דא"ח בסעודתא דחקל תפוחין קדישין פרשת נח
ליל שב"ק ד' מרחשוון תשע"ז
איתא במדרש (רבה פר' לד סי' א) בפרשתן עה"פ (ח, טז) "צֵא מִן הַתֵּבָה" הדא הוא דכתיב (תהלים קמב, ח) "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי" זה נח, שהיה סגור בתבה שנים עשר חדש. "לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ" לתת הודייה לשמך. "בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים", יתכללון בי צדיקיא. "כִּי תִגְמֹל עָלָי", שגמלת עלי ואמרת לי: "צא מן התבה". ע"כ. כאשר נח צעק לקב"ה "הוציאה ממסגר נפשי", אמר לו הקב"ה: "צא מן התבה".
בספה"ק 'שפת אמת' מבאר דזהו שנא' (יחזקאל מו, א) "שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ". יש שערים בבית המקדש, וכן למעלה, שהם סגורים בששת ימי המעשה. הם סגורים אצל האדם. הגוף מלביש העשייה, מכסה אור הנשמה והפנימיות. אך יש זמנים שנפתחים השערים בשמים, ואז גם למטה נפתחים ליבות בני אדם, ועוסקים בעבודת הבורא יתברך. וזאת למדים מהפסוק הנ"ל, כדדרשו חז"ל שנח צעק "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך". רואים מכאן, שאינו יכול להודות ולהלל בכל עת. וכן רואים בפסוק "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה", וכתיב גם "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ". בשבת "טוב להודות לד'", בראש חודש אמרינן הלל: "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה". מי יוכל להלל לפניו יתברך? רק בשבתות וימים טובים יורדת נשמה יתירה, ואין בה מיתה וגם אין לה סוף, שהיא חלק אלו-ה ממעל. ולזה איתא בזוה"ק על השבת שהיא 'יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא היא'. הזמן של שבת הוא בחי' שאין לה סוף שהרי זהו חלק אלו-ה ממעל אשר משפיעין לו לאדם בשבת.
עוד מביא השפ"א מאחז"ל (שבת קיח, א) א"ר יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'", לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה וגו'", ולא כיצחק שכתוב בו (בראשית כו, ג) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". והטעם, לפי שבימי המעשה, וכמו כן בגוף האדם, החיוּת היא במידה בצמצום, אולם בשבת קודש הנשמה היתירה היא בלי גבול ומידה. לכן כתיב "ויברך אלקים את יום השביעי", ולפני כן נאמר "ויכולו השמים" שזה במידה. בשבת קודש היא בלי מידה, על כן היא נקראת 'נשמה יתירה', שזה לא לפי הגבול של האדם בעולם הזה, אלא השבת היא מעין עולם הבא. וגם נקראת 'יתירה' (נשמה יתירה), שאינה לפי מעשי האדם אלא מתנת אלו' היא, כמ"ש "ונח מצא חן בעיני ה'".