עיין מהרי"ל בסדר הגדה (עמוד קיב ד"ה נשאל) דכתב: נשאל למהר"ש, על יהודי שהלך בגנו של עכו"ם וקצץ ירקות מרור, מהו לצאת בו, מי בעינן מרור דומיא דמצה - משלכם (ראה פסחים לח.), או דילמא כיון דמרור עכשיו לדידן דרבנן - שרי וכו', עכ"ל.
וצריך עיון ממפסחים (לט:) מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים וכו', במצה דאורייתא לא נפיק, אבל מרור דרבנן, נפיק, או דילמא וכו', מסתברא - אמר רבא, 'מצה' ו'מרור' ט הוקשו יחד, עכ"ל.
ועיין מהר"י ווייל (סימן קצג עמוד רפג ד"ה מה"ר) שם: שכתב ז"ל ממרפורק אנשי"ל מהר"ר נסתפק, כיון דמרור איתקש למצה, פסול וגזול (ירושלמי חלה פ"א ה"ה), ה"ה אם כן ישראל לא יעקור מרור מן הקרקע, דהוה מידי דמי לאסא דאמר להו רבא להנהו דמזבני אסא וכו' בפרק לולב הגזול (סוכה ל.). ונראה לי דלא דמי, דהתם גבי אסא מתקיים בקרקע, משום הכי הוי כקרקע, עכ"ל. י עיין שם שדבריו צריכים ביאור.
הערות
טא "הוקשו יחד", רש"י פסחים שם.
יא לשון הגמרא: "אמר להו... כי זבניתו אסא מעכו"ם, לא תגזזו אתון, אלא ליגזזוה אינהו ויהבו לכו, מאי טעמא, סתם עובדי כוכבים גזלני ארעתא נינהו, וקרקע אינה נגזלת, הלכך ליגזזוה אינהו כי היכי דליהוי יאוש בעלים בידייהו דידהו ושינוי הרשות בידייכו".