Skip to content
מבי מדרשא

בדין מי שיש לו מאכלים מוכנים אולם אינו רוצה לאכלם מפני שרוצה להניחם לזמן מסוים, אי מותר לבשל ביו"ט

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

והנה, באופן שלא היה בדעתו מעולם להניחו לזמן מיוחד, אלא שלא היה דעתו עליו לאכלו, מ"מ הרי יש לו די ליו"ט, ואינו רשאי לבשל עוד.

מקור הדין במי שיש לו פת נקיה

הנה, בשו"ע (או"ח סימן תק"ו) מבואר, דמי שיש לו הרבה פת נקיה אינו אופה פת אחרת, אלא אם כן יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה.

וכן מבואר בחיי אדם לג), והובא במשנה ברורה (הלכות חול המועד סימן תקל"ג), דמי שיש לו פת נקיה ורוצה לאכול הדראה, אע"פ שביו"ט אסור לאפות הדראה, במועד מותר.

ויש לדון מה גדר הדבר של יש לו פת, שהרי אם רגיל להאכיל פת הדראה, הרי מותר להאכילם פת הדראה אע"פ שיש להם הרבה נקיה.

ומקורו מדברי הסמ"ק, והעתיקו הב"י, וז"ל: אם יש לאדם הרבה פת נקיה אין אופין פת אחרת, אבל אם יש לו פת הדראה, יכול לאפות פת נקיה, ע"כ.

וכן הביא הב"י בשם הר"ן (שבת מג: מדפי הרי"ף), ומקורו מדברי התוס' לגבי הא דמצילין מזון ג' סעודות, דהציל פת נקיה אינו מציל פת הדראה. דמהכא שמעינן, דביו"ט מי שיש לו פת נקיה אסור לעשות פת הדראה. ומביא, דהרשב"א חולק על זה, דשם דוקא לגבי דליקה חיישינן דאי שרית ליה אתי לכבויי, אבל כאן, אם הוטבה בעיניו פת הדראה, אופה ואינו נמנע.

ביחד בטעם המחלוקת, שאין אדם רשאי לומר חפץ אני בפחות

וטעם מחלוקתם הוא, אם שייך לומר לאדם: כיון דבעצם דבר זה מעולה, ויש לך, אי אתה רשאי לומר חפץ אני בפחות. אלא כיון דיש לו המעולה, בודאי חפץ בכך, ועל כן אין הפחותה צורך יו"ט, ואע"פ שחפץ להניח המעולה לזמן אחר מיוחד.

ועוד כעין זה מצינו בבעל המאור (ביצה, רי"ף יב.) לגבי עשיית גבינה, דאמרינן דאסור משום דגבינה בת יומא מעלי. וביאורו ז"ל, דאפילו גבינה בת יומא מעליא, וכ"ש חלב, שהרי כל מעלת גבינה בת יומא הוא משום שיש בה עדיין טעם חלב, וכ"ש חלב שמעלי טפי. ועל כן אסר שם לעשות גבינה ביו"ט, משום שאינו צורך יום טוב, שהרי יכול לאכול חלב שהוא מעלי יותר, והוי שלא לצורך יום טוב.

ולהלכה נקטינן כהתוס' והר"ן, דכל שיש לו מעולה אינו רשאי לומר אני חפץ בפחות. אולם כל זה לגבי נפשיה, אבל אם אינו נותן לבני ביתו המעולה מעולם, אז מותר, שהרי הוי כעין אין להם מזון, שהרי זה שיש לו אינו המזון שלהם, שהרי אינו מחויב ואינו רגיל מעולם ליתנו להם.

ועל כן פסק המחבר, שאם יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה, מותר לאפות להם, ואע"פ שיש לו הרבה פת נקיה.

בנידון דידן, במניח מאכלו לזמן אחר

ובזה נבוא לנידון דידן, שאיש זה יש לו הרבה מה לאכול, אולם אינו רוצה לאכלו מפני שרוצה להניחו לזמן מסוים אחר, מה דינו. אם שייך לומר דהוי כאילו אין לו, או דלמא אומרים שאינו רשאי לבשל, מפני שאינו צורך יו"ט, שהרי יכול לאכול ביו"ט כמה שירצה.

והנה, באופן שלא היה בדעתו מעולם להניחו לזמן מיוחד, אלא שלא היה דעתו עליו לאכלו, מ"מ הרי יש לו די ליו"ט, ואינו רשאי לבשל עוד.

בחילו"ק שבין יום טוב לחול המועד

וכן מבואר בחיי אדם לג), והובא במשנה ברורה (הלכות חול המועד סימן תקל"ג), דמי שיש לו פת נקיה ורוצה לאכול הדראה, אע"פ שביו"ט אסור לאפות הדראה, במועד מותר.

ובשעה"צ (ס"ק ט"ו) שם ביאר, וז"ל: ונראה טעמו, כיון שאינו רוצה לאכול מפת נקיה בחול המועד, נחשב כאין לו, ע"כ. הרי דדוקא לגבי חול המועד אמרינן, דכיון שאינו רוצה הוי כאילו אין לו, משא"כ לגבי יו"ט, דאי אפשר לומר שאינו רוצה, אלא כיון שיש לו, אסור לבשל ביו"ט.

ובאמת כבר מבואר כן בדברי הריטב"א (מועד קטן יב: ד"ה ובלבד), שפירש לגבי חול המועד, וז"ל: ובלבד שלא יערים, פירוש, שיתכוין על מנת להותיר, או שהיה לו אחר בביתו והיה בדעתו לשתות ממנו, והוא אומר שאינו רוצה בזה אלא באחר שהוא חדש, ע"כ.

ושם (ד"ה תנא אין) לגבי הא דאמרינן אין מערימין וכו', כתב וז"ל: ונראה דהלכתא כמאן דאסר, וכן פסק הרב ר' יום טוב ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל (הלכות יו"ט פ"ז ה"ח) פסק להקל. ונראין דברים, שלא נחלקו אלא בהערמה זו שהיא כענין אוכל נפש וצורך אוכל נפש, דאמרינן הרווחה בענין המועד וריבוי השמחה הוא, אבל במילי דעלמא, כולי עלמא מודו שאין מערימין, כן נראה לי, ע"כ.

לד. יש לציין כי הריטב"א בשבת קי"ז ס"ל כדעת התוס' דאסור ביו"ט כשיש ודלא כהרשב"א וכלשונו שם...וכיון שבזה החמירו לעשותה כהצלה שלא לצורך כל שכן שיש לעשות כן לאיסור יום טוב שהוא כאיסור תורה, ולגבי הלכות חול המועד ס"ל הריטב"א ריש מו"ק דהוא איסור תורה כל שלא לצורך המועד מ"מ עדיין יש לחלק בין שלא לצורך לגבי יו"ט בין להחוה"מ שהרי צורך יו"ט יש תנאים שיהא צורך זה שוה לכל נפש וכו' משא"כ לגבי חול המועד ועל כן יש לחלק גם כן לומר, שמותר אע"פ שיש לו נקיה מותר בהדראה

More in this printout

View the whole printout