טעם שבזכות אברהם אבינו נקרע הים
במכילתא (פרשת בשלח מסכת דויהי פרשה ג ד"ה מה), דבזכות אברהם נקרע הים. והעניין, כמו שכתבתי כבר (אוצרות יוסף דרוש ד פיסקא סג) דקריעת ים סוף - גמר הגאולה, דעניינה אחדות - חסד מדת אברהם (ראה שם פיסקא יט).
ועוד טעם, דמדת חסד הוא מים כנודע (ראה זוה"ק שמיני מא.; פנחס רנה.), ולכן מושל על המים. ועל כן גם כן היתה הצלת בתו של נחוניא כו' מן המים על ידי אברהם - עיין יבמות (קכא:) וברש"י (ד"ה זקן), עיין שם היטב.
ועוד טעם, דמדת חסד - אחדות, ולכן עשה מן הים דהוא כרמלית (ראה שבת ו.) - רשות היחיד, על ידי שנבקע והיה להם חומה מימינם ומשמאלם (שמות יד, כב), היינו דנעשה מחיצה, ומחיצה הוא רשות היחיד, (שבת שם) [ועיין שבת (צט:), דלאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שכן], וזהו כח האחדות, דעל ידי כח האחדות נעשה רשות היחיד, ודו"ק.
'וישב הים לפנות בוקר לאיתנו'
ומובן בזה דרש (שמו"ר כא, ו) (שמות יד, כז), - לתנאו. ולמה הוצרך בההשבה תנאי, הרי ההשבה טבעית, ורק הבקיעה היה צריך תנאי. אך דהבקיעה נעשה רק על ידי שנעשה מחיצה - דהוא רשות היחיד, אך דהא הוא מחיצה שאין מתקיימת ולא חשיב מחיצה כמבואר בכמה דוכתי, ועל כן הוצרך שיושם כח זה בהמים - שיהיה הבקיעה תמיד ויהיה תמיד חומה כו' כי היכא דיהיה מחיצה מתקיימת, ואך דשב אחר כך לאיתנו מכח תנאי בפירוש שהיה על ההשבה, אבל מצד עצמו - לולי התנאי - היה טבעו להיות כך תמיד, ועל כן שפיר הוי מחיצה מתקיימת, ודו"ק.