במשנה (עה.) כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה. דפתיתה הוא נִ°ְת»י א וריבוי, ועל כן רק הנעשות בכלי, דכלי מצרף (לעיל כד.) ויש איחוד לכן טעונות פתיתה, ודו"ק (ראה אוצרות יוסף דרוש ד פיסקא לד).
ולהלן (עה:) איתא, 'אותה' (ויקרא ב, ו) - לפתיתים ולא פתיתים לפתיתים. והיינו, דאף שיצא ריבוי מן השם יתברך (ראה אוצרות יוסף שם פיסקא ט; פה; קה), מכל מקום יצא בגבול, שאמר לעולמו די (ראה חגיגה יב.) - שלא יצא יותר מדאי בריבוי והרחקה מאחדותו יתברך, וזהו הרמז 'ולא פתיתים לפתיתים', ודו"ק.
וכן בעולה, ולא נתחיה לנתחים (ראה חולין יא.), דניתוח העולה גם כן עניין השניות והריבוי שיצא מהאחד יתברך, ובהקרבו על גבי המזבח חוזר ומתאחד, וכמו שכתבתי כבר (ראה שם פיסקא נג; צג).