הגאון הקדוש רבי אלעזר רוקח זצ"ל- נולד בקראקוב שבגליציה בשנת ה'תמ"ה (1685). על פי מסורת המשפחה, ייחוסו עולה עד רבינו אלעזר מגרמיזא, בעל ה"רוקח", ומבעלי התוספות ואף לרש"י הקדוש. משפחתו הייתה ממשפחת מרגליות, ומצאצאיו התפתחה לימים משפחת רוקח, שממנה יצאו בין השאר אדמו"רי חסידות בעלז. כבר בצעירותו נודע בגאונותו בנגלה ובנסתר, בחסידותו ובפרישותו. בשנת ה'תס"ה (1705) החל לכהן כרב בראקוב שבפולין, ובשנת ה'תס"ט (1709) עבר לכהן כרבה של טרנוב. בהמשך התמנה לאב"ד ברודי שבגליציה. בתקופת כהונתו בברודי הקים בית מדרש שבו התפללו בנוסח ספרד על פי האריז"ל. נודע בהנהגותיו הקדושות והיה יושב במשך היום עטוף בטלית ובתפילין.
בשנת ה'תצ"ה (1735) נבחר לכהן כרב הקהילה האשכנזית באמסטרדם. לכבוד בואו התקבל בכבוד גדול, ובתקופת כהונתו שם המשיך לעסוק בתורה, בקבלה ובהנהגת הקהילה. באמסטרדם הדפיס בשנת ה'ת"ק (1740) את ספרו הנודע "מעשה רוקח" על המשנה, שבו גילה רמזים וסודות בקבלה הטמונים בדברי המשנה. למרות מעמדו הרם החליט לעזוב את רבנות אמסטרדם ולעלות לארץ ישראל. בשנת ה'תק"א (1741) הגיע לצפת והתיישב בה. יש מקורות המתארים אותו כנשיא ארץ ישראל או כנשיא הקהילה, ובמסגרת תפקידו עסק גם בענייני התמיכה בעניי ארץ ישראל. רבינו נודע כגאון בנגלה ובנסתר וכמלומד בניסים. החיד"א כתב ששמע נפלאות על חסידותו ובקיאותו. במסורת החסידית נקשר שמו גם במרן הבעל שם טוב הקדוש, וסיפורים רבים נמסרו על מדרגתו וקדושתו. נפטר ב-כ"ז בתשרי ה'תק"ב (1741), זמן קצר לאחר עלייתו לארץ ישראל. חי כ־56 שנים. לפי המסורת המרכזית נטמן בבית העלמין העתיק בצפת, במערת האשכנזים. קיימת גם מסורת שלפיה מקום קבורתו בחברון.
סבו (מצד האב): ר' אליעזר מרגליות (אב"ד לומבלא). אביו: ר' שמואל שמלקה מרגליות (אב"ד ליסקא ועלקוש שבפולין). אימו: מרת טייביל. אשתו: מרת חוה (בת הגאון ר' שמואל שמעלקי הלוי הורוביץ, אב"ד טארנא). בניו: ר' משה (אב"ד זלוטשוב וז'בראז'), ר' שלום (אב"ד טיקטין). מרבותיו: אביו ר' שמואל שמלקה, ר' נחום. מספריו: •מעשה רוקח- על התורה ועל המשנה, ובו רמזים וסודות בקבלה בתוך דברי המשניות •ארבעה טורי אבן- שו"ת ופירושים על 'משנה תורה' לרמב"ם.
בתקופת כהונת רבינו באמסטרדם הוציאה ממשלת הולנד לכבודו מטבע. בצדה האחד הייתה חקוקה צורתו עד חצי גופו ובצדה השני היה רשום: "נתקבל כאן, יום ד' כ"ז אלול ה'תצ"ה (1735 לפ"ק), לאורך ימים טובים, הווי מתפלל בשלומה של מלכות" (שלא ברצון רבינו ולאחר מכן נגנזה). סיפר מכ"ק מרן מהר"א על סיבת הוצאת המטבע: בתקופת רבינו באמסטרדם, אנשי המדע של הולנד גילו שעקב תולעים רבות הנמצאות בבטן האדמה המנקרות ומחטטות בה, דבר מסכן את קיום המדינה כולה, שהיא כידוע חצי אי. ראשי המדינה עמדו אין אונים נוכח סכנה איומה זו. השמועה הגיעה למלך על הרב הצדיק והקדוש שבעיר אמסטרדם, שיכול בכוח תפילתו לחלץ את המדינה מסכנה זו. בלית ברירה פנו ראשי המדינה אל רבינו שיתפלל להצלת המדינה. רבינו יצא לשדה כדי לשפוך שם את שיחו לפני בורא עולם. בתום תפילתו ראה כל העם כיצד המוני תולעים יוצאות מן האדמה והולכות להטביע עצמן בתוך הים, אז ידע כל העם כי הסכנה חלפה, לאות הוקרה על פעולתו זו הוציאה הממשלה ההולנדית את המטבע.
סיפר מרן הגאון ר' יששכר דב רוקח מבעלזא זי"ע, כי בעת שהגיע זקנו (רבינו) לאמסטרדם, המתה כל העיר לקראתו, בני ברית ושאינם בני ברית נהרו להקביל פניו, לחזות בזיו תארו ולהשתתף במעמד הכביר של קבלת הפנים שהוכן לכבודו. בין המצטופפים ברחובה הראשי של אמסטרדם הייתה גם בתו הצעירה של מלך הולנד, ולמרבה הצער נפלה הילדה בין רגלי הנדחקים ונרמסה למוות. התעורר רעש גדול ודבר האסון נשמע בית המלך. אך כפסע היה עד שיורה המלך לסלק את הרב מחולל המהומות, ואולי אף לגרש את כל יהודי הולנד מתחומי הממלכה. בתוך דקות הגיעו הדברים גם לאוזניהם של ראשי הקהילה, שהיו סמוכים לרבינו בראש השיירה, ואלו הזדרזו לספר לו על המצב העדין והמסוכן. נשא רבינו תפילה לשלומה של בת המלך, ומכוח תפילתו שבה לתחיה. ויהי לנס.
אחיו הגדול, ר' אהרון, היה אביה של שפרינצה, אשת רבי אלימלך מליז'נסק בעל ה'נועם אלימלך'. אחיה יהושע היה לבקן ונולד ל"ע עיוור. התינוק הוחזק במרתף אפל, על פי החלטת הרופאים. בביקור של רבינו אצל אחיו, בירך את כל בני הבית, ושם את ידיו הקדושות על עיני יהושע, שנפקחו באותו הרגע והוא החל לראות. באותו מעמד בירך את שפרינצה, שבעתיד תלד בן, וביקש שזה ייקרא על שמו, לזכר הנס. וכך עשתה. בן זה הוא רבי אלעזר ויסבלום מליז'נסק.
כידוע אמסטרדאם יושבת על הנהר, וסכר עבה מגן עליה לבל ישטפו המים את העיר, פעם בתענית אסתר עלו בנהר רבבות דגים בעלי חרצובות בראשיהם ובחרצובותיהם החלו לנגוח על הסכר והיה נראה, שבתוך זמן מועט יבקע הסכר וכל העיר תשטף במי הנהר. שלח המלך לקרוא לרבינו, והזהירו, שאם תוך שלשת ימים לא יסוגו הדגים מהסכר, יוציא המלך כתב גירוש מיידי לכל יהודי הולנד. ענה רבינו, שיש בכוחו למלא את בקשתו, בתנאי שהמלך יממן מקופת המלוכה יין לרוב מחר ביום הפורים, שיוכלו היהודים לשתות כאוות נפשם. בתחילה כעס המלך ולאחר מכן הסכים לעשות כן. המלך הוציא צו, לפיו יממן יין לרוב על חשבון המלכות לכל היהודים, והיהודים הציבו ברחובות העיר חביות גדולות לרוב מלאיות יין והעיר אמסטרדם צהלה ושמחה בטוב לב ומשתה, והשמחה גאתה שחקים, עד שלא זכורה שמחת פורים באמסטרדם כאותו פורים, ויהי בפורים לעת ערב בשעת סעודת היום הגיע שליח מאת המלך לבית רבינו והודיעו, שכל הדגים נסוגו, והעיר ניצלה מסכנת שיטפון.
בזמן הפלגתו לארץ ישראל בליל ראש השנה הייתה סערה גדולה בים, והספינה עמדה להיבקע, ונעשה נקב גדול שדרכו נכנסו מים. האנשים התאמצו מאוד לשאוב את המים, והיו בסכנה גדולה, אך רבינו ישב ספון בחדרו. שני האנשים שהיו עמו לשמשו באו אליו וצעקו: "בצרה גדולה אנחנו ועוד מעט תטבע הספינה". כאשר שמע כך אמר רבינו בהתלהבות: "פוקד אני עליכם שתזמינו עצמכם בזריזות רבה, שתיכף בעת שיאיר עמוד השחר תעמדו הכן, ונתקע בשופר, לקיים את מצוות היום", וכן היה. אמנם כאשר תקע רבינו בשופר, אז עבר רוח אלקים על פני המים וישוכו המים, ויקום סערה לדממה ויחשו גלי הים, ויבואו בשלום אל מחוז חפצו לארץ הקודש. והסביר ר' בונם מפשיסחא שרבינו לא כיוון בתקיעת השופר לסגולה, אלא רק השתוקק לזכות לקיים את המצווה הקדושה והבורא חס עליהם.