יש לעיין בענין אי דיעבד קרוי זמן, בתוספות בסוגיין (עב.) דאהא דפריך ואי סלקא דעתך דנקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת, נקצרי (לעומר) מערב שבת, וכו', וכתבו הם ז"ל (ד"ה אמאי) וז"ל: אף על גב דלכתחלה מצותה בלילה (לעיל עא.) - כיון דדיעבד כשר מערב שבת (שם) לא הוי דומיא דתמיד דכתיב ביה (במדבר כח, ב) 'במועדו' לומר דדחי שבת (ראה להלן עב:), ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן, עכ"ל.
ומוכח מזה, דרק כיון דדחיית שבת - מתמיד ילפינן, ובתמיד הרי הלכתחלה וגם הדיעבד הם רק בשבת, לכן בעומר דקצירתו כשירה בדיעבד מערב שבת, לכן אין קצירתו דוחה שבת, משום דלא הוי דומיא דתמיד, מה שאין כן אלו היה נכתב קרא ד'במועדו' בעומר גופיה - לומר דקרבן העומר דוחה שבת, אזי היתה גם קצירתו בכלל, ואף על גב דנקצר מערב שבת כשר.
ואם כן, אי נימא דדיעבד קרוי זמן, אם כן הרי זמן הקצירה הוא גם בערב שבת, ואם כן הרי אין הקצירה בכלל קרא ד'במועדו' כלל, כיון דלענין הקצירה הרי אין השבת מועדו כלל, גם הערב שבת הרי הוא מועדו. ועל כרחך דדיעבד אין קרוי זמן, ועל כן השבת הוא לבד דהוי מועדו, ועל כן אלו היה כתוב קרא ד'במועדו' בעומר גופיה שפיר היתה הקצירה בכלל, מה שאין כן השתא דמתמיד ילפינן, לא הוי דומיא דתמיד.
ואולם יש לדחות, דנהי דדיעבד קרוי זמן, ונחשב הערב שבת גם כן 'מועדו', עם כל זה הרי השבת הוא גם כן מועדו. ואדרבה, הרי השבת הוא 'מועדו' גם לפי הלכתחלה, מה שאין כן הערב שבת דהוא 'מועדו' רק מפאת הדיעבד. ואם כן מה בכך דזמנו גם בערב שבת, עם כל זה כיון דהשבת גם כן זמנו, שפיר הוא בכלל קרא ד'במועדו' לענין דחיית שבת. ואפשר לעשות הא מאתמול לא חשוב, כיון דלכתחלה מצותו בשבת וכמו שכתבו התוספות הנ"ל, ומעלת זמן קבוע שפיר יש לו, שהרי זמנו ומועדו קבוע באמת, והוא בכלל קרא ד'במועדו'. ונהי דהזמן מתחיל בחול, עם כל זה - זה איננו מפסיד כלל כיון דגומר בשבת, וגם השבת הוא זמנו וכנ"ל.
ויש לומר עוד בטעם התוספות, דנהי דדיעבד קרוי זמן, עם כל זה הלכתחלה הרי הוא דבר בפני עצמו, לבד בלילה רק שהוא הלכתחלה. ואם כן הדיעבד מלבד זמנו קבוע בשבת לבד, ושפיר ראוי שידחה שבת - לולי דדומיא דתמיד בעינן, דנהי דנקצר ביום כשר ודיעבד קרוי זמן, זהו רק בגוף מצות הקצירה, דגוף מצות הקצירה זמנה גם בערב שבת כיון דנקצר ביום כשר, אבל הלכתחלה של הקצירה הוא דבר בפני עצמו, והלכתחלה זמנו קבוע בשבת לבד, ודו"ק, ובאתי בכל זה רק להעיר.