל ישרים יפריח' זה נח. ויש להבין הענין.
ונראה לפי מה שפירש בספר יד יוסף (פרשת וישלח) על מה שאמרו (ברכות ס.): מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה, ואמר מובטח אני שאין זה בביתי. ובפשטות הוא פלא, איך היה הלל מובטח שאין זה בתוך ביתו, רק הכוונה, דהלל לא החשיב העוה"ז ל'בית', רק כ'אהל' לשבת, שהוא דרך וגשר לעוה"ב, ועל כן לא שם לבו לצערי העוה"ז, כיון שאין זה ביתו הקבוע. וזה כוונת רז"ל: מעשה בהלל הזקן שהיה בא 'בדרך', היינו שהכיר שהעוה"ז הוא רק 'דרך' ומבוא לעוה"ב, ושמע קול צוחה, היינו מאנשים שיש להם צער בעוה"ז, אמר מובטח אני שאין זה 'בביתי', כיון שאין העוה"ז אצלו רק כמו 'דרך', ועל כן אין להקפיד על הצער, עכ"ד.
ובדמשק אליעזר (פרשת לך לך) פירש אאמו"ר ז"ל את הפסוק 'ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, וילך למסעיו מנגב ועד בית אל, עד המקום אשר היה שם אהלו בתחלה', ודרשו חז"ל מכאן שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. והכוונה, שאברהם אבינו אף שזכה לנחלה ונכסים והיה כבד מאד בכסף וזהב, עם כל זה 'וילך למסעיו', וכל תכליתו היה להגיע לבית אל, 'אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה', שעדיין לא חשב את העוה"ז רק ל'אהל' עראי, ולא ל'בית', וכל מגמתו היתה להגיע לבית אל, כי רק זה 'ביתו'. ועל זה דרשו חז"ל שלא ישנה אדם מאכסניא שלו, היינו שידע שכל ביתו הוא רק 'אכסניא', ולא דירת קבע, עכ"ד.
וזה כוונת המדרש 'אלה תולדות נח', דה"ד 'בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח', ד'בית רשעים ישמיד' זה דור המבול, שחשבו שהם תושבים בעוה"ז, והרי הוא להם בבחינת 'בית' של קבע, על כן 'דרך רשעים תאבד'. ו'אהל ישרים יפריח' זה נח, שהיה העוה"ז אצלו רק בבחינת 'אהל' עראי, על כן יפריח ויעמוד לעולם.
לב העברי
איש צדיק תמים. וברש"י: יש מרבותינו דורשים לשבח, כ"ש אם היה בדורו של אברהם אבינו היה צדיק יותר. וצ"ע איך להעלות על הדעת כי נח אשר היה מקיים אך ורק שבע מצות, יהיה מכריע כמו אברהם אבינו אשר היה מקיים כל התורה כולה אפילו עירוב תבשילין.
אמנם רואים בזה כדאיתא במדרש (שה"ש ז' י"א ע"פ ראשיך עליך ככרמל): הראש שבישראל, אם הוא עומד בדור פרוץ, חביב עלי כאליהו בהר הכרמל. כי לפום צערא אגרא, להיות עומד בנסיון בדור רשעים כאלו, ולסבול עלבונות ליצנות ורדיפות שלהם, ועומד באמונתו, אז הוא מכריע על הרבה צדיקים אשר אין להם נסיון כזה בדורם, וכמו חסידי אומ"ה אשר יש להם חלק לעוה"ב, כאשר אינם מתבטלים ברשעת דורם.
וזה היה כל זמן אשר דור המבול היה בעולם, אז עוד היה נחשב ביניהם 'איש צדיק תמים', אך אחר המבול אשר כבר נמחו כל הרשעים מן העולם, אז כבר היה יכול להיות כאברהם אבינו בלא מניעה, על כן לא יתכן עוד 'כי אותך ראיתי צדיק', ולא נאמר בו עוד 'איש צדיק תמים' כקודם, כי עתה היה צריך להיות יותר צדיק, הן שלא היה לו עוד מניעה, הן אחרי כי בעיניו ראה את מעשה ה' כי נורא לשלם לאיש כמעלליו, על כן אין לו חשיבות כ"כ בצדקתו, כאשר גם פרעה אחרי שלקה אמר 'ה' הצדיק'.
שיח יצחק
ונח מצא חן בעיני ה'. המפרשים מקשים עה"פ 'אלה תולדות נח', דהא איפכא שכתב 'אלה' בלי וי"ו, פוסל את הראשונים, וקשה מה פסל כאן, הא בסוף הפרשה הקודמת כתב 'ונח מצא חן בעיני ה'', וא"כ 'אלה תולדות' זהו שייך למה שכתוב קודם בתורה, וא"כ היה צריך לומר 'ואלה'. עוד מדקדקים דכתיב 'ונח מצא חן בעיני ה'', דהיינו רחמים, דשם הוי"ה זהו מדת הרחמים, ואח"כ אומר הכתוב 'את האלקים התהלך נח', דהיינו במדת הדין, דהא שם 'אלקים' הוא מדת הדין.
והנה עה"פ (קהלת ז) 'אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת זאת', מובא בספרים שמסבירים כוונת שלמה המלך, דהיינו אל תאמר שהימים שעבדת את ה' בנקל בלי שום יגיעה, היו טובים, כי לא מחכמה בא לך, כי אם שאלת זאת מן השמים, שירד לך מלמעלה בחינם בלי שום יגיעה, ולקחו זאת ממך, כדי שתעמול בעצמך במידת הדין, שיהיה לך מזה עבודה, ולכך פסל את הראשונים, שמה שהיה לו מקודם היה שאול מהשמים, והוא בעצמו לא עמל על זה, ולכך פסל אותם, עכ"ד.
ואמרתי להביא ראיה לדברים אלו מדברי המקובלים, דהנה המקובלים מקשים דהא מבואר שיש ה' חלקים בנשמה: נפש רוח ונשמה חיה יחידה, ואדם הראשון זכה לקבל כל החמשה חלקים, ומשה רבינו הגיע עד 'חיה', ורק יחידי סגולה שבדור יכולים להגיע עד 'נשמה', ובדרך כלל כשבני אדם נולדים, יכולים לקבל נפש, ובן י"ג שנה ביום הבר מצוה בכח לימוד התורה, ביום עשרים שנה יכולים לקבל 'נשמה', אבל אם חוטאים, הנשמה בורחת, וא"כ בדרך כלל רק צדיק הדור יכול להגיע ל'נשמה'.
גם מבואר דמי שיש לו חיה ויחידה, בכלל לא יכול לחטוא, וא"כ קשה מאד דאדם הראשון שהגיע למדריגה שהיה לו נפש רוח ונשמה חיה ויחידה, איך חטא ועבר על ציווי השי"ת, הא מי שיש לו חיה ויחידה לא יכול לחטוא. אבל התירוץ מבואר במקובלים, שאימתי מי שיש לו יחידה לא יכול לחטוא, אם האדם עבד השי"ת בעבודה קשה בקיום המצות ובלימוד תורה לשמה ומתוך מסירות נפש וכו' ואז זוכים לזה בעצמם, אבל אם נתנו לו במתנה, יכול לחטוא.
וא"כ גבי אדם הראשון דהקב"ה נתן לו במתנה כל המדריגות, ולכך כיון שהיה בלי יגיעה, לכן היה יכול לחטוא במהרה, וא"כ אנו רואים שאינם יכולים לילך לאבוד, כל המדריגות שנתנו לו מקודם, וזהו מה שהם אומרים שהקב"ה מתוך רחמים נתן לנח מדריגות גדולות, אבל אח"כ נלקח ממנו כדי שיעמול בעצמו, וזהו 'אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה', והיינו שהקב"ה נתן לו במתנה גדולה, אבל אח"כ נלקחו ממנו כדי שיעמול בעצמו, כדי שיקנה זה ביגיעה, ולא יאבדו ממנו המדריגות האלו כנזכר לעיל, ולכך פסל אותם, ומשום כך אח"כ כתיב 'את האלקים התהלך נח', דהיינו במדת הדין שעמל בעצמו.