מאחורי חלון הראווה
באחד הימים, כשעברתי בחניון ציבורי, הבחין בי מכר מרחוק וקרא לעברי:
"הרב פרידמן, איך ירדת כל כך יפה במשקל? ַתלמד גם אותי איך עושים את זה!"
"פשוט מאוד", עניתי לו בחיוך. "צריך לחלות במחלה, ואז זה קורה כמעט אוטומטית. אני, למשל, ירדתי בערך קילו בשבוע...".
"אוי געוואלד", הוא נבהל. "לא ידעתי...".
צחקתי.
אבל אחר כך חשבתי כמה הסיפור הקטן הזה ממחיש דבר שלמדתי שוב ושוב במהלך חיי: כמה מעט אנחנו יודעים על מה שמסתתר מאחורי מה שאנחנו רואים.
לפני יותר מעשרים שנה, כאשר זוגתי הראשונה ע"ה חלתה, הייתי אתה בדרך לרופא שהיה אמור להכריע אם עליה לעבור גם טיפולי הקרנות, נוסף על שאר הטיפולים.
באותם ימים סבלתי מנקע קשה ברגל וצלעתי מאוד. נוסף על כך, שקלתי אז יותר מארבעים קילוגרמים מעל משקלי היום.
כשנכנסנו לבית החולים עלתה בי פתאום מחשבה שגרמה לי לצחוק.
מה חושב מי שרואה אותנו עכשיו? נעבעך, אישה צעירה ובריאה, ולצידה בעל שמן וצולע. ודאי הוא החולה והיא המסכנה שנאלצת ללוות אותו...
והאמת הייתה הפוכה לחלוטין.
מאז נתקלתי באותה תופעה באינספור צורות.
פגשתי אנשים שנראו כאילו אינם שווים שקל, והתברר שהם עשירים מופלגים. ופגשתי אנשים שנראו מיליון דולר, והיו אכן "מיליונרים" – בחובות.
בעבודתי שמעתי אנשים מדברים בקנאה על פלוני: איזה בית יש לו. איזו משפחה. איזה מעמד. איזה חיים.
ואני ישבתי מולם ושתקתי.
לא יכולתי לספר להם שאני מכיר את אותו אדם מקרוב מאוד, ושאילו ידעו מה באמת מתרחש מאחורי הדלת הסגורה, ייתכן שכל קנאתם הייתה נעלמת ברגע.
פגשתי אנשים שהופעתם החיצונית הקרינה הצלחה וביטחון, ובפנים התמודדו עם קשיים עצומים. ולעומתם אנשים פשוטים, שאיש לא היה מסתובב אחריהם ברחוב, וגיליתי בהם חכמה, עומק וכוחות נפש יוצאי דופן.
אני נוסע לפעמים לבתי מלון או לחופשות בחו"ל. במיוחד כשמדובר בתקופות שאינן עונת החופשות הרגילה, קל להסתכל על האנשים שמסתובבים שם ולחשוב: יש להם כסף, הם נוסעים, מבלים ועושים חיים.
אבל ככל שחולפות השעות והימים, ומתחילים לשוחח ולהכיר, מתגלה לפעמים תמונה אחרת לגמרי. כמובן, לא לכל אחד יש סיפור קשה שמסתתר מאחורי הנסיעה, אבל אצל רבים מתברר שיש מאחורי הנסיעה גם סיפור שלא ראינו. אחד מתמודד עם מחלה ולכן נזקק לצאת ולהתאוורר. לאחר יש ילד נכה והמשפחה כולה זקוקה להפוגה. שלישי עבר משבר קשה, ומישהו דאג לממן לו כמה ימים כדי שיוכל קצת לאסוף את עצמו.
ופתאום מתברר שמה שנראה מבחוץ כמו החיים הטובים שלו, הוא לפעמים דווקא הדרך שלו להתמודד עם החיים הקשים שלו.
לקח לי שנים ללמוד שלא לסמוך יותר מדי על הרושם הראשוני. יש בו הרבה, בוודאי, אבל לפעמים הוא מטעה באופן שקשה להעלות על הדעת.
ואני יודע זאת גם מן הצד השני.
לא מעט אנשים הסתכלו עליי במשך השנים והיו בטוחים שהכול הולך לי. שלא חסר לי מאומה. לפעמים המציאות הייתה רחוקה מכך כרחוק מזרח ממערב.
אחד המקרים הללו נחרת בי במיוחד.
כשבועיים או שלושה לפני שזוגתי הראשונה ע"ה נפטרה, כאשר מצבה כבר היה קשה מאוד, הגיע אליי אברך צעיר. הוא היה מוטרד וכאוב מכך שהשווער שלו אינו מכבד אותו כפי שלדעתו ראוי היה לכבדו.
דיברנו ארוכות. ניסינו לחשוב מה הוא יכול לעשות, כיצד לדבר, מה אפשר לשנות.
לקראת סוף השיחה אמרתי לו:
"ככה זה בחיים. אנחנו משתדלים ועושים את מה שאנחנו יכולים, אבל צריך לקחת בחשבון שלא תמיד הכול מסתדר כפי שאנחנו רוצים. תעשה מה שביכולתך, ומה שלא יצליח – זה מה שיש. לפעמים צריך ללמוד גם להשלים עם מה שאיננו יכולים לשנות".
הוא הביט בי ואמר כמעט בהתפרצות:
"תראה מי שמדבר! לך לא חסר כלום בחיים. הולך לך טוב. אתה 'הרב אהרן פרידמן', יושב לך על כיסא משרדי גבוה ומכובד, לוקח כמה מאות שקלים על כל שעת שיחה, ואתה יכול להגיד לי להשלים עם מה שלא הולך לי?!"
הסתכלתי עליו ופרצתי בצחוק.
"אתה רוצה שאוריד את הכפפות?" שאלתי.
ואז סיפרתי לו.
"אתה יודע שאשתי חולה כבר שנתיים? אתה יודע איזה גיהנום אנחנו עוברים עם הטיפולים? אתה יודע שכרגע מצבה בכי רע, ושאני יכול לקבל בכל רגע טלפון שזהו זה?".
ושיתפתי אותו בעוד כמה דברים מחיי שלא בדיוק הסתדרו לפי מה שרציתי ותכננתי.
הוא היה המום.
למחרת הוא התקשר אליי. "לא ישנתי כל הלילה", אמר. "איך יכולתי לומר לך דברים כאלה?".
אמרתי לו:
"לא סיפרתי לך את כל זה כדי לומר שאין לך זכות לכאוב מפני שאני עובר משהו קשה יותר. להפך. במשך כל השיחה התייחסתי ברצינות ובכבוד למה שכואב לך וניסיתי לעזור לך. רק כשהתרסת לעומתי כאילו אין לי זכות לומר שצריך להשלים בחיים עם מה שלא הולך, סיפרתי לך מה אני עובר ממש בימים אלו.
"רציתי שתבין שאתה יכול לראות רק את הכיסא שעליו אני יושב. אבל אינך רואה את החיים שאני לוקח איתי כשאני קם ממנו".
וזו אחת האשליות הגדולות בחיינו.
אנחנו רואים אנשים מבחוץ, ומשלימים בעצמנו את מה שאיננו רואים.
אנחנו רואים הצלחה ומניחים שיש גם שלווה. רואים כסף ומניחים שיש ביטחון. רואים משפחה יפה ומניחים שיש אושר. רואים אדם מחייך ומניחים שאין לו על מה לבכות.
ואז אנחנו משווים את כל מה שאנחנו יודעים על עצמנו, אל המעט מאוד שאנחנו יודעים על האחר.
זו השוואה שאין לנו שום סיכוי לצאת ממנה בשלום.
לכן, כשאני אומר לעצמי שלא לקנא באחרים, אינני מתכוון רק לאמרה הידועה שאילו היינו רואים את כל החבילה שלהם, היינו מעדיפים את שלנו. ייתכן שכן וייתכן שלא. אינני יודע.
הנקודה פשוטה הרבה יותר:
אנחנו פשוט לא יודעים מהי החבילה שלהם.
אנחנו רואים רק מה שנמצא בחלון הראווה. איננו יודעים מה מתרחש במחסן.
ולכן, לפני שאנחנו מסתכלים על אדם אחר וחושבים: "הלוואי שהיו לי החיים שלו", כדאי לזכור: לעולם אל תאחל לעצמך את חייו של אדם שאינך מכיר את כל סיפורו.