טומאת נבלת עוף טהור - בתורת 'אכילה' או בתורת 'מגע'
יש להסתפק בטומאת נבילת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה (ראה טהרות פ"א מ"א), אם ענין הטומאה הוא בתורת אכילה, שגזירת הכתוב היא שאכילת נבילת עוף טהור מטמא, או דילמא גם היא טומאת מגע היא, אלא דשאר המטמאים במגע - מטמא בכל מקום שיגע מן הגוף (ראה רמב"ם הלכות טומאת מת פ"א ה"ג), ונבילת עוף טהור גילתה תורה דאינה מטמאה במגעה רק במקום מיוחד - בבית הבליעה, וגזירת הכתוב הוא שמטמאה על ידי מגע בית הסתרים (ראה רש"י חולין לד. ד"ה דחידוש), ועל כל פנים רק מטעם מגע היא - לא מטעם אכילה, ודו"ק.
ונראה לענ"ד מוכח מסוגיין דהיא רק מטעם אכילה, דבעי למימר (ע.) דאם הכניס פיו למעי עוף טהור ואכל הבצים אשר בפנים, אינו טמא כדין האוכל נבלת עוף טהור, משום דלא עבידי אינשי דאכלי הכי, ובטלה דעתו אצל כל אדם, ומסיק דעבידי אינשי דאכלי הכי, עיין שם.
ומוכח, דהטומאה היא מטעם אכילה. דאי נימא דמטעם מגע היא, אם כן מה בכך דלא עבידי אינשי דאכלי הכי, הא סוף סוף נגע הנבלת עוף טהור בבית הבליעה ויש כאן מגע, ועל כרחך דרק השם 'אכילה' מטמאהו, ועל כן כיון דלא עבידי אינשי דאכלי הכי, והוי שלא כדרך אכילתו ולא חשיב אכילה (ראה פסחים כד:), על כן שפיר ראוי שיהיה טהור.
ועיין עוד בביצה (ז.), דאהא דתניא דהאוכל מנבלת עוף טהור מן האשכול של ביצים מן הקורקבן ובני מעיים טמא, קאמר בגמרא דאף על גב דבשר נינהו, עם כל זה כיון דאיכא אינשי דלא אכלי להו לאשכול וקורקבן וכו' משום הכי איצטריך לאשמעינן דמטמא, עיין שם. ומוכח גם מזה, דהטומאה היא מפאת אכילה, ועל כן כיון דאיכא אינשי דלא אכלי, הוה אמינא דחשיב שלא כדרך אכילתו ולא הוי אכילה ואינו מטמא וכנ"ל.