בתוספות בפסחים (קכ. ד"ה מפטירין) כתבו: מפרש בירושלמי (פסחים פ"ו ה"ד) דמשום הכי נאכל (הפסח) על השובע, שלא יבא לידי שבירת עצם (ראה שמות יב, מו), וחגיגה הבאה עם הפסח, אף על גב דאיכא למאן דאמר (פסחים ע.) דאית בה משום שבירת עצם, אפילו הכי אינה נאכלת על השובע, היינו משום דפסח בן שנתו ורכיך וחיישינן לשבירת עצם, אבל חגיגה לא.
ועיין במהרי"ל בסדר הגדה (עמוד קח אות ל) טעם אחר בזה, וז"ל: מהר"י סג"ל היה אומר 'מן הזבחים ומן הפסחים', ז משום דחגיגה נאכלת קודם הפסח (פסחים ע.), דפסח נאכל על השובע (שם), דחיישינן לשבירת עצם. ואף על גב דסתם ההגדה כבן תימא דמקיש חגיגה לפסח - ואסורה נמי בשבירת עצם (שם), דגרסינן במתניתין דמַה נשתנה הלילה הזה 'כולו צלי' (שם קטז.), דמשמע חגיגה נמי בצלייה, דהוקשו לפסח, והיינו כבן תימא (ראה שם ע.), מכל מקום עיקר שבירת עצם לא כתיב רק גבי פסח, עכ"ל.
ונראה כוונתו, דלא חשו לשבירת עצם רק בעבירת לאו מפורש, מה שאין כן דבר הנלמד בהיקיש קיל מדבר המפורש, ולא עשו בו סייג זה. ועיין תוספות יבמות (ז: ד"ה ואמר) ותוספות יומא (לד: ד"ה רבי) ובגליון שם, וברש"י זבחים (פט. ד"ה ועל) ובכללים שלי, ח הארכתי ביותר, ודו"ק.
הערות
זא ודלא כמהר"ש שהובא במהרי"ל שם, שאמר 'ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים'. וטעם המהר"ש, כי פסחים באים בכל שנה ושנה, אבל זבחים אינם באים כשערב פסח חל בשבת, כדאיתא בפסחים ע:, עיין שם.
חא שמבואר בכל מקומות אלו, דדבר שהנלמד בהיקש או בדרשה קיל יותר מדבר המפורש, עיין שם.